לקראת סוף שנת המס ישבתי על כל הדוחות ההוצאות
והקבלות. אם יש דבר שאני שונאת בעסק זה את המספרים
והחישובים האלו. כשזה נוגע למשרד של רוזה לא אכפת לי,
להכין טבלאות, לשלוח דוחות, להקליד נתונים. שם אני ראש
קטן. ושום דבר לא קשור אלי באמת.
אבל המספרים של העסק זה כבר משהו אחר.
כל פעם שאני בודקת כמה הוצאתי וכמה הכנסתי זה לא
עושה לי טוב.
כי לקנות אקססוריז ורקעים ולשדרג ציוד-זה כיף.
אבל לראות מה זה אומר בסוף חודש
וכמה כסף באמת נשאר לי ביד אחרי
כל העבודה הקשה- זה לא כ”כ נחמד.
אבל מה יעזור לי לטמון את הראש בחול?
אז ישבנו עם טבלה מסודרת, טוב שבעלי בנאדם יותר ריאלי.
ואז קלטתי שאין מנוס ואני חייבת להעלות את המחיר.
כי למכור חבילות צילום במחירים שהצעתי עד עכשיו זה פשוט לא לעניין,
רק יוציא אותי בנזקים.
קל לקלוט וקשה ליישם.
למחרת בשעת צהריים מוקדמת התקשרה מישהי.
“שלום, את הצלמת?”
כן, אני עונה ומנסה להגיע לאזור שקט בבית, כדי להישמע
מכובדת ומקצוענית.
“כמה עולה חבילת צילום לילד חלאק’ה?”
אופסססס. בלומה המנטורית אומרת לא להגיד ישר את המחיר.
מה אני כן אומרת?
“אממממ, בואי תספרי לי רגע, מה את מחפשת ואז אני אדע
לומר לך.”
(גאה בעצמי על המשפט שהנפקתי!)
אבל ההיא לא מבינה, “אמרתי לך, חלאק’ה. אני מחפשת צילומי
חלאק’ה,
את בכלל צלמת?”
“כן.”
“נו, אז כמה זה עולה? את לא יודעת את המחירים שלך בעסק?”
אני יודעת מעולה! בא לי לצעוק לה. אפילו יודעת שהעליתי את
המחיר ב400 שקל רק אתמול, אבל אני לא יכולה לספר לך את זה
ישר! את לא מבינה? אני קודם צריכה לשאול אותך מה הכאבים
שלך!
אז בבקשה תשתפי פעולה ותני לי לעשות שיחה מקצועית.
טוב, כמובן שאת כל זה אני לא אומרת בקול אלא חושבת
בשברירי שניה,
נושמת עמוק ואומרת לה—
“סליחה, אני חושבת שלא היתה לי פה קליטה,
אני מסדרת משהו בטלפון, שניה,
אוקיי-“
ואז בקול מלא עיזוז וביטחון אני אומרת:
“תראי, חשוב לי לשמוע מה הסגנון שאת מחפשת, ועוד כמה פרטים
עליך, ואז אני אספר לך את הכל,”
היא מתרצה,
איזה כיף! עשיתי את זה, הרווחתי כמה דקות של חסד לפני שהיא
תגלה את המחיר ואולי תנתק.
“זה הבן הגדול שלך?” אני שואלת, מהמרת.
“כן, איך ידעת? בטח את שומעת על ההתרגשות שבקול שלי,
תראי, הוא נולד אחרי לא מעט שנים של המתנה, אז הכל פה
יותר מרגש”,
“וואו, ברוך ה'”, אני משתתפת איתה בשמחה, באמת, לא כדי
לסמן V על “הזדהות עם הלקוחה”, אלא כי זה באמת נשמע לי
משמח מאד שאחרי כמה שנים טובות סוף סוף נולד לה הילדון
הזה.
“אז בטח אתם מתרגשים מאד, נכון?” אני מתארת לעצמי ולעצמה
בקול, שוב, לא כדי לסמן V על “שיקןף הרגשות של הלקוחה”,
אלא כי באמת נשמע לי שזה מה שנכון לומר עכשיו.
“בטח מתרגשים! מתארגנים לזה כבר כמה חודשים,
ועכשיו אני בשלב של הסטודיו,
צריכה בשבילו תמונות וואו
תראי, הוא מותק, איך אומרים? קווצותיו תלתלים. ממש קשה לי
לספר אותו, אז לפחות שתהיה לנו מזכרת יפה.”
“וואו, את ממש צודקת, תמונות הן באמת מזכרת יפה.”
“מתי החלאקה?” אני מבררת
“בעוד שבועיים בעז”ה”
“הבנתי. ומה חשוב לך בצילומים?”
“מה הכוונה? אני רוצה תמונות מקצועיות! מכובדות! שהוא יחייך
וייראה טוב וזה יהיה מוצלח לפתח בענק לכל הסבתות מכל
הצדדים, אוהבת יותר סטודיו, עם רקעים, עם כל מיני אקססוריז.
לא רוצה בטבע, בטבע גם אני יכולה לצלם אותו בעצמי ולא
מתאים לי לשלם על זה.
אני גם רוצה שהוא ייהנה בזמן של הצילום.
לא יכולה לראות שמעמידים ילדים כאילו הם פסלים במוזיאון השעווה,
ואת רואה שהחיוך שלהם לא אמיתי. אני רוצה אותו
משוחרר, שייראה שמח, טבעי, שתתפסי אותו מזוויות מחמיאות.”
“בטח!” אני מבטיחה, “איך קוראים לחמוד?”
“שייקי”, היא אומרת בגאווה.
“איזה שם יפה! שייקי שלך יצא מדהים בעז”ה, בדיוק כמו שאת רוצה.
תגידי, יצא לך פעם לצלם אותו צילום מקצועי?”
אני מבררת בעדינות, לא מאמינה שכבר 3 וחצי דקות היא איתי על הקו
והמחיר עוד לא עלה לשולחן!!!
“בטח, צילמנו אותו ניו בורן”
“נו, ואיך היה?”
“על הפנים. הוא כל הזמן צרח, הצלמת לא הצליחה להרגיע אותו, לקח
שעות והוא פלט באמצע על כל האקססוריז והצלמת ממש נלחצה מזה
ואמרה לי שזה גורם לה נזק לציוד ושהיא אמרה לי מראש מתי להאכיל
ושזה לא בסדר.
עד היום אני מסויטת מהחוויה ההיא, התמונות יצאו ממש לא לעניין.
אפילו לא גיליתי למשפחה שעשינו את זה, לא רציתי שיבקשו לראות
ושייקי יעשה לי בושות.
אז ממש חשוב לי צלמת סבלנית, רגועה, שלא נלחצת גם אם הילד
קופץ או משתולל או מתלכלך מאיזה חמצוץ שנתתי לו. אני רוצה שזו
תהיה גם חוויה וגם מזכרת מוצלחת,
את מבינה?”
“אההה”, אני מאשרת
שמה לב שנתתי לה לדבר המון. ואני בקושי הוצאתי כמה מילים,
ואיזה יופי- היא דווקא מסתדרת יופי עם זה שהיא הדוברת הראשית
בשיחה.
בעבר הייתי משתדלת לדבר המון, שיראו כמה אני מקצוענית,
ומבינה ויודעת. העודף מילים הזה מילא את השיחה ונתן לי הרגשה
שיש פה משהו, שאין שקט מפחיד או וואקום מאיים.
אבל עכשיו- בדיוק להפך. אני שואלת ומכוונת, והלקוחה עונה,
ומספרת, ומוכרת לעצמה מה היא צריכה.
טוב, נראה שהיא סיימה לנאום, בינתיים הספקתי לסכם לעצמי
מילים חשובות שהיא אמרה, על הציור שדניאל הביא מהגן, זה
הדף היחידי שמצאתי בסביבה, הוא יסלח לי.
ואז אני מסכמת-
“אז אמא של שייקי, אני מבינה ששייקי הוא ילד מתנה שקיבלתם
אחרי כמה שנים ואת ממש רוצה להנציח את החלאקה עם
תמונות מקצועיות, וחשובה לך האיכות והתוצאות אבל גם
החוויה של הילד תוך כדי הצילומים, ויש לך קצת טראומה
בעניין מהעבר, ובאמת מגיע לך חוויה מתקנת,
ואת רוצה תמונות מפותחות וגם כאלו שאפשר לתת לסבתות
מכל הצדדים,
הבנתי אותך נכון?”
“כל מילה!” היא מתנשפת. “בדיוק. דיברת אותי לגמרי”.
“מעולה, אז אני ממש שמחה שפנית אלי, אגב איך הגעת אלי?”
“שמעתי עליך משרית, היא קולגה שלי מהעבודה, ואמרה לי
שהוצאת לה צילומים מהממים, ושיש לך סבלנות. “
“איזה כיף לשמוע, תודה, תמסרי ד”ש לשרית,
אז מעולה, אני רוצה להסביר לך מה את מקבלת בחבילת צילום,
שתביני מה זה כולל, בסדר?
אז ככה,
אנחנו מסכמות על יום צילומים, בזמן שנוח לשתינו, ובזמן
ששייקי יהיה רגוע, לא מידי עייף,
מראש אני שולחת לך מגוון אפשרויות לרקעים ולאקססוריז ואת
בוחרת את הסגנון שהכי נראה לך, ובהתאם לסטים של הבגדים
שאת מלבישה לשייקי,
אתם מגיעים לסטודיו שלי ברחוב…
ואנחנו מתחילים שעתיים כייפיות של צילומים, זו פשוט חוויה.
ילדים לא רוצים לצאת מהסטודיו… כי יש שם המון אביזרים וכל
מיני חפצים מסקרנים,
אח”כ את מקבלת לבחירה 30 תמונות מתוך כל המגוון ואחרי שאת
בוחרת- אני עושה לך עיבוד מקצועי לתמונות כדי שהן ייראו וואו
וכל תמונה תדגיש את המתיקות של שייקי
ואז האלבום המלא מגיע אליכם הביתה, אלבום מהודר, דיגיטלי
עם תמונות מהממות של שייקי ועיצוב מותאם, ובונוס- 2 תמונות
גדולות על קנווס- מתנה לסבא ולסבתא.
מה את אומרת?”
“וואו נשמע לי מושלם.”
“בטח את רוצה לשמוע כמה עולה התענוג”, אני מקדימה, לפני
שהיא תשאל אותי
אז ככה, קודם כל את בטח מסכימה איתי שלחוויה כזו, שמשאירה
לכם מזכרת אמיתית מהשנים האלו שלא חוזרות- אין באמת מחיר.
ובפרט אחרי שחווית את הצד הפחות נעים של התמונה… שיצאת
עם הרגשה לא טובה ותמונות לא מוצלחות, ולכן חשוב לך לעבוד
עם צלמת מקצועית ולקבל שירות אכפתי, עם סבלנות ויחס אישי,
ההשקעה שלך בחבילת צילום כזו כולל החוויה עצמה בסטודיו,
כולל 30 תמונות מעובדות, כולל פיתוח האלבום והמתנות לסבתות
היא בסך הכל 1400 ₪
אההה”, אני שומעת היא אומרת.
ועכשיו היא תאמר שיקר לה. אני כבר יודעת מה צופן לי העתיד.
אבל לא, היא רק אומרת- “זה דווקא נשמע לי בסדר, אני מבינה
שאת נותנת לי תמורה מלאה לכסף שלי.”
“נכון מאד, זו באמת השקעה, אבל בטח כבר שמעת משרית כמה
היא מרוצה ואני בטוחה שבעז”ה גם את תברכי על זה.”
(אמאלה מאיפה לי הביטחון לומר כזה משפט? אולי כי אני באמת
חושבת ככה?)
“השאלה אם יש איזו הנחה קטנה שאת כן יכולה לעשות לי? בשביל ההרגשה הטובה?”
אני מסופקת. בלומה המנטורית אומרת לא לתת הנחות. מצד
שני שמעתי שאפשר לתת מחיר מיוחד רק להיום כדי לעזור לה
לסגור…
“תראי, אני אומרת- אם את רצינית ואנחנו מתקדמות- אני רוצה
לבוא לקראתך עוד, גם בגלל שהסיפור שלך ריגש אותי, אז זו
תהיה מתנה ממני לשייקי, אני אתן לך את זה- רק היום- ב1,200
ש”ח בלבד.
ואת יכולה לחלק ל3- תשלומים של 400
“מעולה!! תודה, אז איך אנחנו מתקדמות?” אמאל’ה!! היא שכחה
לשאול את בעלה!
אני חייבת לומר לה את זה, שלא תסגור עסקה ואח”כ בעלה ישבית
את השמחה.
“שניה, רק לפני, את לא רוצה להתייעץ עם בעלך?”
“על זה? לא. מה הקשר?, בעלי אברך רציני. אדם עסוק, הוא אחראי
על הציציות, הכיפות, הטקס עם הדבש בתלמוד תורה, צילומים זה
החלק שלי ובזה אני מטפלת.”
מההה? בעלה אברך והיא לא אומרת שזה יקר?? איזה פלא! אני
משאירה לעצמי את המשפט הזה להרהר בו בהמשך.
אני מעבירה לה פרטי בנק שתעביר מקדמה, לוקחת את כתובת
המייל שלה כדי לשלוח לה את ההצעה כתובה, ובתוך הלב פנימה
בא לי לצרוח!!!! ישששששששש
עשרים דקות דיברנו!!!
וזו לא היתה שיחה של שתי דקות: כמה עולה? אה זה יקר.
ואם אמא בישראל, הסכימה לשלם לי 1200 שקל על המוצר שלי
זה אומר שאני שווה את זה!!!
ורק המחשבה שאני שווה את זה ממלאת אותי בכוח ואני מסיימת שני
הררים של כלים שחיכו לי כבר כמעט יומיים בכיור
“שיחות מכירה זה לא כזה סיוט.” אני אומרת לבעלי בערב.
“זה דווקא מסקרן.”
נפל לי אסימון:
איך אני בונה את שיחת המכירה שלי?
אילו שאלות אני מכניסה לי ללקסיקון?
איך אני לוקחת את כל הדיבורים היפים והעצות של המנטורים,
ומתאימה את זה אלי, לסגנון האישי של, לשפה המדוברת
ששגורה לי על הלשון?
אני כותבת לעצמי מה אני הולכת לשאול ולומר, מתאמנת, עושה סימולציות
עם אחותי או עם בעלי או מול המראה עם עצמי...
כשכבר היינו שם, ועשינו את זה- יהיה לנו קל יותר בפעמים הבאות.