לא זוכרת את עצמי מחכה ככה ליום ראשון בבוקר.
בדרך למשרד מיהרתי לשלוף מתיבת הדואר את המגזין של השכונה
והחבאתי עמוק בתיק שלי. לא מעיזה לדפדף.
הייתי חייבת למהר, רוזה הבוסית שלי עומדת על השעון כאילו שהיא
שוויצרית, וכבר איחרתי בשבוע שעבר פעם אחת.
באוטובוס התרווחתי לי בנחת, היו מסביבי נשים שהחזיקו סידורים, חלקן קראו תהלים או
השלימו ברכות השחר, אני לעומת זאת פתחתי בגנבה את המגזין של השכונה, דפדפתי
מהר וחיפשתי את המודעה שלי.
יפה כזו, בגווני הפסטל, עבדתי הרבה לעצב אותה, הלכתי על תמונה של ילד חמוד
שצילמתי, יושב על סוס פוני ומחייך,
שעות חשבתי על כותרת חזקה ומה כדאי להציע, בסוף החלטתי על:
“מבצע חד פעמי- צילום ילדים בסטודיו מקצועי ב-50% הנחה!”.
הגדלתי כמה שיותר את מספר הטלפון שלי, שאף אחד לא יתבלבל,
פעם מישהי אמרה לי שמאד חשוב ההנעה לפעולה. לומר לאנשים להתקשר.
ואז, כמעט בסוף העיתון מצאתי את המודעה שלי, די נבלעת בין שאר המודעות מסביב.
חבל שהתקמצנתי על עמוד שלם. הרבע הקטן הזה נראה קצת חיוור לעומת שאר המודעות
בעמוד. אולי בשבוע הבא אגדיל את הפרסום, אבל בינתיים נראה כמה לקוחות יבואו לי
מהמודעה הזאת, ואז נהיה חכמים יותר.
כל הבוקר אני עובדת תוך כדי פזילות לפלאפון שלי, אם יש שיחות שלא נענו.
בהפסקה ממהרת לבדוק לעומק, חוזרת לשני מספרים, קווי נייעס ומוקד התרמות.
בטח עוד לא הספיקו לחזור מהעבודה. בצהריים מן הסתם תהיה לי הצפה על הטלפון.
אני כבר מתכננת בעיני רוחי את הילדים משחקים יפה בחדר, עם איגלואים בפה- משתיקי קול
מהסוג שעושה לי קצת שקט, ואני מסתגרת במרפסת ועושה שיחות מכירה עם כל הלקוחות
שיפנו.
בצהריים זה באמת קורה.
“שלום”, את הצלמת?”
-כן, אני אומרת,
-רציתי לדעת כמה עולות 2 תמונות?
-אמממ. זה לא הולך ככה, יש חבילות, הכי קצת שאפשר זה 10 תמונות.
-לא. אני לא צריכה כל כך הרבה, מחפשת ממש בקטנה.
טוב תודה, שלום.”
ואחר כך יש עוד טלפון:
“סליחה, את פרסמת על 50% הנחה? השאלה אם את יכולה לתת לנו עוד 50%, אני אגיד
לך למה, אנחנו עמותה ויש לנו עכשיו ערב שאנחנו מארגנות לכל המתנדבות. הכל על טהרת
הקודש, כולן עובדות לשם שמיים. תאמיני לי, זה כל כך מרגש! רצינו לדעת אם תוכלי לבוא
לאולם כרם אברהם הערב בשמונה, ולצלם את התוכניות. אבל צריך שתביאי גם תאורה. מה
את אומרת? רוצה לזכות במצווה היקרה?”
מרוב הלם אני לא מצליחה לענות. והמתנדבת המסורה כבר מסכמת איתי פרטים אחרונים.
ואז אני מוצאת את הלשון. אנשים היום הגזימו!
“סליחה. אני לא יכולה. זה לא מתאים לי. וחוצמיזה אני מצלמת רק ילדים, וכבר נתתי
הנחה…”
ההיא מתקצפת עלי: “אז בשביל מה פרסמת תגידי לי? זה ממש חוסר הגינות לבזבז
לאנשים את הזמן. היית אומרת מראש! עכשיו אני צריכה לחפש עוד מתנדבת, כאילו שחסר
לי מה לעשות.”
באמצע שאני חותכת סלט לארוחת הערב שוב שיחת נכנסת ממספר לא מוכר. אני מזנקת.
מנגבת את הידיים מהר ועונה:
“שלום, אני מדברת עם תהילה? קוראים לי שפרה חיה, אני צלמת יחסית מתחילה, אבל
הצילומים שלי ברמה גבוהה מאד. אם תתני לי את המייל שלך אשלח לך תיק עבודות
שתראי את הסגנון. רציתי להציע לך שיתוף פעולה.
את בטח עמוסה ויש לך מלא לקוחות, אז אם לפעמים את לא יכולה לקבל לקוחות
בגלל שהתאריך תפוס- אני אשמח שתפני אותם אלי.
היועצת העסקית שלי אמרה שזה נקרא “ללקק שאריות”. זה נהנה וזה לא חסר.
כמובן אני מעבירה עמלות. בסדר?”
לא יודעת אם לצחוק או לבכות. מתחשק לי להציע לה ללקק שאריות מקופסת הגבינה שיש
לנו פה בארוחת הערב. שאריות אחרות לא מצאתי לכל מלוא האופק.
ב10:00 בלילה יש עוד שיחה. גיסתי מתקשרת לומר שעם כל העייפות שלה היא היתה
חייבת להרים אלי טלפון, הם ראו היום את המודעה בעיתון ואיזה יופי וכמה הם שמחים
שאני מתפתחת ומרוויחה, והם באמת מפרגנים לי מכל הלב, כיף לה שיהודיה מרוויחה. ככה
היא אומרת.
בינתיים מה שהיהודיה רואה מול העיניים זה מינוס של 690 ₪ + מע”מ. עלות הפרסום
במקומון.
נפל לי אסימון:
פרסמתי ולא נושעתי.
למדתי מה לא עובד. נשאר לי לבדוק מה כן.