המסע של גבריאל - גניבה אחת נשמה אחת

את הסיפור שמעתי מרב באחת הקהילות שם מכלי שני,
אם כי מטבע הדברים הוספתי לו נופך, דמויות משנה ועיבוד ספרותי - שישרת את העלילה.

שתיים לאחר חצות, דרום אמריקה
רעש מנוע עוצמתי קרע את דממת הלילה ששררה עד לאותו רגע בשכונה היוקרתית.
רכב מפואר דהר במהירות על פני הרחובות המצוחצחים ונעצר בסמוך לבית דו קומתי מהודר, די אופייני בשכונה של עשירים.

הנהג בחור צעיר שזה עתה חוזר ממקום בילוי, החנה את הרכב סמוך לבית הוריו, דומם את המנוע ויצא לכיוון הבית בפסיעות חרישיות,
בלאט סגר אחריו את הדלת ושמר על שקט דממה, נזהר לא להפריע למנוחת בני הבית שזה מכבר עלו על יצועם,
והאמת גם לא נעים לו שידעו באיזו שעה מאוחרת הוא שב הביתה מעוד בילוי ריקני,
העומד בניגוד לעקרונות שחונך בבית הוריו החמים,
הוריו, משפחה מיוחסת בקהילת שומרי תורה ומצוות, ראו בעיניים כלות איך בנם מדרדר מעת פטירתו של הסבא האהוב על גבריאל,
הסבא שעד ליום פטירתו כיהן כרב קהילה, דמות מופת לאנשיו שנכבשו בקיסמו האישי, אהוב על המקום ועל הבריות,
אבל למגנת לבם הוא נפל למשכב ממנו לא קם, ובאחד הימים הם בכו על לכתו, רחוקים משמירת תורה ומצוות כקרובים.

גם הנכד גבריאל שהיה קשור אליו בעבותות אהבה ומינקותו הסתופף בצלו, בכה באותו יום בכי תמרורים ומאז מצבו הרוחני רק התדרדר עד למחוזות הביבים, מחוזות שבחור מבית טוב לא אמור להגיע, והוא בהחלט הגיע כאשר הוא מגייס לעזרתו גם את האמרה "הפילוסופית" 'חיים רק פעם אחת',

ובניסיון לטרוף את החיים שרף לילות וימים על בילויים ארוכים בכל מרחבי העיר,
אבל כל פעם התאכזב לגלות מחדש שהחיים לא נטרפים, ודרוש לו מזון חדש להזין את נשמתו הרעבה, רק שברגע האמת המיר אותו בבילוי נוסף, בפורקן הגוף, גם לשכוח את החיים.. וגם להשכיח מלבו את פטירת הסבא היקר לו כל כך.

כל תחנוני הוריו הכאובים שיחזור בו מסורו, נפלו על אזנים ערלות, הוא עמד על שלו בכל תוקף,
'בדרך זו בחרתי ואין חזרה, אם תרצו קבלו אותי כמו שאני ואם לא אחפש מקום אחר בשבילי' היה מחציף לעומתם בהתרסה.
ולמרות זאת הם החליטו לא לסלקו מביתם ולהמשיך להעריף עליו אהבה בתקווה שעוד יחזור למוטב

התגלגלו הדברים עד שהכיר מיודענו בחורה מקומית, גויה.
בתחילה הוא חשב להסתיר זאת מהוריו, אך לאחר תקופת מה כשגמר אומר להתחתן איתה, הוא כבר לא מצא טעם להסתיר זאת מהוריו, ובאחד הלילות הטיל בפניהם פצצה וחשף את רצונו להינשא בקרוב ל'בחורה מקומית' שהכיר.

הוריו נחרדו עד עמקי נשמתם. "וכי אין נערה יהודייה כלילת מעלות ממשפחות הקהילה שתוכל להקים איתה בית בישראל"? זעקו לעברו בכאב, אבל הוא אטם את אזניו משמוע, וסירב להרהר שנית בדבר,

ואביו שעד לאותו זמן התנהג עמו בכפפות של משי, כסבור שבחלוף הימים ימצא הבן את דרכו חזרה,
כעת בעקבות החלטת בנו לנתק עצמו משולשלת עם הנצח, גמר בלבו לנקוט בצעד כואב וקשוח,
לתת לו להחליט סופית אם רצונו להמשיך לדור בביתם, להיות חלק ממשפחתם, אזי עליו לנתק כל קשר עם הבת נכר..
ולא! יאולץ לעזוב את בית נעוריו.

כשהאב הציב את התנאי בפני בנו, העדיף הלה לנטוש את בית נעוריו, יצרו גבר עליו "קורא לו והוא בא".. אלא שכאן הוא צעד לעבר פי התהום..
ולמרות זאת האב נתן לו אורכה עד סוף השבוע לקבל החלטה סופית,
אבל גבריאל כבר החליט, וכעת הוא חוזר שוב ממסע בילוי, וכמוהו גם בלילה שלמחרת,

סוף השבוע הגיע, וגבריאל מבלי להשתהות לרגע נטל את מטלטליו, התניע את רכבו והשאיר מאחור את בית ילדותו, נזהר לא להפנות את עיניו לעבר מבטם של אמו ואחיו שצפו עליו מהחלון בדמעות.

ניו יורק ברוקלין, שבועיים קודם
ר' נפתלי איש עסקים חרדי אמיד, התרווח בכורסת העור במשרדו המפואר אל מול הררי מסמכים שתפסו כל פינה בשולחן המהודר,
גלגל סיגריה ושלח לאוויר שרשרות עשן דחוס,
ראשו היה תפוס במחשבות על עסקיו המסועפים, וקבלת החלטות שעומדות על הפרק.

נקישה קלה בדלת קטעה באחת את הרהוריו, 'ג'ורדון שלח לך הזמנה', הייתה זו המזכירה שבאה למסור לידו מעטפה הדורה,
נפתלי הודה לה בנימוס, ונפנה לברר מה יש בתוכה. משפתח מצא הזמנה לבר מצוה של בן ידידו ג'ורדון,
האירוע יתקיים בעוד שבועיים באחת הארצות בדרום אמריקה,
וברפרוף קל ביומן גילה שבאותו יום נקבעה לו פגישת עסקים חשובה.
אבל הוא חייב להשתתף באירוע, למרות הטיסה הארוכה מניו יורק עד לשם ועוד יומיים לשהות במקום,
מדובר בשותפו לעסקים ולהעדר לא בא בחשבון הרהר לעצמו

שבועיים לאחר מכן נפתלי ישב במטוס,
לקראת סוף הטיסה הוא שלף את ההזמנה מכיס חולצתו כדי לברר במדויק את כתובת האולם,
'אדוני תרצה לשתות מים או מיץ?' שאלה דיילת נחמדה ודחפה לעברו עגלת משקאות,
נפתלי נבהל לרגע, תחב את ההזמנה בתיקו האישי שהכיל לא יותר מאשר תפילין ואישר שברצונו לשתות כוס מים.

הטיסה חלפה ביעף וכעבור שעה קלה נפתלי כבר עמד בפתח היציאה מהטרמינל,
השמחה תערך רק לקראת הערב, ובשעות הנותרות חשב לנצל את זמנו להתרעננות במלון הסמוך לקהילה היהודית,

אחראי התחזוקה והניקיון באותו מלון היה ברנש בשם ג'קסון, איש נמרץ וחרוץ בעבודתו, שהקפיד לנקות כל פיסת לכלוך ושביב של טינוף מבלי לפספס שום קרן זווית, ואכן בעלי המלון היו מרוצים ממנו.

רק מה שהם לא ידעו, שבחריצותו הרבה הוא לא הסתפק רק בזה, אלא גם בתיקי האורחים המכובדים בפרט של תיירים תמימים, 'דאג לטפל ולנקות' מתכולתם היקרה, כמסורת אביו ג'ק הגדול, שדמות מופת היה בחריצותו לנקות מכל הבא ליד, וממנו קיבל בירושה את מתכון העבודה..

לאחר מנוחה קצרה נפתלי ירד ללובי המלון לחלץ קצת עצמות ולשבור את רעבונו באחת החנויות הסמוכות לקהילה היהודית,
ובעוד הוא עושה את דרכו לכיוון היציאה, הפועל "החרוץ" שקלט אותו בזווית עינו עוזב את המלון,
השאיר בצד את כלי הניקיון וחיש מהר רץ לבצע את 'ניקיון זממו',

כך הוא פעל באופן קבוע, היה ממתין לרגע שהאורחים האמידים יצאו מהמלון,
ותיכף ומיד מתפרץ לחדרם באמצעות מפתח שהיה זמין ברשותו מתוקף עבודתו,
ומכאן והלאה היה נוטל על עצמו את האחריות לשמור על רכושם, ולא סתם אחריות, אלא 'אחריות של שומר שכר', כי היה גובה הרבה שכר מהאורחים האומללים, ואת כל כספם ורכושם שהותירו במלון העמיד לרשותו בקנין משיכה..

משפרץ לחדר ונעל אחריו, התחיל לנבור במזוודתו הגדולה של נפתלי, שהרי 'כלי הגדול מחברו יצרו גדול הימנו'..
אך לאחר חיטוט מעמיק גילה לאכזבתו כי פרט לבדים מוזרים שחוטים משתלשלים מצדיהם.. ועוד אי אלו פרטים חסרי תועלת, אין לו באמת על מה "לשמור".. אז הניח לה לא לפני שווידא שהסדר שב על כנו..
ומיד עבר להתעסק עם התיק הקטן, ולהפתעתו הרבה גילה שם מעטפה מהודרת מבצבצת מבין אחד התאים,
עיניו כמעט ויצאו מחוריהן, מדמיין למול עיניו עשרות שטרות של מאות דולרים אמריקאים שממתינים לו במעטפה,
'אם היהודים העשירים חולשים על כלכלת העולם אז האורתודוקסים לבדם שולטים על מחצית' הרהר לעצמו וסינן חיוך מרושע מבין שפמו,

קולות חרישיים שעלו מכיוון המסדרון קטעו באחת את דמיונו המתוק,
לרגע הוא קיווה שמדובר באורח מהחדרים הסמוכים,
אך משגברו הקולות החל לחשוש שמדובר בתייר היהודי עם המראה המשונה והלבוש המוזר.
וברקע נשמעים צעדים הולכים ומתקרבים, ולרגע הוא שומע צליל מפתחות,
הוא התחיל להרגיש כמו עכבר במלכודת, 'איך "אנקה" את עצמי בלי שהאורח ירגיש שמאן דהו ביקר בחדרו'?
להתחמק דרך הפתח מאוחר מדי הרהר בעצבנות,
היה ברור לו מה ההשלכות אם ייתפס כשהוא עוסק 'בעבודת כפיים',
מאסר מידי ומכאן והלאה יפגע שמו כאדם נקי כפיים...
וברגע האחרון כשהתיק הקטן בידיו,
החליט להשתלשל מחלון החדר לקומה שמתחת ולעזוב בלי להשאיר עקבות במקום...

ר' נפתלי נכנס לחדר, סקר במבט חטוף את תכולתו הציץ בשעונו ונלחץ לרגע,
שעות ספורות נותרו עד לתחילת האירוע ונסיעה למקום תארך כמחצית השעה, משכך הזדרז להתארגן ליציאה
ובעוד הוא אורז את בגדיו ומארגן את מזוודתו שם לב שהתיק עם התפילין נעלם,
'שמא הנחתי אותו באחד הארונות' הרהר לעצמו, אבל מלבד קולב שבור לא היה זכר לתיק

כשסיפר זאת לפקידי המלון האדישים, ניסו לשכנעו.. שמירב הסיכויים שהתיק לא הגיע אתו למלון,
'אפילו סיכה לא הייתה עושה דרכה החוצה מבלי שנרגיש', אמר לו הפקיד השמנמן ורק בקושי הסתיר חיוך סורר מתחת לשפמו... וחברו הרזה שהנהן בראשו לאות הסכמה, הציע לו ליצור קשר תיכף ומיד עם שדה התעופה, לברר מולם אולי התיק ממתין לו אי שם

אבל למרבה אכזבתו זה התברר כחסר תועלת,
הפקיד בשדה התעופה ביקש ממנו להמתין על הקו עד שיבדוק מה עלה בגורל התיק..
ולאחר דקות ספורות עדכן אותו שהוא לא נמצא במחלקת האבדות,
'אולי זה נמצא באיזו פינה ולא התגלה עד כה לאנשי האבטחה' ניסה ר' נפתלי להציע כיוון נוסף,
אבל הפקיד האפור פתח בהסבר ארוך וטרחני על נהלי הבטיחות הקפדניים שמפעילים בשדה השמור ביותר בעולם...
ומשכך סיכם ביובש 'אין מצב שהתיק נמצא בשדה ואנשי הביטחון המנוסים לא גילו אותו'..
'תואיל למסור לידי את הטלפון של מחלקת האבדות שאברר ישירות מולם' החליט ר' נפתלי להתעקש,
'אדוני' רטן הפקיד, 'חבל לך על הזמן, המלצתי שתחפש במקום אחר' הציע לו בגאונות.. וחתם את השיחה

'כל בואי לכאן כדי להשתתף בשמחת בר מצוה של בן ידידי ולמה זה מגיע לי'?!,
נגנבה לראשו מחשבת פסול כשסיים את השיחה, אלא שתיכף סלק את המחשבה הסוררת.

באותו הזמן שר' נפתלי גילה לראשונה על אבדן התפילין, מנקה דנן זרח מאושר למראה השלל הרב שידיו אוחזות בו,
הוא האיץ בעצמו להתרחק כמה שיותר מהמלון למנוע צל של חשד, ופנה לעבר כביש צדדי העובר בקרבת מקום ומתפתל לו אי שם.
רחוק מעיינים בולשות שלף את המעטפה ולתדהמתו גילה שאין בתוכה לא כסף ולא דולרים, אלא הזמנה לאירוע ובראשה מתנוסס כוכב בעל שישה קודקודים,
בפשפוש נוסף בתכולת התיק גילה זוג קוביות מרובעות עם חוטים שחורים משתלשלים.. וספרון עם טקסט בשפה מוזרה..
בחמת זעם השליך את התיק לצדי הכביש וחזר לאחוריו כלעומת שבא.

נפתלי שהגיע זה עתה לאולם האירועים, בחן בקפידה את בר המאכלים המגוון וחכך בדעתו עם מה להתחיל,
באולם הכריזו שבדקות הקרובות ייגש חתן הבר מצוה לשאת את הדרשה,
רגע מכונן הוא בחייו של נער מתבגר בגיל י"ג להרצות את דרשתו בפני אולם מלא באנשים נכבדים, כלומר אנשים שזוללים בכבדות מכל הבא לפה..
אבל ר' נפתלי לא היה כזה, הוא הסיט את הצלחת וכרה אוזן לשמוע את הדרשה

בשמחת נעורים הרצה הינוקא את דבריו התורניים כיאה לנער יהודי שנכנס תחת עול המצוות..
ור' נפתלי שכל אותו העת ניסה להתרכז בשמיעת הדרשה, אבל אובדן התפילין הסיח את דעתו,
אלף סימני שאלה התרוצצו במוחו, איפה בדיוק נעלמו התפילין וכעת היכן הם,
והאם יש סיכוי שימצא אותם אי פעם, ומה רומזים לו בכך מהשמיים,
האירוע הסתיים, נפתלי נפרד לשלום, ובלב פנימה הוא חש בצער גדול,
אך לו ידע ר' נפתלי מה גלגלו באמצעותו ממש באותו רגע, בטח היה סבור אחרת..

גבריאל נסע על הכביש המוביל ליציאה מהעיר.
יעד הנסיעה לבית 'ארוסתו'..
בשעת לילה מאוחרת הכביש היה פנוי ומלבד מכוניות בודדות שחלפו על פניו במהירות, התנועה סך הכל הייתה דלילה,
הוא נסע באיטיות על המסלול מימין, ראשו אפוף במחשבות, מזמזם לעצמו ותוהה מה יעלה בגורלו,

תוך כדי הנסיעה עיניו קלטו מרחוק תיק קטן מושלך לצדי הכביש,
חכך פעמים אם לעצור בשוליים וכמעט שוויתר לאחר שחלף קמעה על פניו,
אבל דחף בלתי מוסבר גרם לו לעצור ולתור אחרי התיק המושלך,

כשהניח אותו על מושב סמוך ונבר בתוכו, גילה להפתעתו תפילין,
'איך הגיעו לכאן התפילין' קימט את מצחו בתמיהה,
ובעוד הוא ממשיך לחפור בתוככי התיק, ידו נתקלה בהזמנה שבצבצה מהמעטפה,
הוא שלף אותה בסקרנות לברר במה מדובר, וכשפתח אותה החוויר והסמיק לסירוגין

'זה לא יכול להיות' מלמל בקול מוכה תדהמה
גם כשקרא בפעם שניה עוד לא עיכל והסומק נשאר על לחייו

שמו של חתן הבר מצוה הנקוב בהזמנה היה זהה לשמו - 'גבריאל', ומשפחת החתן כשם משפחתו,
וכמו להכעיס השם של אב החתן לא היה אחר מהשם של סבו הצדיק שנפטר ושגבריאל היה קשור אליו,
ולא! לא היתה ביניהם קרבת משפחה כלל!!!

גופו רטט מבכי, בכי איום שהרעיד את נימי נשמתו
אין זה אלא מסר עבורי מסבי הצדיק כאומר –
"דע לך נכדי היקר, אם חלילה תבחר לעשות את הצעד הזה, הרי אתה דומה לאדם שנוטל תפילין וזורקם לארץ..
אתה מנתק עצמך מחוליית עם הנבחר, וקוטע את חיי הנצח שלך לצמיתות!",
גבריאל לא היה צריך עוד להתעמק במה שרואות עיניו, והמסקנה שעלתה בראשו הייתה חדה וברורה

בפניה הראשונה הוא שבר את ההגה בתנופה נמרצת לכיוון ההפוך ממנו הוא בא,
חזרה לשורשו, חזרה לביתו, כעת הוא חוזר לבית אבא...


מוזמנים לשתף אותי בתגובות.

מאמרים נוספים שכתבתי בפרוג תמצאו כאן