כמה מילים, על הזמן ועל המצב.

הטור הזה לא יהיה מצחיק, וגם לא משעשע, וגם לא הומוריסטי, ולא ולא ולא, וכולי.
מה כן?
כמה מילים, על הזמן ועל המצב.
ראש חודש אב נכנס אלינו היום בצעדי דכדוך, והנה אנחנו שם, בחודש העצוב מכולם, מנחם-אב.
כולנו רואים סביבנו את החיים ממשיכים כרגיל, וחוץ מכמה אנשי מעלה, אף אחד לא ממש מזיל דמעה.

לא מזמן זכיתי לשמוע שיחה מרתקת, ספסל מאחוריי, בבית הכנסת השכונתי, שלוש דקות לפני המעריב הגואל שסוגר את צום י"ז בתמוז.
המשוחחים היו שני יהודים, בפערי גיל משמעותיים. צעיר ומבוגר, נשוא פנים.
שמעתי את הצעיר זז מאחוריי. הוא התיישב לצד המבוגר בקול רשרוש תלוש, טפח על כתפו בנימוס, ואמר לו בחיוכון מגניב:
הרב, אתה נראה כמו אחד שלא אכל כלום מהבוקר...
איפה החיוך?!

בן שיחו ענהו בקול ענות חלושה:
חיוך? שום חיוך. היום י"ז בתמוז, אני לא מחייך.
הצעיר מאחוריי הרצין, שמעתי את האוויר המנופח יוצא לו מהריאות. הוא קרס בדכדוך של גיל העשרה, ושאל:
האמת שלא מזיז לי, כל העניין...
בן שיחו אנפף:
אה?
והצעיר הסביר, בעוד אני תוהה האם לרמז להם שאני מאזין לכל מילה:
תראה, כבוד הרב.
אני לא מתחבר לצומות בכלל, ולשלושת השבועות במיוחד. היה חורבן, אוקיי? אבל זה היה ממש ממש ממזמן, ו.. לא יודע, היו כל כך הרבה אסונות מאז, ועברו אלפי שנים, ו...
שמע, כבוד הרב, אני אומר'ך את האמת שלי:
אני לא מצטער, בכלל. פשוט לא אכפת לי.

נפלה שתיקה, ואני נשאתי תפילה חרישית. הלוואי, קלי, הלוואי שהם לא יבחינו באוזניי הדרוכות.
ובכן, תפילתי נענתה, הם לא הבחינו, והמשיכו בשיחתם, בעוד החזן מתארגן על עצמו ובוחן את השעון בשבע עיניים, רעבות וצמאות.

היהודי המבוגר לא התווכח, ורק שאל בקול משתומם:
חזי, אני יודע שאתה אוהב לעשות נערישקיי'ט ווארטלע'ך. אבל בלבלת אותי. יכול להיות שהתכוונת ברצינות, ולא אכפת לך?
נפלאות גיל העשרה. הצעיר המחוייך של לפני דקה וחצי שינה את טעמו, וגנח כעת מקרב ליבו: אוי, אוי.
תאמין לי, הרב, שאני לא צוחק הפעם. באמת שלא אכפת לי. העיר ירושלים חרבה, חומותיה נפלו? עצוב, אבל לא אכפת לי.
בית המקדש חרב? מה לעשות, עצוב, אבל לא אכפת לי.
יהודים רבים נטבחו ונהרגו? מה לעשות, נהרגו גם בשואה הרבה יהודים...

ובאותו הרגע, החזן כרז בקול רועם: "ברכו את ה' המבורך...", והשיחה הסתיימה בפתאומיות.

התפילה הייתה מהירה, כדרכם של צעירים רעבים במוצאי הצום, ואחרי התפילה עטתי כמו כולם על הרוגלאך העסיסיים, ולגמתי קפה חם תוצרת בית.

בזווית עיני הבחנתי בצעיר הרעב של פעם, רץ ומגיש קפה ועוגות לצמים, אגב נשנוש מסיבי.
הוא ניגש למבוגר, כרע קידה עמוקה, הגיש לו צלחת גדושה וכוס קפה, הסתובב חזר למטבח, בעודו זורק לפיו ערימות ענק של רוגלאך, עוגות, וכמה דובשניות שכמעט עבר עליהן התאריך.

כמה דקות אחר כך, הבחנתי בשניהם יוצאים אט אט מבית הכנסת.
איש חסר טאקט שכמוני, צעדתי מאחוריהם בדממה, והאזנתי בסקרנות יוקדת לשיחה.
וזה מה שהיה שם.

הצעיר שאל, בנימה רצינית. כבוד הרב, מה עושים כדי שבאמת יהיה אכפת לנו מהחורבן?

הוא נשא אליו את מבטו, וחייך בעצב:
לא עושים כלום, נערי, כלום.
צריך לפתוח את הלב, את העיניים, ללמוד על החוסר, על החורבן, ובעיקר:
לנסות לחוש את ההרגשה, של להיות בלי בית. הומלס, כמעט.

הוא הניח על כתפו יד חזקה להפליא, ונענע בעדינות:
מאז שנחרב בית המקדש, אין לקב"ה בית! אין לו איפה להיות!
היה לו פעם בית, בירושלים, והוא היה איתנו, בתוכנו.
ומאז החורבן - הוא לא איתנו, ואין לשכינה הקדושה 'בית'.
הוא גנח והביט מטה, אל המדרכה, בעיניים עצובות.

הצעיר שתק, המבוגר שתק, אני התנשפתי בשקט, מציץ.
דקה ארוכה חלפה, והמבוגר נשוא הפנים סיים:
נערי, אמור לי.
אם זה לא עצוב, מה כן עצוב?

אמר ולא יסף, וצעד לדרכו.

וזה הטור להיום.

תודה אישית ומיוחדת לאמן @שי קיש על הציור המיוחד. ולא פחות תודה על ההשקעה והמסירות לשלוח אותו חרף המהמורות בדרך....