עיסאם עמד בתור הארוך, מבטו מורכן אל הגלאקסי שאחז בידו, מלטף מידי פעם באגביות את שֵׂער הצדעיים של בן גוריון היהודי, שמשום מה נתקע לו על מסך הבית.
הוא עלעל בשעמום בתמונות השמורות בזכרון המכשיר, בדק את ההודעות האחרונות שהתקבלו בוואטסאפ, הכניס את המכשיר לכיסו, הוציא שוב, הקיש על המסך שתי נקישות מהירות, קפץ לביקור זריז לפייסבוק - שקט, דממה, שום הודעה חדשה לא חיכתה לו.
הוא בטש ברגלו את אבני החצץ הקטנות, ותהה בפעם המאה למה היאהוד לא בונים טרמינל מפואר יותר במקום המבנה המביך הזה.
התור הלך והתקצר לאיטו, והוא היטיב על ראשו את הקסקט, מנסה לסוכך על פניו מקרניה הלוהטות של שמש המדבר.
הוא פרש את אצבעותיו וסגר, שוב ושוב, מחפש תעסוקה. אחר כך הוא פתח את הריצ'רץ' של תיק הגב שלו, נבר בתכולתו בעצלות וחיפש את בקבוק הגזוז הקטן שקנה הבוקר בתחנת דלק מאיזה בדואי במחיר מופחת.
הוא מצא את הבקבוק הירקרק, ושמח לגלות כי הוא נותר קריר עדיין, איכשהו. הוא פתח את הפקק, השליך אותו כלאחר יד לתוך מרבד החצץ תחתיו, ולגם את הבקבוק כולו בהנאה.
ברגע שהוא סיים - תורו הגיע, ואיש הבטחון הישראלי זיהה מייד את תווי פניו וסימן לו לגשת לבידוק המחמיר יותר, שם בצד שמאל.
הוא ניסה את מזלו, ואמר בעברית טובה: אני סטודנט מצטיין באוניברסיטת באר שבע, עושה תואר שני בפיזיקה, חוקר בכיר של תיאוריית הקוונטים, תעשה לי טובה, תוותר לי על הבידוק שם. תאמין לי שאני לא מחבל -
טעות.
איש האבטחה נלפת, צעד שני צעדים אחורנית, תקע בו מבט מצמית ומקפיא דם, ואמר למכשיר הקשר על כתפו: כאן משה משער שלוש, חשד סביר לאירוע בטחוני, קוד חמש, קוד חמש.
עיסאם בהה בו. אירוע בטחוני?
רגע אחר כך, הוא הבחין כי האנשים סביבו מתרחקים ממנו במהירות, ואשה אחת אמרה בקול צפוני לילדתה הקטנה במשקפי שמש: כרמיתוש, אמא תציל אותך מהמחבל, בואי נברח.
מחבל? אני?
אחחחח.
ידיים כבדות ננעצו בגבו, והוא חש את אפו נמחץ על עמוד מתכת סמוך, קול עוצמתי רעם היישר לתוך אוזנו, בכינון ישיר: שלא תזוז, דיר באלק, חתיכת מחבל מטורף.
מחבל? מטורף? הוא רעד, גוו נרעד, ברכיו רעדו. הגורילה מאחור הכניסה לו ברכיה, והוא נכפף על ארבע, בעוד צוות טרי ורענן מסתער עליו ומפרק את תיקו לרסיסים.
הוא שמע שלל מכשירי קשר מזמזים סביבו: דורון, חשד לאירוע בטחוני, סורקים כעת, מדבר שי מאבטחת הטרמינל, הוריתי לכל האזרחים להיצמד לאזורים המבוטנים, מדבר איציק, הכלבים מייד מגיעים...
כלבים?
הוא שמע את הנביחות מרחוק, ועמד למות. לא לא לא. רק לא זה, אללה הרחום והחנון, רק לא זה. כל בני משפחתו לעגו עליו מאז היותו ילד, דאגו להשאיר אותו לילות שלמים במחסן הקטן ליד החנות ביפו, במרחק יריקה מהכלב האגרסיבי והזועם של השכנים.
הוא שמע את הנשימות של הכלבים המשטרתיים קרוב קרוב, מרחרחים סביבו, מחפשים כל רמז לחומר נפץ או חומרים אסורים.
הוא ספר בעיני רוחו: וואחד, תנין, תלתא...
לבסוף, הסיוט נגמר, הכלבים נעלמו, מכשירי הקשר נרגעו, וקול אנושי יותר טפח על שכמו ועזר לו לקום. שיהיה לך יום טוב, אדוני.
יום טוב כבר לא יהיה לי היום, חשב בעוגמה, והתנער מהאבק סביבו, הסמיק כאשר נתקל במבטים החשדניים הנזרקים אליו מכל עבר.
כרמיתוש הקטנה שאלה את אמה בקול מצלצל: אז בסוף משחררים את המחבל?
משחררים, מחבל, המילים חרצו בו סדקים של עלבון, והוא סינן: לא כל ערבי מחבל.
בעל הקול האנושי עדיין היה בסביבה, והושיט לו כוס מים חד פעמית. שתה, שתה, לא נורא, נגמר. הכל בסדר.
הוא שתה, וליבו החל לשוב אט אט לקצבו הרגיל.
הוא הודה בניע ראש זעיר לשוטר שסייע לו, הבטיח שהכל בסדר, וחזר לעמוד בתור המייגע, מההתחלה, אחוז תקווה נואשת שהטיסה לא ברחה לו, הוא הגיע לראש התור, עבר את הבידוק, ושם גילה כי אכן - הוא הוא הפסיד את הטיסה.
הוא הזמין מונית מגט טקסי, נסע חזרה למעונות הסטודנטים בבאר שבע. בדרך, הוא שמע ברדיו מרואיין דתי שאמר: יש פה במדינה אוכלוסיות שלמות שמקבלות אוטומטי יחס של סוג ב'.
ספר לי עוד על זה, חשב.