הנושאים החמים
הרגע הקשה ביותר עבורי, הוא הרגע בו עוצר האוטובוס בתחנה המרכזית.
אני אוהב את האויר של ירושלים, גם העיר לא רעה בכלל. אבל התחושות שלי כרגע נוראות, קשות מכפי שניתן להעלות על הדעת.
אני חושב על אמא והאחיות שלי, כמה הן טרחו שזה יהיה קל בשבילי. המזוודה שלי מלאה בכל טוב, לילה שלם הן עמלו להכין בעבורי הכול. אח יחיד, במשפחה גדולה של בנות. תקווה גדולה, ציפיות גדולות...
לו רק היו יודעים בני המשפחה שלי מי אני באמת...
לפעמים אני חושב שהמשפחה שלי עושה סביבי הצגה אחת גדולה. הרי לא ייתכן שהם באמת תולים בי תקוות. לא ייתכן שהם לא רואים את הקושי, את הכאב, את זה שבמשך בין הזמנים שלם בקושי פתחתי ספר. את זה שכשמבקשים ממני לומר חידוש בשולחן שבת אני מתקשה לומר את מה שאחיותיי הקטנות כבר יודעות לדקלם.
הלוואי שזה היה ככה. הלוואי שהכול היה הצגה. הלוואי שלא היו תולים בי את הציפיות האלו.
״התלמיד חכם שלנו״, מכנה אותי אבא. מה היה אבא אומר אם היה רואה את הציון שקיבל התלמיד חכם שלו במבחנים האחרונים? מה היו כולם חושבים אילו היו יודעים את האמת המרה... האמת שרק מי שנמצא איתי בישיבה יודע. האמת שכמה חסרי טקט אוהבים להזכיר לי בכל פעם בה אני נכשל.
מה לעשות, אני חושב לעצמי, לא כל אחד יכול להצליח בחיים.
אני לא יודע ללמוד. אני לא מצליח ללמוד. ניסיתי הרבה, ובכנות... כבר לא בא לי לנסות.
אני אוהב לכתוב שירים. נראה לי שאני די טוב בזה, למרות שהשפה שלי פשוטה. אני אוהב לדמיין מאורעות גדולים שעליהם אני שומע או לומד. כשלומדים בישיבה אגדות מהש״ס, אני חושב לעצמי על האנשים האלו שעליהם מסופר, מה הם הרגישו באותם רגעים? מה הם חשבו לעצמם? יש כל כך הרבה מה לדמיין – אבל אף אחד בישיבה לא עושה את זה. כולם עסוקים רק בקושיות מסובכות, בתירוצים מפולפלים, במילים מסובכות שאני לא מצליח אף פעם להבין.
כולם כל-כך רוצים שאני אצליח. זה כל כך חשוב להם, עד שלפעמים אני שואל את עצמי אם אני באמת חשוב להם. אם חשוב להם שיהיה לי טוב, או שהם רק רוצים שאני אצליח כדי שתהיה להם אפשרות לספר עליי שאני מצטיין, שאני מיוחד, שאני חלילה לא מתקשה.
את העוגות שאחיות שלי אפו עבורי אני מקפיד לא לאכול. אין לי לב לעשות את זה. אחיות שלי עבדו כל כך, הן עשו את זה כי חשבו שאח שלהם לומד תורה, הן רצו שלומדי התורה ייהנו מזה. לא מגיע להן לטרוח בשביל מישהו כמוני, מישהו שאין לו כוח ואין לו רצון ללמוד. אני מקפיד למצוא בחורים רציניים, כאלו שמתמידים, כאלו שלא מתעסקים בשטויות. אם הציפייה שלי לא תתממש – לפחות שהציפייה שלהן כן.
אני הולך לי לאט, בקושי שם לב איפה אני. מישהו צופר לידי, לא ייתכן שהוא צופר עבורי. מי כבר מכיר אותי כאן?
רק כשהצפירות חוזרות שוב ושוב אני מסתובב. טנדר גדול, מהחלון מציץ פרצוף מוכר. איש שראיתי בישיבה כמה פעמים, אין לי מושג מה התפקיד שלו ואף פעם לא עניין אותי לשאול. ״רוצה טרמפ?״ הוא שואל.
הוא בוודאי מתכוון לטובה, אבל בעבורי – כל מה שמקרב אותי למקום ההוא שאני לא אוהב, הוא מעצבן ומדכא. אין לי ממש ברירה, אז אני מתקרב ופותח את הדלת של הטנדר.
לרגע תוקף אותי ההלם.
אחר כך אני מנסה לעמוד זקוף ולהסתדר, להיטיב את הכובע ובאופן כללי להחצין את ההיפך ממה שאני מרגיש עכשיו.
כי בתוך הטנדר יושב ראש הישיבה.
למרות שאני כבר שנה בישיבה, עוד לא פגשתי אותו מעולם פנים מול פנים. רוב השנה האחרונה הוא היה חולה, חולה כל כך עד שכבר כמה פעמים היה נראה שהוא עומד לעזוב את העולם. אבל הנה, התפילות של כל עם ישראל הועילו והוא חי מתמיד, מחייך.
ראש הישיבה לא מדבר במילים, הוא מדבר במחוות. יש בחורים שמכירים אותו ויודעים למה הוא מתכוון בכל תנועה, אבל אני לא. מעולם לא הצלחתי לעמוד על הניואנסים הדקים האלו. אני שואל בביישנות אם אפשר לשבת, והוא מהנהן בראש. בלב אני חושב רק על הפדיחות האיומות.
אם אבא שלי היה פה הוא בטח היה מתמוגג מהתרגשות. אם בני משפחתי היו יודעים שאני חולק את אותו ספסל עם אחד מגדולי הדור – הם בוודאי לא היו יודעים מה לעשות עם עצמם מרוב קנאה. אבל אני... אני רק רוצה לברוח מכאן. להימלט ממנו, מהאיש הכחוש הזה.
אני חושש, ואני יודע ממה אני חושש. ראש הישיבה מסתכל עליי, עיניו צמאות. ״נו, מה למדתם בבין הזמנים?״ הוא שואל אותי, ואני לא יודע היכן לקבור את עצמי. ״מה אתם מחדשים?״ הוא משתוקק לשמוע.
אני משפיל את הראש. ״אין לי שום חידוש,״ אני עונה את האמת.
ראש הישיבה מתאכזב, מתאכזב כל כך עד שאני לא מצליח להבין מדוע. האם באמת החידוש שלי חסר לו? אני שואל את עצמי.
״שום חידוש?!״ הוא שואל שוב, כמעט מתחנן. ״אין זה ייתכן,״ הוא פוסק. ״כל יהודי מישראל שלומד תורה, יש לו חידושים משלו, ראייה משלו. בוודאי יש משהו, חידוש קטן, הארה״.
משהו בתוכי מתמרד. הנחרצות של הדברים מכעיסה אותי. איך יכול אדם כמוהו להבין בחור כמוני?
״למדתי את הסיפור על רבי עקיבא,״ אני מוצא את עצמי אומר לו. למען האמת, אי אפשר לומר שלמדתי את זה. שמעתי שיעור בין מנחה לערבית. אבל לצורך העניין... גם זה ייחשב ללימוד בשעת הדחק. ״למדתי איך רבי עקיבא התחיל ללמוד תורה,״ אני ממשיך ומשתף.
ראש הישיבה מתעורר לחיים. ״איפה למדת?״ הוא שואל מיד. ״בכתובות או בנדרים?״
זו שאלה מכשילה. לא ידעתי שהסיפור מופיע בכתובות, וגם לא בנדרים. ראש הישיבה מנענע את ראשו. ״לא חשוב,״ הוא אומר, ״מה אתה מחדש?״
ואני... אין לי שום חידוש. אני מספר את הסיפור, כמו שאני מבין אותו, כמו שאני אוהב לדמיין אותו.
אני מספר לראש הישיבה על בעל ואישה, ששניהם החליטו להילחם נגד כל הסיכויים. אני מספר על תקווה גדולה, על חלומות עצומים, ועל איש אחד בן ארבעים שנושא את כל התקוות על כתפיו והולך ללמוד תורה.
אני מספר את מה שלא כתוב, את מה שרק אני כנראה חושב עליו. אני מספר לראש הישיבה על הימים הראשונים בבית המדרש, על עקיבא שיודע שאשתו עזבה את כל תענוגות העולם ונישאה לו כי היא האמינה בו. אני מספר על הקשיים, שאני לא יודע אם היו או לא היו, אבל אם היו – אין מי שיידע לדמיין אותם טוב ממני. אני מספר על הלחץ, על הפחד, על החשש לאכזב. אני מספר במילים שלי, במילים הפשוטות שלי, את מה שרק אני יכול להבין.
״כולם מספרים על המסירות של רחל,״ אני אומר, ״אבל מה עם המסירות שלו? של רבי עקיבא? איך הוא היה מסוגל? איך הוא הצליח לעמוד בזה? ומה היה קורה אם הוא לא היה נהיה רבי עקיבא – האם היינו יודעים אז על המסירות של אשתו? האם כל המאמץ שלה – כל מה שהקריבה היה הולך לטמיון? האם לנצח היא הייתה נשארת בתו של העשיר הגדול שנישאה לרועה צאן?״
אלו השאלות הקשות ביותר עמן אני מתמודד. אני צריך לשמוע תשובה, תשובה אמיתית, תשובה נכונה, תשובה שתקל עליי, תשובה שתפרוק ממני את ייסורי המצפון.
אבל ראש הישיבה לא משיב דבר. במקום זה הוא רק מסתכל עליי, בעיניים החודרות, הבוערות שלו.
״אוי!״ הוא נאנח פתאום.
זה מבהיל, ואני חושש שמשהו לא טוב קורה לו. ״הרב מרגיש טוב?״ אני שואל.
הוא מהנהן בראשו, ואני מביט לתוך עיניו, ולהפתעתי – הן מלאות דמעות.
״למעלה מעשר פעמים מסרתי שיעורים על המעשה של רבי עקיבא,״ הוא משתף אותי ברגע נדיר של גילוי לב. ״כשמוסרים שיעורים, חייבים ללמוד טוב. אז למדתי את שתי הסוגיות בעיון עשרות פעמים. למדתי ראשונים ואחרונים, חשבתי שאין מה לחדש לי בסוגיא הזו״.
דמעות זולגות מעיניו. ״אף על פי כן,״ הוא לוחש. ״מעולם לא הבנתי את המעשה הזה בכזו צורה. אף פעם לא חשבתי בכזה אופן על המאמץ, על הקושי, על הכאב. אילולי היית מחדש לי, אילולי היית מאיר את עיניי, לעולם לא הייתי מקבל מושג בגדלות הנפש של רבי עקיבא״.
הוא מביט אל תוך עיניי, מבטו חודר. ״ואתה אמרת...״ הוא אומר לי בקול מתרעם, ״שאין לך חידוש...״
לא קיבלתי תשובה לשאלות ששאלתי. אבל נראה לי שאני לא צריך תשובה. כשאני נכנס לישיבה משהו בתוכי מתעורר לחיים, משהו שהיה רדום כבר מזמן.
מחר, אני מבטיח לעצמי, אקום מוקדם לפני כולם.
אקום מוקדם, ואלמד לעומק את כל האגדות הללו שמושכות אותי כל כך. אקום מוקדם כדי לכתוב עליהן מילים פשוטות, יפות, כאלו שאולי אחרים ייהנו לקרוא.
המחשבה על כך עושה לי טוב, ופתאום אני מגלה שלראשונה - אני מחכה לקום מוקדם ולהיכנס לבית המדרש.
ובלילה, לפני השינה, אני מרשה לעצמי לחתוך לעצמי פיסת עוגה, אחת כזו שנאפתה עבור לומדי תורה...
אני אוהב את האויר של ירושלים, גם העיר לא רעה בכלל. אבל התחושות שלי כרגע נוראות, קשות מכפי שניתן להעלות על הדעת.
אני חושב על אמא והאחיות שלי, כמה הן טרחו שזה יהיה קל בשבילי. המזוודה שלי מלאה בכל טוב, לילה שלם הן עמלו להכין בעבורי הכול. אח יחיד, במשפחה גדולה של בנות. תקווה גדולה, ציפיות גדולות...
לו רק היו יודעים בני המשפחה שלי מי אני באמת...
לפעמים אני חושב שהמשפחה שלי עושה סביבי הצגה אחת גדולה. הרי לא ייתכן שהם באמת תולים בי תקוות. לא ייתכן שהם לא רואים את הקושי, את הכאב, את זה שבמשך בין הזמנים שלם בקושי פתחתי ספר. את זה שכשמבקשים ממני לומר חידוש בשולחן שבת אני מתקשה לומר את מה שאחיותיי הקטנות כבר יודעות לדקלם.
הלוואי שזה היה ככה. הלוואי שהכול היה הצגה. הלוואי שלא היו תולים בי את הציפיות האלו.
״התלמיד חכם שלנו״, מכנה אותי אבא. מה היה אבא אומר אם היה רואה את הציון שקיבל התלמיד חכם שלו במבחנים האחרונים? מה היו כולם חושבים אילו היו יודעים את האמת המרה... האמת שרק מי שנמצא איתי בישיבה יודע. האמת שכמה חסרי טקט אוהבים להזכיר לי בכל פעם בה אני נכשל.
מה לעשות, אני חושב לעצמי, לא כל אחד יכול להצליח בחיים.
אני לא יודע ללמוד. אני לא מצליח ללמוד. ניסיתי הרבה, ובכנות... כבר לא בא לי לנסות.
אני אוהב לכתוב שירים. נראה לי שאני די טוב בזה, למרות שהשפה שלי פשוטה. אני אוהב לדמיין מאורעות גדולים שעליהם אני שומע או לומד. כשלומדים בישיבה אגדות מהש״ס, אני חושב לעצמי על האנשים האלו שעליהם מסופר, מה הם הרגישו באותם רגעים? מה הם חשבו לעצמם? יש כל כך הרבה מה לדמיין – אבל אף אחד בישיבה לא עושה את זה. כולם עסוקים רק בקושיות מסובכות, בתירוצים מפולפלים, במילים מסובכות שאני לא מצליח אף פעם להבין.
כולם כל-כך רוצים שאני אצליח. זה כל כך חשוב להם, עד שלפעמים אני שואל את עצמי אם אני באמת חשוב להם. אם חשוב להם שיהיה לי טוב, או שהם רק רוצים שאני אצליח כדי שתהיה להם אפשרות לספר עליי שאני מצטיין, שאני מיוחד, שאני חלילה לא מתקשה.
את העוגות שאחיות שלי אפו עבורי אני מקפיד לא לאכול. אין לי לב לעשות את זה. אחיות שלי עבדו כל כך, הן עשו את זה כי חשבו שאח שלהם לומד תורה, הן רצו שלומדי התורה ייהנו מזה. לא מגיע להן לטרוח בשביל מישהו כמוני, מישהו שאין לו כוח ואין לו רצון ללמוד. אני מקפיד למצוא בחורים רציניים, כאלו שמתמידים, כאלו שלא מתעסקים בשטויות. אם הציפייה שלי לא תתממש – לפחות שהציפייה שלהן כן.
אני הולך לי לאט, בקושי שם לב איפה אני. מישהו צופר לידי, לא ייתכן שהוא צופר עבורי. מי כבר מכיר אותי כאן?
רק כשהצפירות חוזרות שוב ושוב אני מסתובב. טנדר גדול, מהחלון מציץ פרצוף מוכר. איש שראיתי בישיבה כמה פעמים, אין לי מושג מה התפקיד שלו ואף פעם לא עניין אותי לשאול. ״רוצה טרמפ?״ הוא שואל.
הוא בוודאי מתכוון לטובה, אבל בעבורי – כל מה שמקרב אותי למקום ההוא שאני לא אוהב, הוא מעצבן ומדכא. אין לי ממש ברירה, אז אני מתקרב ופותח את הדלת של הטנדר.
לרגע תוקף אותי ההלם.
אחר כך אני מנסה לעמוד זקוף ולהסתדר, להיטיב את הכובע ובאופן כללי להחצין את ההיפך ממה שאני מרגיש עכשיו.
כי בתוך הטנדר יושב ראש הישיבה.
למרות שאני כבר שנה בישיבה, עוד לא פגשתי אותו מעולם פנים מול פנים. רוב השנה האחרונה הוא היה חולה, חולה כל כך עד שכבר כמה פעמים היה נראה שהוא עומד לעזוב את העולם. אבל הנה, התפילות של כל עם ישראל הועילו והוא חי מתמיד, מחייך.
ראש הישיבה לא מדבר במילים, הוא מדבר במחוות. יש בחורים שמכירים אותו ויודעים למה הוא מתכוון בכל תנועה, אבל אני לא. מעולם לא הצלחתי לעמוד על הניואנסים הדקים האלו. אני שואל בביישנות אם אפשר לשבת, והוא מהנהן בראש. בלב אני חושב רק על הפדיחות האיומות.
אם אבא שלי היה פה הוא בטח היה מתמוגג מהתרגשות. אם בני משפחתי היו יודעים שאני חולק את אותו ספסל עם אחד מגדולי הדור – הם בוודאי לא היו יודעים מה לעשות עם עצמם מרוב קנאה. אבל אני... אני רק רוצה לברוח מכאן. להימלט ממנו, מהאיש הכחוש הזה.
אני חושש, ואני יודע ממה אני חושש. ראש הישיבה מסתכל עליי, עיניו צמאות. ״נו, מה למדתם בבין הזמנים?״ הוא שואל אותי, ואני לא יודע היכן לקבור את עצמי. ״מה אתם מחדשים?״ הוא משתוקק לשמוע.
אני משפיל את הראש. ״אין לי שום חידוש,״ אני עונה את האמת.
ראש הישיבה מתאכזב, מתאכזב כל כך עד שאני לא מצליח להבין מדוע. האם באמת החידוש שלי חסר לו? אני שואל את עצמי.
״שום חידוש?!״ הוא שואל שוב, כמעט מתחנן. ״אין זה ייתכן,״ הוא פוסק. ״כל יהודי מישראל שלומד תורה, יש לו חידושים משלו, ראייה משלו. בוודאי יש משהו, חידוש קטן, הארה״.
משהו בתוכי מתמרד. הנחרצות של הדברים מכעיסה אותי. איך יכול אדם כמוהו להבין בחור כמוני?
״למדתי את הסיפור על רבי עקיבא,״ אני מוצא את עצמי אומר לו. למען האמת, אי אפשר לומר שלמדתי את זה. שמעתי שיעור בין מנחה לערבית. אבל לצורך העניין... גם זה ייחשב ללימוד בשעת הדחק. ״למדתי איך רבי עקיבא התחיל ללמוד תורה,״ אני ממשיך ומשתף.
ראש הישיבה מתעורר לחיים. ״איפה למדת?״ הוא שואל מיד. ״בכתובות או בנדרים?״
זו שאלה מכשילה. לא ידעתי שהסיפור מופיע בכתובות, וגם לא בנדרים. ראש הישיבה מנענע את ראשו. ״לא חשוב,״ הוא אומר, ״מה אתה מחדש?״
ואני... אין לי שום חידוש. אני מספר את הסיפור, כמו שאני מבין אותו, כמו שאני אוהב לדמיין אותו.
אני מספר לראש הישיבה על בעל ואישה, ששניהם החליטו להילחם נגד כל הסיכויים. אני מספר על תקווה גדולה, על חלומות עצומים, ועל איש אחד בן ארבעים שנושא את כל התקוות על כתפיו והולך ללמוד תורה.
אני מספר את מה שלא כתוב, את מה שרק אני כנראה חושב עליו. אני מספר לראש הישיבה על הימים הראשונים בבית המדרש, על עקיבא שיודע שאשתו עזבה את כל תענוגות העולם ונישאה לו כי היא האמינה בו. אני מספר על הקשיים, שאני לא יודע אם היו או לא היו, אבל אם היו – אין מי שיידע לדמיין אותם טוב ממני. אני מספר על הלחץ, על הפחד, על החשש לאכזב. אני מספר במילים שלי, במילים הפשוטות שלי, את מה שרק אני יכול להבין.
״כולם מספרים על המסירות של רחל,״ אני אומר, ״אבל מה עם המסירות שלו? של רבי עקיבא? איך הוא היה מסוגל? איך הוא הצליח לעמוד בזה? ומה היה קורה אם הוא לא היה נהיה רבי עקיבא – האם היינו יודעים אז על המסירות של אשתו? האם כל המאמץ שלה – כל מה שהקריבה היה הולך לטמיון? האם לנצח היא הייתה נשארת בתו של העשיר הגדול שנישאה לרועה צאן?״
אלו השאלות הקשות ביותר עמן אני מתמודד. אני צריך לשמוע תשובה, תשובה אמיתית, תשובה נכונה, תשובה שתקל עליי, תשובה שתפרוק ממני את ייסורי המצפון.
אבל ראש הישיבה לא משיב דבר. במקום זה הוא רק מסתכל עליי, בעיניים החודרות, הבוערות שלו.
״אוי!״ הוא נאנח פתאום.
זה מבהיל, ואני חושש שמשהו לא טוב קורה לו. ״הרב מרגיש טוב?״ אני שואל.
הוא מהנהן בראשו, ואני מביט לתוך עיניו, ולהפתעתי – הן מלאות דמעות.
״למעלה מעשר פעמים מסרתי שיעורים על המעשה של רבי עקיבא,״ הוא משתף אותי ברגע נדיר של גילוי לב. ״כשמוסרים שיעורים, חייבים ללמוד טוב. אז למדתי את שתי הסוגיות בעיון עשרות פעמים. למדתי ראשונים ואחרונים, חשבתי שאין מה לחדש לי בסוגיא הזו״.
דמעות זולגות מעיניו. ״אף על פי כן,״ הוא לוחש. ״מעולם לא הבנתי את המעשה הזה בכזו צורה. אף פעם לא חשבתי בכזה אופן על המאמץ, על הקושי, על הכאב. אילולי היית מחדש לי, אילולי היית מאיר את עיניי, לעולם לא הייתי מקבל מושג בגדלות הנפש של רבי עקיבא״.
הוא מביט אל תוך עיניי, מבטו חודר. ״ואתה אמרת...״ הוא אומר לי בקול מתרעם, ״שאין לך חידוש...״
לא קיבלתי תשובה לשאלות ששאלתי. אבל נראה לי שאני לא צריך תשובה. כשאני נכנס לישיבה משהו בתוכי מתעורר לחיים, משהו שהיה רדום כבר מזמן.
מחר, אני מבטיח לעצמי, אקום מוקדם לפני כולם.
אקום מוקדם, ואלמד לעומק את כל האגדות הללו שמושכות אותי כל כך. אקום מוקדם כדי לכתוב עליהן מילים פשוטות, יפות, כאלו שאולי אחרים ייהנו לקרוא.
המחשבה על כך עושה לי טוב, ופתאום אני מגלה שלראשונה - אני מחכה לקום מוקדם ולהיכנס לבית המדרש.
ובלילה, לפני השינה, אני מרשה לעצמי לחתוך לעצמי פיסת עוגה, אחת כזו שנאפתה עבור לומדי תורה...
