הספרן מציג סיפור על משפחת ביבס.jpg



הסיפור על משפחת ביבס מבוסס בחלקו על פרטים מאומתים שנחשפו ע"י בני המשפחה - אלי אבא של ירדן, עפרי אחותו, בני דודים וקרובי משפחה.
חייב רק לציין שהסיפור הוא מהדורת ביקורת, נכתב בתוך זמן קצר יחסית, ושלא כדרכי לטרוח שעות עג"ש לתקן לשפץ וכו', אבל לא הפעם לצערי מכמה סיבות.
הסיפור מוקדש להצלת משפחת ביבס.


ינואר 2023 חדר האוכל קיבוץ ניר עוז.

ויקרא שמו בישראל?

כפיר...!

מזל טוב. מזל טוב.

'שירי, קראתם לגדול אריאל, עכשיו כפיר, אז מה לילדה כשתבוא?' לביאה?

עד אז נחייה ונראה..

האמנם?

***

קיבוץ ניר עוז. 7 באוקטובר 2023 שעה 6:30

צבע אדום צבע אדום...

שירי התהפכה במיטה. 'אוווף עוד פעם רקטות...?! בחחגגג?'

התינוק התחיל לבכות. וטוני הכלב החרה אחריו בנביחות.

'ירדן, תכניס את אריאל לממ"ד!'

צבע אדום צבע אדום.

ברררר...

'זה לא נפסק לרגע, זה לא חריג?' שאלה את ירדן בקול מבוהל.

'שמחת תורה היום, לא? גם החמאסניקים רוצים לחגוג 'שמחת זקנתי'.. התבדח ירדן על חשבונה..

'נו באמת ירדן, זה לא הזמן להתבדח!'

היא נענעה את העריסה של כפיר, ליטפה את שערו הכתום ולבסוף הוא השתתק.

והאזעקות מצדם המשיכו ללא הרף...

'אריאל אתה רוצה שוקו?' ניסתה שירי להפיג את אריאל שהצטנף למרגלות המיטה.

'לא אמא, אין לי חשק לשוקו', השיב בן הארבע.

'אתה רוצה לעלות על הגב של אבא?' הציע ירדן לפנות מקום בגבו לבנו השובב...

ואריאל מצדו הזדרז לקפוץ על גבו החסון של אביו המסור.

צבע אדום צבע אדום...

כפיר פתח שוב במסע צרחות..

'שירי, הילד רעב, שאכין לו מטרנה?' הציע ירדן בנדיבות אופיינית.

'לא לא, אל תצא למטבח זה מסוכן, נמתין בסבלנות שהרעש האדום.. יפסק'.

'אוקיי, אז אמתין'.

אבל הצבע האדום נמרח.. ברקע ללא הפסקה.

בווום! ואז צעקות!

ירדן פנה לעבר החלון, הסיט את דלת ההזזה והציץ מבעד לתריס.

'מה זה נפילה של פצמ"ר?' שאלה שירי בקול מבוהל.

'שששש.. חכי רגע, אני שומע מרחוק קולות בערבית!'

'מהההה? אולי הפועלים של חדר האוכל?' העלתה שירי השערה.

'בכזו שעה מוקדמת מה יש להם לחפש כאן?' הגיב ירדן בתימהון.

בום... והפעם צרחות חזקות..

'הציללווו, הצילו...'

'זה אמנון הרפתן מה קורה איתו?' שרי רעדה.

'ואוו, ואוו... הצטעק ירדן.'

'מה מה.. מה ראית?'

מחבבבבליםםםם! שירי, יש כאן מחבבלללים!

ירדן רץ לעבר דלת הבית, נעל אותה במפתח ולייתר בטחון סגר גם את 'הסגר בטחון'..

קולות של ירי מתקרבים והולכים, פיצוצים וצרחות בערבית.

ירדן הגיף את החלון ונעל את הממ"ד.

'אמא אני רוצה שוקו?' ביקש אריאל, הקטן, עוד לא קולט את הסיטואציה.

חבטות חזקות על הדלת הראשית.

שרי התכווצה בפחד.

'זה צה"ל... לפתוח את הדלת' נשמע קול גברי מחוספס.

'אמא למה אתם לא עונים לחיילים?' שאל אריאל בנאיביות ילדותית.

'שש... אריאל תהיה בשקט', לחש ירדן לעברו.

דקות ארוכות והחבטות לא פסקו.

'افتح الباب افتح الباب!!'
'איפתאח על באב.. איפתאח על באב..!'

טוני, הכלב המסור נבח הב הב באקסטזה מטורפת, בניסיון להרתיע את הפולשים מלהיכנס הביתה.

ואז השתרר שקט.

לרגע היה נדמה שהזרים דלגו עליהם.

אנחת רווחה.

ירדן ניצל את ההפוגה, ועדכן את אחותו עופרי ברגעי האימה שעוברים עליהם, אחוות אחים,

ירדן ועופרי היו מאוד קשורים אחד לשנייה, כשעופרי עברה מהקיבוץ לצפון, ירדן החליט להצטרף אליה, ובאותו חודש היה אמור לעבור עם משפחתו,

הוא סיפר לה שכרגע שקט והכל בסדר,

אבל אז נשמעו רעשים חורקים, ושוב קולות בערבית,

'הם מנסים לפרק את המנעול עם מקדחה', צעקה שירי.

'אני גם שומע פטיש', דייק אותה ירדן, שעסק ברתכות.

'עופרי אם הצבא לא יגיע בדקות הקרובות הם יפרצו את הדלתתת!', צעק ירדן לפומית, מעדכן את אחותו בכל רגע מהסיוט שעובר עליהם.

'ירדן, הספקתי לעשות כבר חמש טלפונים לכל המי והמי שאני מכירה בצה"ל, תחזיקו מעמד, תוך שתי דקות כל הצבא הירוק על הדלת שלכם.. מול החמסה'. ניסתה עופרי להרגיע את אחיה.

אבל אז, פיצוץ עז פילח לרסיסים את הדלת שבחוץ, סוחף אחריו גם את השקט שבפנים.

אריאל התכווץ בשקט, כעת הוא הבין שזה לא משחק ילדים.

'ירדן מה עושים?' שאלה שירי בקול מבועת.

טררררררר.....

קולות ירי וזכוכיות מתנפצות התמזגו עם הגניחות של טוני.

'אני חושב שהם ירו בטוני'! הפטיר ירדן בכאב עצום.

ואריאל בכה בדמעות, כן, ילד בן ארבע שאין לו מושג מה זה אקדח, ומה ההשלכות של ירי חי ביצור חי..,

הספיק להבין בזמן הקצר שהגרוע מכל עובר על המשפחה שלו, וטוני הוא חלק בלתי נפרד מהמשפחה,

הוא היה שם כשצעדו לחופה, כשאריאל נולד ולמד ללכת, כשכפיר חייך בפעם הראשונה,

כלב מסור ונאמן שנלב"ע בקיצור ימים ושנים בצורה טרגית ורצחנית.

ירדן קפץ לעבר הדלת, ומשך את הידית בכח לכיוון מעלה.

'איפתאח על באב..'איפתאח על באב..'

נשמעו קולות רצחניים מהעבר השני, ומישהו ניסה לפתוח את הדלת.

שרי נחרדה. רק הדלת עומדת בנינו לבינם הרהרה לעצמה.

אפילו לא הדלת, העריכה מחדש את המצב, רק האחיזה של ירדן בידית!!

ירדן הגביר את אחיזתו, לא מרפה ולו לרגע.

אבל הניסיונות לפרוץ לממ"ד לא פסקו, המחבלים הלמו בפראות על דלת הברזל.

'إذا فتحت الباب الآن فنحن نعدك بأننا لن نفعل لك أي شيء'!!!

'מה הם צועקים בערבית?' שאלה ירדן את בעלה שהבין קצת ערבית מאמו התמניה..

'הם רוצים שנפתח את הדלת',

'ולמה שנפתח?'

'כי הם מבטיחים שלא יעשו לנו כל רע..' גיחך ירדן.

טיפות של זיעה בצבצו ממצחו,

אולי הם יתייאשו בסוף, ניסתה שרי לעודד אותו.

אבל הסיוט לא נגמר. וכמו חיית טרף* המשחרת לטרפה הם המשיכו להלום על הדלת.

(כבר דובר שדימוי המחבלים לחיית טרף שופט אותם לחסד,
כי בשונה מחיית טרף שהמניע שלה לצוד טרף - זה אינסטינקט שטבע בה הבורא כדי להתקיים, ולא אכזריות לשמה,
כך שנדייק את הדימוי למלאכי חבלה שמהותם לעשות רע לשם רע)


'אמא מה הם רוצים מאיתנו?' שאל אריאל כמעט בלחישה.

'לא יודעת, אבל עוד כמה דקות יגיעו כיתת הכוננות ויטפלו בהם..', השיבה בקול הכי רגוע שהצליחה לגייס באותו הרגע, בניסיון להרגיע את הקטן

אבל בתוך תוכה הבינה שהאירוע גדול עליהם, ורק לצבא שבושש מלהגיע, יש את היכולת להתמודד מול זה.

צליל התראה נוסף בווטסאפ.

הפעם שירי החליטה לבדוק.

20 הודעות שהתקבלו בעשר דקות האחרונות!!!

היא סקרה את ההודעות,

ומהודעה להודעה פניה נעשו יותר ויותר חיוורות,

אלי: "חברים להסתגר בממ"ד יש חשש לחדירה".

דוד: "עדכון, בקיבוץ משוטטים חוליית מחבלים לנעול דלת ראשית ולהסתגר בממ"ד.."

איציק: "חברי כיתת הכוננות מתבקשים לעלות על ציוד".

שימי: "איפה בדיוק הם נמצאים?"

דורון: "אני שומע קולות בערבית".

יעל: "אני שומעת מכיוון חדר האוכל".

דורון: "מה? הם כבר הגיעו לשם"?

דוד: "לא, יש יותר מחוליה אחת".

שימי: "ואוווו".

אלי: "חברי הכיתה כל מי שנמצא בקיבוץ ומוכן ללחימה שיאשר בהודעה".

אחיעז: "מאשר". דורון: "מאשר". רועי: "מאשר". בנדה: "מאשר". חיימי: "מאשר". מישה: "מאשר".

אלי: "מצוין נחלק את הקיבוץ לשתי גזרות. אני אתפוס פיקוד על הצד המזרחי, ודורון על המערבי".

אלי: 'הם פוצצו לי את הרכב!".

רותי: "אמא שלי לא עונה, מי יכול לבדוק מה איתה?".

אופיר: "אלי, ירו לי באמבולנס בחניה!"

שלומית: "הצילו, ערבים יורים לנו על הדלת".

שלומי: "הם פוצצו את בלון הגז!"

שימי:" חברים אני שומע דפיקות מטורפות".

דרור: "הם הצליחו לפרוץ לביתתתתתתת..!"

בום בום בום...

הקירות הזדעזעו.

אט אט עשן סמיך חדר לממ"ד הקטן.

אריאל התחיל להשתעל, וכפיר התינוק התחיל לצרוח.

שירי התחילה לבכות. 'ירדן מה עושים? הילדים נחנקים...!'

הוא שתק, אבל עיניו המבועתות לא השאירו מקום לספק.

'אולי הגיע הזמן שנסגיר את עצמנו? אנחנו לא חיילי קומנדו ולא רבטי"ם.. סך הכל משפחה עם ילדים קטנים מה יש להם לעשות איתנו?' הציעה שירי ברגע של פחד.

ירדן הנהן בשלילה.

ושירי הבינה אותו, 'אם נפול לידיים שלהם הם יעשו בנו לינץץץץ!,

ירצחו אותנו בדיוק כמו שרצחו את טוני'. הרהרה בעצב מעורב בפחד.

אבל העשן שהמשיך להצטבר בחלל האוויר לא השאיר להם ברירה.

שיעוליו של אריאל גברו מרגע לרגע וכפיר הקטן התחיל להכחיל.

'חייבים לצאת מהממ"ד!', קבע ירדן.


ב"ה אשתדל בקרוב לעלות את פרק הסיום, פרק שכולו טוב!!
בשורות טובות




נ.ב העליתי 2 קטעים חדשים על משפחת ביבס, מוזמנים להגיב

נקמת ילד קטן - מכתב מאם לאם

ולרגל חגיגת יום הולדת ראשונה של כפיר בשבי העליתי קטע נוסף
"כן תזכה לשנה הבאה עד מאה ועשרים שנה".....!



כעת יום חמישי ט' טבת,
ערכתי את הסיפור בסרטון מושקע, בליווי תמונות רקע מתחלפות של משפחת ביבס ומוזיקת רקע, מוזמנים לצפות!
הערות/פידבקים יתקבלו בברכה. ב"ה אשתדל לעלות גם בפרוג.

וכאן הסרטון בהרצה של דקה (תואם מכשיר)

משתף את הסרטון בקובץ זיפ לצפייה והורדה

מאמרים נוספים שכתבתי בפרוג תמצאו כאן

"עת לצחוק ועת לבכות" - סיפורו של סרטון אחד קטן... כבר קראתם?
.
על המחבר
הספרן
אוהב לסייע לאנשים

תגובות

.
לקריאת הקדימון

מכתב מאם לאם

שלום שירי,
את לא מכירה אותי אבל אני מכירה אותך,
אני נרדמת אתך בלילה ומתעוררת אתך בבוקר,
ובין לבין אני חולמת עליך,
הלב שלי מחסיר פעימה בכל פעם שאני חושבת עליך ועל הג'ינג'ים,

וזה קורה הרבה!

ראיתי את התמונות שלך בימים הטובים רגועה ושמחה,
וראיתי את הצילומים המחרידים מסרטוני החטיפה (שלך),
והם אלו שלא נותנים לי מנוח!

מהרגע שראיתי אותך, נסתי להבין מאיפה כח להחזיק שנים ביחד?
אני ממלמלת לעצמי רק שלא הפרידו ביניהם,
שלפחות היא יודעת מה קורה איתם,

אני שואלת את עצמי כל הזמן, מה אתכם? איך את מסתדרת?
יש לך אוכל לתת להם? מים נקיים מגבונים בגדים להחלפה?
איך את רוחצת תינוק בשבי?
איך את מחליפה לכפיר חיתול?
מה אם יש להם חום או כואבות להם השניים?

אני בעיקר שואלת את עצמי מה אני הייתי עושה?
האם היה לי כח להחזיק שני פצפונים?
מה מרגישה אמא שלא מצליחה לקיים את האינסטינקט הכי בסיסי להגן על חיי הילדים שלה?
יותר מארבעים ילדים נמצאים בשבי בעזה,
זה בלתי נתפס!

שנים שאלתי את עצמי מה עשו האנשים הפשוטים בארצות הברית לטובת משפחתי שנרצחה בשואה?
עכשיו אני מלאה בהרגשות אשם, מה אני עושה בשבילך?
הלוואי שיכולתי להיכנס בעצמי לעזה, לעבור בין המנהרות ולחפש אותך, אתכם, את כולכם!

אני רוצה לזעוק לממשלת ישראל, למי שבאמת יכולה לעשות משהו,
שיחזירו אותך, שיחזירו את כפיר ואריאל, שיחזירו את כולם!
(לע"ע צנזרתי כאן 3 שורות)

אני מרגישה שאם לא יחזירו אותך ואת כולם לא אוכל יותר לקום בבוקר ולחיות פה!!!
לא נוכל כעם להסתכל על עצמינו במראה, לא נוכל לגדל כאן ילדים,

אני חולמת איך שתחזרו יושטו אליך ולכולם אלפי ידיים של כל האימהות שחולמות עליך בלילה,
כולם ירצו לקחת ממך את אריאל ואת כפיר לעזור לך, לשחרר אותך גם קצת לעצמך,
בהתחלה בטח עוד תישארו צמודים, כי אריאל וכפיר לא יסכימו ללכת לאף אחד,
ואז לאט לאט הם יושיטו יד לכל מי שאוהב אתכם פה,
ואת, את תוכלי לשכב לנוח, לעצום את העיניים, להרגיש שאת והילדים במקום בטוח,

והסיוט הזה יעבור כמו חלום רע!

.
מצו"ב הקלטה בזיפ
 
סתם מענין מה אם אבא ירדן לא שמעתי שום דבר נרצח חטןף או חי מה המצב
התפרסם השבוע:
מנהלת החטופים: אין תימוכין שמשפחת ביבס נהרגה
מנהלת החטופים: קציני הקשר של צה״ל עדכנו את משפחת ביבס כי אין כל תימוכין לטענה שנהרגו כתוצאה מהפצצות כוחותינו; ארגון הטרור שמחזיק בבני המשפחה מפעיל טרור פסיכולוגי ומפרסם לא אחת מידע שאינו נכון עובדתית.
 

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  101  פעמים

אתגר AI

קוביסט • אתגר 144

לוח מודעות

More from הספרן

שתף את המאמר

למעלה