אין ילד רע. יש ילד שרע לו. כמה פעמים שמענו את המשפט הזה. בשיעורי הפסיכולוגיה בסמינר, במדורי הייעוץ בעיתון, במפגשי הנחיית הורים. בטח שאין ילד רע, בטח ובטח לא הילד שלנו. אז מה עושים באמת כשהילד שלנו, שלנו! מקבל ביושר את תווית המזיק השכונתי, המפריע בכיתה, המציק בבית. "שאלתי אותו", חוזרת יוכבד, "שאלתי אם קרה משהו בכיתה, המלמד, החברים. בבית אני יודעת ששום דבר לא השתנה. ותאמיני לי", היא נושאת אלי עיניים כואבות, "אני מכירה את הילד שלי, אני מרגישה שהוא באמת לא מסתיר ממני שום דבר. אם יש משהו נסתר שמציק לו גם ממנו הוא נסתר ומה שגלוי וידוע הוא הגיהינום שהוא עושה לנו בבית והבעת הסיפוק ה... אוף, לא רוצה להגיד את זה, זדונית, ממש זדונית שמתיישבת לו על הפרצוף כל פעם שציפי צורחת".

- "אנחנו עדיין לא יודעות שום דבר", אני אומרת ליוכבד. "עדיין לא הבנו מה באמת קורה כאן"

- "אולי ננסה שיטות משמעת?" נראה שיוכבד מרגישה צורך להיחלץ לעזרתי. "שמעתי פעם הרצאה שטענו בה שמה שהילד רוצה הוא בסך הכול את תשומת הלב של אימא שלו ואם נפסיק להיות צופים בהצגות שהוא עושה גם הוא יפסיק מהר מאד להיות שחקן ראשי. אולי פשוט תסבירי לי מה אני צריכה לעשות, או מה לא לעשות כדי שהם יפסיקו לריב?"

אני נושמת עמוק. "לא יודעת מה אתך יוכבד, אבל בעיני, עם כל הכבוד לתפקיד האימהי, חשוב ומכריע ומהותי ככל שיהיה, עדיין, אני לא רואה עצמי כמרכז העולם של הילדים שלי, לא מאמינה שכל מה שמעסיק אותם הוא הניסיונות למשוך את תשומת לבי וכל מה שאני צריכה לעשות הוא להתעלם מהם וכך להוריד אותם מהבמה. אני שומעת אותך, ושומעת דרך המילים שלך שצביקי סובל, משהו מציק לו. למשהו הזה לא קוראים אימא, קוראים לו צביקי. להעביר את האחריות אלייך כדי שתעבירי אותה אליו בחזרה ותצפי ממנו לפתור בעצמו את הבעיות של עצמו, נו..."

יוכבד מורידה את עיניה, בוחנת את המילים שלי כמו תבשיל עם טעם לא מוכר. - "טוב", היא מתרצה בסופו של דבר, "אז מה כן?"

- "תחזרי לקלף", אני מציעה לה. "אם צביקי התחבר במהירות שכזו לדמות הכלב המאיים והמציק כדאי להמשיך ולמנף אותו ולבדוק לעומק עם מה בדיוק בדמות שלו צביקי מזדהה".

אני מסבירה ליוכבד מה לעשות, מה לשאול. היא ספקנית עדיין וזה בסדר. גם אני עדיין לא יודעת איזה שפנים יישלפו מהכובע. אולי שום שפן לא יישלף, גם זה קורה לפעמים, רק ששום דבר לא מכין אותי למה שקורה בפגישה הבאה. "לא תאמיני!" יוכבד מתחילה לדבר עוד לפני שהיא מתיישבת,. "זה היה... פשוט, לא, לא, תקשיבי. את מוכרחה לשמוע!" המילים שלה מתפזרות בחדר ללא שליטה כמו גולות קופצניות ורעשניות.

"אז תראי, כמו שהדרכת אותי, אני מחכה לערב, אחרי שנגמרו המלחמות הגדולות, אחרי שרוב הילדים כבר במיטות ומראה לצביקי שוב את הקלף. 'זוכר מה סיפרת לי לפני כמה ימים על הכלב הזה? יש כמה דברים שלא הבנתי, אפשר לשאול אותך?"

צביקי מחזיק בקלף בפנים זוהרות. 'בטח', הוא עונה לי, 'בטח'.

- 'הכלב כאן בתמונה, כועס על החתול, נכון?'

- 'נכון. נורא כועס ומגיע לו שהוא יכעס עליו'.

- 'מגיע לו? למה? מה הוא עשה לו?'

- 'מה הוא עשה לו?' צביקי מקמט לרגע את מצחו, חושב. 'אני אסביר לך בדיוק מה הוא עשה לו. החתול הזה, חצוף, בדיוק כמו החתולים החברים שלו. אף אחד לא הזמין אותם לגור בערים, בשכונות של אנשים. אף אחד לא העמיס אותם על משאית הובלה יחד עם הרהיטים, ובכל זאת, הם הגיעו, הם מתיישבים כאן, הם מתרבים ומתרבים. הם ממלאים את הרחובות עד שלאנשים אין מקום על המדרכה ובגללם הם צריכים ללכת על הכביש. בגללם!' אני יושבת נדהמת. הטון של צביקי עולה מרגע לרגע כמו כפתור של ווליום שמסתובב לאיטו, הפנים שלו כועסות ובמבט מלא משטמה הוא מסתכל על החתלתול שבתמונה. 'אז מה הוא רוצה?' הוא ממשיך, בצעקה כמעט. 'אני לא מבין! הוא באמת חושב לעצמו שהוא יכול להשתלט על כל הבית וכולם ישתקו לו? לא! אני לא אשתוק! אני לא אתן לה לקחת את המקום שלי. אני לא אתן לה להרגיש כאילו כל הבית הזה שלה ואין לי זכות לגור כאן, אני...' דמעות חונקות פתאום את הגרון של צביקי והוא מתקשה לדבר. כן, בדיוק! ככה ציפי הזאת עושה! שתצרח עד לב השמיים, לא אכפת לי! שתפסיק להשתלט!'

אני רוצה לשאול את צביקי על מה הוא מדבר. לא, אני לא רוצה לשאול אותו. אני רוצה להתקרב אליו ולנגב את דמעות הזעם והתסכול שזולגות במורד הלחיים שלו, את הפגיעה, את העלבון הנורא שניבט מעיניו. מה קרה כאן, אני מנסה לשחזר לעצמי. על מה הוא מדבר. חתולים? משתלטים? חוסמים את המדרכות? אני לא מדברת, בשביל מה. צביקי נראה פגוע כל כך, פגיע. הבריון שמטיל את חיתתו נעלם, וסוף סוף אחרי זמן רב כל כך אני רואה את הילד האמיתי שלי. הקטן, החרד, חסר הישע. צביקי שמרגיש מאויים ומבוהל ואינו יודע עוד על מה ולמה. צביקי שלי, שקופץ בחוסר אונים את אגרופיו הקטנים מול עולם ומלואו ומנסה להילחם בכלי הנשק היחידים שיש לו. לא כי הוא רוצה להזיק, לא כי הוא נהנה להציק, כי אין לו, כי הוא אינו מכיר כל דרך אחרת להרחיק ממנו את הסכנה.

ואני נזכרת. נזכרת במה שקרה אתמול בערב, ואחר כך במה שקרה שלשום בערב, בכל השבועות האחרונים בעצם. ופתאום אני מבינה. ימי החופש הגדול, הבנות בבית, מבוקר עד ערב, משתלטות על כל חלקה טובה. מנקות, מלכלכות, יוצרות, בונות, תופרות, ממלכה של ממש. צביקי, ילד חיידר גדול שמגיע הביתה כשהלילה כמעט יורד וכך זה נשמע:

- צביקי, לא בחדר הזה, הרגע גמרנו לשטוף אותו, אתה תעשה צעדים.

- צביקייי!!! תיזהר, אתה לא רואה שהחולצות על הכיסא מגוהצות? אל תתיישב שם!

- אוף צביקי, אי אפשר להיכנס, סיימנו למיין את כל החלקים של הפאזל על הרצפה, אתה תפזר הכול.

צודקות הבנות, אין מה לומר. צריך לשמור על החדר נקי וצריך לשמור על החולצות מגוהצות וצריך לשמור שלא לערבב את החלקים של הפאזל. רק שבתוך כל הצריך הזה יש גם צביקי אחד. ילד, כמו כל הילדים בבית, שצריך גם הוא כמה דברים. צריך להרגיש למשל, שלמרות שכל היום הוא לא נמצא, הבית שייך לו בדיוק כמו לכל האחרים. צריך להרגיש למשל, שהוא רצוי, שהוא אהוב, שהמקום שלו בבית בטוח ומובן מאליו גם אם הוא היחיד ביום הזה שיצא ממנו בשבע בבוקר וחזר אחרי כמעט יממה שלמה. דווקא בגלל זה.

צביקי נושא אלי עיניים לחות, עצובות. אני נוגעת קלות בידו. 'אתה צודק', אני אומרת לו. 'הבית הזה שייך לכולם, לכולנו, לאף אחד אין בו זכויות יתר על האחרים ובאמת, זה נורא מעצבן להגיע ולהרגיש כמו אורח לא רצוי בתוך הבית שלך'. במשך כמה דקות אנחנו יושבים ושותקים. צביקי חושב, אינני יודעת על מה, רק מרגישה את הגוף שלו מתרפה לאיטו, את הנשימה הולכת ומתייצבת, את מבע הפנים שהולך ומתרכך. אני נזכרת, שכך בדיוק הוא נראה כשהיה תינוק, זעיר ממש. אני נזכרת בגוף המתנועע, בקימוטי המצח, באגרופים הקטנטנים, הקמוצים, בהבעת הזעם על הפנים בכל פעם שהוא צרח כשהיה רעב, אבל הזיכרון שממלא אותי יותר מהכול הוא השלווה והנינוחות בהן התרפק עלי כשסיים לאכול. באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל. כאילו כל הבעיות שבעולם באו על פתרונן וכל המאבקים הוכרעו. שום דבר לא באמת השתנה, מאירה בי תובנה חדשה, צביקי הוא ילד שנלחם ובכל הכוח. על האוכל שלו, על המקום שלו, על כל דבר שהוא יודע שמגיע לו.

- 'את יודעת אימא', המילים שלו נכנסות לתוך הזיכרונות שלי. 'לא היה לי מושג למה ציפי מעצבנת אותי כל כך. הרגשתי אבל, שרק כשהיא צורחת ובורחת ומתלוננת אני מצליח להרגיש טוב'.

הכעס, הפגיעה, העלבון, זזים הצדה בשקט ועכשיו אנחנו יכולים להמשיך לדבר מבלי שרעשי הרקע הללו ישתלטו על המרחב שבינינו, על השיחה. באווירה שנוצרה אני מרשה לעצמי להתייחס ולדבר גם על התנהגותו שלו ולמרבה הפלא הוא מסכים. 'את צודקת אימא, זה לא בסדר מה שאני עושה. ציפי וכולן מעצבנות, באמת מעצבנות, אבל גם אני לא יכול לעשות כל מה שמתחשק לי'.

*

הזמן שלנו, שלי ושל יוכבד עומד להסתיים. "לא להאמין", היא אומרת לי ומחייכת. אני מסכימה אתה, אכן לא להאמין.

"עברו כבר חמישה ימים מהשיחה הזאת שלנו. מייד למחרת כינסתי את בנותיי היקרות והסברתי להן בצורה הברורה ביותר שכשצביקי מגיע הביתה- כל הבית שלו. בדיוק כפי שהוא שלהן. מי ששוטפת- שתתכבד ותסיים לפני שהוא מגיע ומי שמגהצת- שתסיים את מלאכתה ותדאג לתלות מייד את החולצות בארון.

"שקט בגזרה", היא מסכמת, "לא מוחלט אמנם, אבל יש לפחות במה להיאחז. אתמול בערב למשל, כשראיתי שהוא שוב עומד 'להתחמם' על ציפי לקחתי אותו לצד. משפט אחד אמרתי לו, לא היה צריך יותר מזה. 'זוכר צביקי? אתה לא כלב וציפי לא חתול!"