'מוקי' שלנו הוא תוכי חינני. גוון נוצותיו ירוק בוהק, ובקצוות גוון טורקיז.
כן, תוכי מזן קוואקר פעיל וערני, שובב וחינני.
לפני כשנתיים לאחר מסע בירורים ארוך ומייגע, רכשנו אותו ממשפחה נחמדה באזור השפלה, שטיפלה בו יפה כלשונה, מה שהתאמת כבר בחודש הראשון שמוקי "שלנו" קיבל מהם יחס לבבי כשווה בין שווים.
אני עוד נזכר באותו לילה שמוקי נעקר מביתו הראשון וקיבל טרמפ ברכבי האפרורי,
הוא היה קצת מבוהל והפגין התנהגות תוקפנית כלפיי וכלפי בני.
לאורך כל הנסיעה דאגנו לכסות את הכלוב שלו, בניסיון להרגיע אותו כמה שיותר, אם זה באמת הועיל לו? למוקי הפתרונים.
בכל מקרה 'מוקי' התקבל בביתנו בסבר פנים יפות, והקטנים הריעו בשמחה לחבר הנוצתי, שהצטרף זה עתה למשפחתנו החמה.
עברו חודשיים שבהם מוקי הפך להיות דומיננטי, משתובב ומרעיש בחינניות, ומידי פעם פורע חוב מאחד הקטנים "שהרגיז" אותו בנשיכה קלה..
אבל בסך הכל, הוא נקשר אלי מאוד, ולאחר שבועיים, נקשר לבני שהרעיף עליו המון חיבה ותשומת לב.
הקשר ביניהם הפך חזק להפליא, בני ישן אתו (תמיד אני מעיר לו שזה לא ראוי, הוא יכול למעוך אותו תוך כדי השינה, אבל...),
אכל אתו, שיחק איתו, ואפילו רב אתו, ממש כמו חבר טוב..
למוקי המוכשר יש אוצר מילים נרחב.
מ'בוקר טוב', 'תוכי טוב', 'מה עושה כלב\חתול'? [הב הב, מיאו..] 'מה קורה'? 'אתה חמוד' וגם 'שקט' 'נו נו' ועוד כמה ביטויים וחירבושים חינניים ומשונים שהוא משתעשע בהם כשהוא משעומם... (על 'מילה בסלע שתיקה בתרי' הוא עוד לא שמע..)
חברים שבאו לבקר בביתנו, היו נדהמים לשמוע את מוקי מפטפט ושולף מילה פה ומילה שם מאוצר המילים הנרחב שלו.
לעתים קרובות היה מבדר את השכנים בהערותיו השנונות (ש-ק-ט כשהיה מתרגז, ומה קורה? כשהיה במצב רוח טוב) ובחיקוי של צלילים שונים.
"הממזר הקטן" יודע גם לפתוח את סוגר הכלוב, וכשמריעים לו על חוכמותיו גופו החסון והמוצק מתנפח בחשיבות, וזנבו הארוך והמחודד מזדקף בהתנשאות מלכותית, כן שוויצר לא קטן.
כשבועיים לאחר שמוקי הצטרף למשפחה, קצצתי לו את נוצות התעופה (או כך לפחות חשבתי..),
שחלילה "הקטן" לא יתרסק בחלון או בספריה, ולמנוע בכך גם אסון מבני המשפחה שנקשרו אל הבעל-כנף,
בתכלס הוא עף כמעט ללא מגבלה בגבולות הבית..
עברו מאז חודש וחצי ונוצות התעופה של מוקי צמחו שוב, ובכל זאת, התחלתי להוציא אותו מידי יום למרפסת לחשוף אותו לעולם חדש, עולם של רעשים מוזרים עם מגוון ריחות ושיכיר ציפורים נוספות
בכל אותה העת מוקי נצמד לידי, ולא ירד ממנה ולו לרגע, סמכתי על בעל הנוצה שמקבל אירוח וי אי פי שלא יתעופף מביתנו הקטן לחפש זוגיות חדשה..
מוקי אהב לצאת אויר הפתוח, וזה התבטא בפטפוטים עליזים במיוחד, בחיקוי מילים וחירבוש משפטים שלמים,
בקיצור תענוג של תוכי שמשתף פעולה נחמד ומתמסר,
באחד הלילות הוצאנו את מוקי למרפסת והשתעשענו עמו יותר מהרגיל,
לפצות אותו על היחס שייעדר ממנו בימים הקרובים - בעקבות יציאה לנופש שתוכננה למחרת,
לאחר כמה דקות, החליט מי שהחליט שאפשר לקחת צעד אחד קדימה.
הוא ניסה להוריד את מוקי מידו ולהעמיד אותו על גדר המרפסת, ולרוע המזל מוקי נבהל, נופף בכנפיו באופן אינסטינקטיבי, ולתדהמתו.. מצא את עצמו ממריא החוצה מהמרפסת, מעופף כמה מטרים לכיוון דרום, ותיכף ניסה לחזור למרפסת, אבל מהבהלה והחשיכה יחסית.. הוא המשיך במעופו לפחות שבעים מטר לצד השני, כיון צפון.
בזווית העין קלטתי שהוא נחת לרגע על הכביש, וצעקתי בהיסטריה לבן שלי "מוקי ברח" הוא באזור של החנויות!!!
בלי לחשוב פעמים, כשלרגלי נעלי בית פתחנו אני והבן שלי בריצה מטורפת, לכיוון הכיכר להשיב את מוקי "הסורר", ותוך פחות מדקה שתיים מהרגע שהוא פרח לו, כבר היינו במקום שראיתי אותו לאחרונה.
אבל מוקי לא היה שם, וזה היה טרגדיה נוראה בשבילנו!!
בני התחיל לבכות, ולסנוט בי (ומה עם כיבוד הורים...? אין דנים אדם בשעת צערו ועל אחת כמה ומה לא דנים ילד?!)
'אמרתי לך שאסור להסכים שיוציאו אותו החוצה למרפסת, ועוד בלילה!!' מירר בדמעות.
והוא בהחלט צדק! הרגשתי נקיפות מצפון כלפי בני ולא פחות כלפי מוקי האבוד..
התחלנו לערוך חיפושים ברדיוס של קילומטר וחצי במשך שלוש וחצי שעות, אך ללא הועיל.
לרגע חשבנו ששמענו שריקה מכיוון אחד העצים, אבל בחשיכה הכבדה ששררה לא הצלחנו לזהות את מוקי שלנו.
חפשנו בשיחים, עלינו על גגות, השתחלנו בין פחים ומכוניות, צרחנו בקולי קולות מ-ו-ק-י מ-ו-ק-י אבל לא היה זכר למוקי שלנו.
בתוך אותו הזמן אחד מבני המשפחה הכין מודעה קצרה אליה מצורפת תמונת התוכי, בנוסח הבא:
א
בד תוכי - יקר לבעליו
אבד תוכי מסוג קוואקר, בתאריך...
תיאור התוכי: בצבע ירוק כהה, בגודל של יונה.
כל מי שראה או מצא את התוכי, מתבקש להתקשר למשפחת "פלוני אלמוני"
פלאפון – ....
נ.ב גם אם ראיתם אותו לפני כמה שעות או אפילו לפני יום נשמח מאוד להתעדכן. זה מאוד חשוב לנו. פרס כספי מובטח למוצא.
נוסח המודעה.
לפני שהבן שלי פתח במסע הדבקת מודעות בשכונה, הפקדתי בידיו את הפלאפון האישי, מחכה לשמוע ממנו בשורה משמחת, והוא מצדו תלה כעשרים מודעות ברדיוס של קילומטר, בפתחי בנינים, חנויות, ותחנות אוטובוס.
כעבור שעה קלה הוא מצלצל לבית, 'אבא מישהו שראה אותי מדביק מודעה, טוען שהוא ראה מודעה אחרת במרחק קילומטר על תוכי שנמצא...' [וכאן נקב בשם הרחוב ומספר הבנין]
האמת הייתי די סקפטי.. מה ההסתברות שבנאדם יתלה מודעה פחות משעתיים לאחר שמוקי נאבד.. בפרט גם שלא תרמתי לקופת העיר...
הנעתי את הרכב אספתי את בני, ויצאנו לכיוון המקום, ואכן הייתה תלויה שם מודעה שבישרה על מציאת תוכי ומספר טלפון.
התקשרתי מיד למספר הנקוב, ואישה נחמדה סיפרה לי שלפני יומיים הבן שלהם מצא תוכי. מה שהתברר שלא מדובר במוקי שלנו.
ובכל זאת ברגע של יאוש שאלתי אותה באיזה זן מדובר, כי לך תדע אולי התבלבלה במספר הימים...
אבל לאכזבתי היה מדובר בתוכון קטן שהם מצאו.
המשכנו לחפש את 'מוקי' ללא לאות, נחושים למצוא את התוכי הנמלט, תלינו תקווה שנמצא רמז כלשהו אבל שום דבר.
תחקרנו אנשים שעוד הסתובבו ברחובות בשעות הקטנות של הלילה, אבל מלבד עיני עגל שהפנו לכיווננו זה היה חסר תוחלת.
סיימנו את מסע החיפושים במפח נפש.
הבן שלי עלה למיטה באפיסת כוחות, בעיניים דומעות, ותכנן לחדש את החיפושים בשעות הבוקר המוקדמות.
בלילה הוצאתי את הכלוב למרפסת ומעליו צלחת עם גרגרים ומים,
בתקווה שאולי מוקי יזהה את הכלוב שלו ויעופף למרפסת המוארת בלילה...
עוד מדי פעם הצצתי לכיוון המרפסת, אבל נדא.. אין זכר לתוכי הסורר.
כשעליתי על יצועי בשעה ממש מאוחרת, המוח היה תפוס בשאלות על מוקי שלנו.
מה הוא עושה כעת? איך הוא מתמודד עם החשיכה והקולות החדשים?
והרע מכל, אולי חתול זריז הקדים אותו בצעד אחד...
ומה יהיה מחר עם הנופש שתוכנן כבר שבועיים מראש?
בקיצור לילה מסויט...
בבוקר הבן שלי השכים קום כדי לחפש את מוקי, אבל לא היה זכר לתוכי.
האמת שמבחנתי היה לדחות את הטיול ולצאת לחפש את מוקי במשך כל היום,
אבל אשתי כל כך חכתה לנופש שלא היה שייך לאכזב אותה (היא גם פחות התחברה למוקי, ומבחינתה זה לא אבידה גדולה...),
ובכל זאת קבלתי את הסכמתה לאחר את היציאה בכמה שעות,
כי גם היא הבינה שנופש בלי מוקי לא יהיה אותו נופש, ובאמת תליתי תקווה שעד אז נמצא את "הסורר"..
כל אותו הזמן צפינו וייחלנו לשמוע אות מבשרת חיים על מוקי שלנו,
מידי פעם קבלנו טלפון מאנשים נחמדים ואכפתיים שראו מודעה על תוכי שנמצא!
אבל שוב, התברר שמדובר במודעה על תוכי אחר, שכזכור נאבד כבר יומיים לפני כן..
יצאנו לטיול בתחושה רעה, שמוקי איננו.
ידעתי שהבן שלי ימשיך לחפש אותו לאחר שיחזור מהלימודים, אבל כבר לא האמנתי שימצא אותו לאחר כ16 שעות!
בקשתי מהקב"ה שלא יהרוס לי את הנופש.. כי בלי מוקי זה יהיה נופש פחות טוב בשבילי..
מה הוא עושה עכשיו? שאלתי את עצמי לאורך כל הנסיעה, עד כמה הוא הספיק להתרחק מהבית?
האם טוב לו בעולם החדש שהתגלה בפניו?
צלילים ומראות שלא חווה מעולם, יצורים שונים סביבה חדשה,
ועם סקרנות כמו של מוקי,
מתאים לו לחקור את השטח החדש והמגוון שהעולם הרחב מציע בפניו לסטות אל הלא נודע, ולהשאיר מאחוריו את משכנו הנוח והבעלים הכל כך מסור ואוהב,
ואולי בכלל הוא שוכן אחר כבוד בבטנו של חתול אשפתות?
אוי ואבויי... חלחלה.
ואז זה קרה,
עשר דקות קודם שהגענו לאכסניית נופש.. אשתי מקבלת טלפון מהבן שלי.
'אמא תביאי לי מיד את אבא, הוא ביקש ממנה בקול נסער'.
'מה מה קורה, הוא מצא אותו? נזעקתי תוך כדי נסיעה..'
לא יודעת הוא רק רוצה לדבר איתך.
אוקיי תשימי אותו על רמקול.
'אבא מצאתתתתתי אותווווווווו!'
מההההההההההה...?
באממממתתת??
אני לא מאמין!!
לרגע שכחתי שאני נמצא בנסיעה בכביש ראשי על +100 קמ"ש, ואשתי שנבהלה בקשה בקול מעט מפוחד
(ולהרגשתי גם מבואס שמצאו את הציפור שפחות התחברה אליה...) 'תחנה בצד ואז תמשיך לדבר איתו'.
חתכתי מהכביש הראשי בפניה הראשונה שהזדמנה לי, והחניתי את הרכב סמוך לאתר קמפינג (עד היום לא אשכח את המקום ההוא..)
נו מה קרה, איך מצאת אותו, הוא מרגיש טוב? המטרתי הררי שאלות על בני.
מתברר שהמודעה והפרס הכספי שהובטח למוצא, עשו את שלהם..
הבן שלי שעד אז הספיק לחפש אותו כבר מה שעות טובות,
ובעזרת חבריו שגייס למשימה סרק שטח ברדיוס גדול יותר ממה שחיפשנו בלילה,
חזר במפח נפש לכיוון הבית,
ואז זה באמת קרה...
במרחק של שבעים מטר מהבית שלנו, סמוך לחנויות. כן כן היכן "שהנעדר" נצפה לאחרונה..
הבן שלי שומע את מוקי צווח, ועף לכיוון מרפסת של אחד השכנים בבניין סמוך.
הוא רץ מיד לכיוון הבנין ופגש בקומת כניסה ילדה קטנה.
'תגידי את מכירה מי גר בקומה 5' לכיוון צפון?
אנחנו גרים שם, הפתיע אותו הילדה.
באמת? אבד לי תוכי ירוק שברח למרפסת שלכם, שמתם לב?
'כן, ראיתי את התוכי, ובגלל זה ירדתי מיד לחפש את הטלפון במודעה שתליתם בקומת כניסה'.
הבן שלי עלה לביתם, האימא הפנתה אותו למרפסת, וכשהבן שלי ראה את מוקי, התוכי התחיל לצעוק 'מוקי מוקי'
(תמיד שמוקי מתרגש או במצב מצוקה הוא קורא בשם שלו)
לרגע היה חשש שהוא יברח, אבל לא, הוא צהל לראות את בני, אחרי הכל מוקי לא אכל ולא שתה קרוב לימ
מה
ומן הסתם גם התגעגע לצליל קולו של בני, לליטופים העדינים על נוצותיו, ולקצב המרגיע של שגרת יומו. וכשהוא מותש ועייף הצטנף בכפות ידיו של בני, שמצדו העניק לו אהבה וחום יותר מן הרגיל.
המשפחה הנחמדה, ביקשה מבני להראות להם מכשורי התוכי,
והוא בשמחה ערך להם מופע פעלולים קצר.. (בכל זאת התוכי היה מותש...)
'אבא הבטחת פרס כספי, אז כמה אתה מתכנן להביא להם?'
'עד חצי המלכות..' אמרתי לו ברגע של שמחה..
ולשמחתי גם.. הם לא רצו לקבל תמורה, משפחה צנועה ונחמדה שאמונה על מצוות השבת אבידה,
ולמרות זאת למחרת שלחתי אותו לרכוש ארטיקים לכל בני המשפחה..
מאז עברו חודשיים, ומוקי כבר הספיק להתאושש.
ואז באחד הערבים אשתי מקבלת טלפון, 'תגידי אבד לכם תוכי'?
'כן. אבל הוא כבר נמצא'. (וחבל שכך.. אם יורשה לי לאבחן מה עבר לאשתי באותו רגע..)
'תודה', והשיחה הסתיימה. ותודה גם לכל מי שסיים לקרוא את הסיפור עד תומו.
מוזמנים לשתף אותי בתגובות.
מאמרים נוספים שכתבתי בפרוג תמצאו כאן
לפני כשנתיים לאחר מסע בירורים ארוך ומייגע, רכשנו אותו ממשפחה נחמדה באזור השפלה, שטיפלה בו יפה כלשונה, מה שהתאמת כבר בחודש הראשון שמוקי "שלנו" קיבל מהם יחס לבבי כשווה בין שווים.
אני עוד נזכר באותו לילה שמוקי נעקר מביתו הראשון וקיבל טרמפ ברכבי האפרורי,
הוא היה קצת מבוהל והפגין התנהגות תוקפנית כלפיי וכלפי בני.
לאורך כל הנסיעה דאגנו לכסות את הכלוב שלו, בניסיון להרגיע אותו כמה שיותר, אם זה באמת הועיל לו? למוקי הפתרונים.
בכל מקרה 'מוקי' התקבל בביתנו בסבר פנים יפות, והקטנים הריעו בשמחה לחבר הנוצתי, שהצטרף זה עתה למשפחתנו החמה.
אבל בסך הכל, הוא נקשר אלי מאוד, ולאחר שבועיים, נקשר לבני שהרעיף עליו המון חיבה ותשומת לב.
הקשר ביניהם הפך חזק להפליא, בני ישן אתו (תמיד אני מעיר לו שזה לא ראוי, הוא יכול למעוך אותו תוך כדי השינה, אבל...),
אכל אתו, שיחק איתו, ואפילו רב אתו, ממש כמו חבר טוב..
למוקי המוכשר יש אוצר מילים נרחב.
חברים שבאו לבקר בביתנו, היו נדהמים לשמוע את מוקי מפטפט ושולף מילה פה ומילה שם מאוצר המילים הנרחב שלו.
לעתים קרובות היה מבדר את השכנים בהערותיו השנונות (ש-ק-ט כשהיה מתרגז, ומה קורה? כשהיה במצב רוח טוב) ובחיקוי של צלילים שונים.
"הממזר הקטן" יודע גם לפתוח את סוגר הכלוב, וכשמריעים לו על חוכמותיו גופו החסון והמוצק מתנפח בחשיבות, וזנבו הארוך והמחודד מזדקף בהתנשאות מלכותית, כן שוויצר לא קטן.
כשבועיים לאחר שמוקי הצטרף למשפחה, קצצתי לו את נוצות התעופה (או כך לפחות חשבתי..),
שחלילה "הקטן" לא יתרסק בחלון או בספריה, ולמנוע בכך גם אסון מבני המשפחה שנקשרו אל הבעל-כנף,
בתכלס הוא עף כמעט ללא מגבלה בגבולות הבית..
עברו מאז חודש וחצי ונוצות התעופה של מוקי צמחו שוב, ובכל זאת, התחלתי להוציא אותו מידי יום למרפסת לחשוף אותו לעולם חדש, עולם של רעשים מוזרים עם מגוון ריחות ושיכיר ציפורים נוספות
בכל אותה העת מוקי נצמד לידי, ולא ירד ממנה ולו לרגע, סמכתי על בעל הנוצה שמקבל אירוח וי אי פי שלא יתעופף מביתנו הקטן לחפש זוגיות חדשה..
מוקי אהב לצאת אויר הפתוח, וזה התבטא בפטפוטים עליזים במיוחד, בחיקוי מילים וחירבוש משפטים שלמים,
בקיצור תענוג של תוכי שמשתף פעולה נחמד ומתמסר,
לפצות אותו על היחס שייעדר ממנו בימים הקרובים - בעקבות יציאה לנופש שתוכננה למחרת,
לאחר כמה דקות, החליט מי שהחליט שאפשר לקחת צעד אחד קדימה.
הוא ניסה להוריד את מוקי מידו ולהעמיד אותו על גדר המרפסת, ולרוע המזל מוקי נבהל, נופף בכנפיו באופן אינסטינקטיבי, ולתדהמתו.. מצא את עצמו ממריא החוצה מהמרפסת, מעופף כמה מטרים לכיוון דרום, ותיכף ניסה לחזור למרפסת, אבל מהבהלה והחשיכה יחסית.. הוא המשיך במעופו לפחות שבעים מטר לצד השני, כיון צפון.
בזווית העין קלטתי שהוא נחת לרגע על הכביש, וצעקתי בהיסטריה לבן שלי "מוקי ברח" הוא באזור של החנויות!!!
בלי לחשוב פעמים, כשלרגלי נעלי בית פתחנו אני והבן שלי בריצה מטורפת, לכיוון הכיכר להשיב את מוקי "הסורר", ותוך פחות מדקה שתיים מהרגע שהוא פרח לו, כבר היינו במקום שראיתי אותו לאחרונה.
אבל מוקי לא היה שם, וזה היה טרגדיה נוראה בשבילנו!!
בני התחיל לבכות, ולסנוט בי (ומה עם כיבוד הורים...? אין דנים אדם בשעת צערו ועל אחת כמה ומה לא דנים ילד?!)
'אמרתי לך שאסור להסכים שיוציאו אותו החוצה למרפסת, ועוד בלילה!!' מירר בדמעות.
והוא בהחלט צדק! הרגשתי נקיפות מצפון כלפי בני ולא פחות כלפי מוקי האבוד..
התחלנו לערוך חיפושים ברדיוס של קילומטר וחצי במשך שלוש וחצי שעות, אך ללא הועיל.
לרגע חשבנו ששמענו שריקה מכיוון אחד העצים, אבל בחשיכה הכבדה ששררה לא הצלחנו לזהות את מוקי שלנו.
חפשנו בשיחים, עלינו על גגות, השתחלנו בין פחים ומכוניות, צרחנו בקולי קולות מ-ו-ק-י מ-ו-ק-י אבל לא היה זכר למוקי שלנו.
בתוך אותו הזמן אחד מבני המשפחה הכין מודעה קצרה אליה מצורפת תמונת התוכי, בנוסח הבא:
א
אבד תוכי מסוג קוואקר, בתאריך...
תיאור התוכי: בצבע ירוק כהה, בגודל של יונה.
כל מי שראה או מצא את התוכי, מתבקש להתקשר למשפחת "פלוני אלמוני"
פלאפון – ....
נ.ב גם אם ראיתם אותו לפני כמה שעות או אפילו לפני יום נשמח מאוד להתעדכן. זה מאוד חשוב לנו. פרס כספי מובטח למוצא.
נוסח המודעה.
לפני שהבן שלי פתח במסע הדבקת מודעות בשכונה, הפקדתי בידיו את הפלאפון האישי, מחכה לשמוע ממנו בשורה משמחת, והוא מצדו תלה כעשרים מודעות ברדיוס של קילומטר, בפתחי בנינים, חנויות, ותחנות אוטובוס.
כעבור שעה קלה הוא מצלצל לבית, 'אבא מישהו שראה אותי מדביק מודעה, טוען שהוא ראה מודעה אחרת במרחק קילומטר על תוכי שנמצא...' [וכאן נקב בשם הרחוב ומספר הבנין]
האמת הייתי די סקפטי.. מה ההסתברות שבנאדם יתלה מודעה פחות משעתיים לאחר שמוקי נאבד.. בפרט גם שלא תרמתי לקופת העיר...
הנעתי את הרכב אספתי את בני, ויצאנו לכיוון המקום, ואכן הייתה תלויה שם מודעה שבישרה על מציאת תוכי ומספר טלפון.
התקשרתי מיד למספר הנקוב, ואישה נחמדה סיפרה לי שלפני יומיים הבן שלהם מצא תוכי. מה שהתברר שלא מדובר במוקי שלנו.
ובכל זאת ברגע של יאוש שאלתי אותה באיזה זן מדובר, כי לך תדע אולי התבלבלה במספר הימים...
אבל לאכזבתי היה מדובר בתוכון קטן שהם מצאו.
המשכנו לחפש את 'מוקי' ללא לאות, נחושים למצוא את התוכי הנמלט, תלינו תקווה שנמצא רמז כלשהו אבל שום דבר.
תחקרנו אנשים שעוד הסתובבו ברחובות בשעות הקטנות של הלילה, אבל מלבד עיני עגל שהפנו לכיווננו זה היה חסר תוחלת.
הבן שלי עלה למיטה באפיסת כוחות, בעיניים דומעות, ותכנן לחדש את החיפושים בשעות הבוקר המוקדמות.
בלילה הוצאתי את הכלוב למרפסת ומעליו צלחת עם גרגרים ומים,
בתקווה שאולי מוקי יזהה את הכלוב שלו ויעופף למרפסת המוארת בלילה...
עוד מדי פעם הצצתי לכיוון המרפסת, אבל נדא.. אין זכר לתוכי הסורר.
כשעליתי על יצועי בשעה ממש מאוחרת, המוח היה תפוס בשאלות על מוקי שלנו.
מה הוא עושה כעת? איך הוא מתמודד עם החשיכה והקולות החדשים?
והרע מכל, אולי חתול זריז הקדים אותו בצעד אחד...
ומה יהיה מחר עם הנופש שתוכנן כבר שבועיים מראש?
בקיצור לילה מסויט...
בבוקר הבן שלי השכים קום כדי לחפש את מוקי, אבל לא היה זכר לתוכי.
האמת שמבחנתי היה לדחות את הטיול ולצאת לחפש את מוקי במשך כל היום,
אבל אשתי כל כך חכתה לנופש שלא היה שייך לאכזב אותה (היא גם פחות התחברה למוקי, ומבחינתה זה לא אבידה גדולה...),
ובכל זאת קבלתי את הסכמתה לאחר את היציאה בכמה שעות,
כי גם היא הבינה שנופש בלי מוקי לא יהיה אותו נופש, ובאמת תליתי תקווה שעד אז נמצא את "הסורר"..
כל אותו הזמן צפינו וייחלנו לשמוע אות מבשרת חיים על מוקי שלנו,
מידי פעם קבלנו טלפון מאנשים נחמדים ואכפתיים שראו מודעה על תוכי שנמצא!
אבל שוב, התברר שמדובר במודעה על תוכי אחר, שכזכור נאבד כבר יומיים לפני כן..
יצאנו לטיול בתחושה רעה, שמוקי איננו.
ידעתי שהבן שלי ימשיך לחפש אותו לאחר שיחזור מהלימודים, אבל כבר לא האמנתי שימצא אותו לאחר כ16 שעות!
מה הוא עושה עכשיו? שאלתי את עצמי לאורך כל הנסיעה, עד כמה הוא הספיק להתרחק מהבית?
האם טוב לו בעולם החדש שהתגלה בפניו?
צלילים ומראות שלא חווה מעולם, יצורים שונים סביבה חדשה,
ועם סקרנות כמו של מוקי,
מתאים לו לחקור את השטח החדש והמגוון שהעולם הרחב מציע בפניו לסטות אל הלא נודע, ולהשאיר מאחוריו את משכנו הנוח והבעלים הכל כך מסור ואוהב,
ואולי בכלל הוא שוכן אחר כבוד בבטנו של חתול אשפתות?
אוי ואבויי... חלחלה.
ואז זה קרה,
עשר דקות קודם שהגענו לאכסניית נופש.. אשתי מקבלת טלפון מהבן שלי.
'אמא תביאי לי מיד את אבא, הוא ביקש ממנה בקול נסער'.
'מה מה קורה, הוא מצא אותו? נזעקתי תוך כדי נסיעה..'
לא יודעת הוא רק רוצה לדבר איתך.
אוקיי תשימי אותו על רמקול.
'אבא מצאתתתתתי אותווווווווו!'
מההההההההההה...?
באממממתתת??
אני לא מאמין!!
לרגע שכחתי שאני נמצא בנסיעה בכביש ראשי על +100 קמ"ש, ואשתי שנבהלה בקשה בקול מעט מפוחד
(ולהרגשתי גם מבואס שמצאו את הציפור שפחות התחברה אליה...) 'תחנה בצד ואז תמשיך לדבר איתו'.
חתכתי מהכביש הראשי בפניה הראשונה שהזדמנה לי, והחניתי את הרכב סמוך לאתר קמפינג (עד היום לא אשכח את המקום ההוא..)
נו מה קרה, איך מצאת אותו, הוא מרגיש טוב? המטרתי הררי שאלות על בני.
מתברר שהמודעה והפרס הכספי שהובטח למוצא, עשו את שלהם..
הבן שלי שעד אז הספיק לחפש אותו כבר מה שעות טובות,
ובעזרת חבריו שגייס למשימה סרק שטח ברדיוס גדול יותר ממה שחיפשנו בלילה,
חזר במפח נפש לכיוון הבית,
ואז זה באמת קרה...
הבן שלי שומע את מוקי צווח, ועף לכיוון מרפסת של אחד השכנים בבניין סמוך.
הוא רץ מיד לכיוון הבנין ופגש בקומת כניסה ילדה קטנה.
'תגידי את מכירה מי גר בקומה 5' לכיוון צפון?
אנחנו גרים שם, הפתיע אותו הילדה.
באמת? אבד לי תוכי ירוק שברח למרפסת שלכם, שמתם לב?
'כן, ראיתי את התוכי, ובגלל זה ירדתי מיד לחפש את הטלפון במודעה שתליתם בקומת כניסה'.
הבן שלי עלה לביתם, האימא הפנתה אותו למרפסת, וכשהבן שלי ראה את מוקי, התוכי התחיל לצעוק 'מוקי מוקי'
(תמיד שמוקי מתרגש או במצב מצוקה הוא קורא בשם שלו)
לרגע היה חשש שהוא יברח, אבל לא, הוא צהל לראות את בני, אחרי הכל מוקי לא אכל ולא שתה קרוב לימ
ומן הסתם גם התגעגע לצליל קולו של בני, לליטופים העדינים על נוצותיו, ולקצב המרגיע של שגרת יומו. וכשהוא מותש ועייף הצטנף בכפות ידיו של בני, שמצדו העניק לו אהבה וחום יותר מן הרגיל.
המשפחה הנחמדה, ביקשה מבני להראות להם מכשורי התוכי,
והוא בשמחה ערך להם מופע פעלולים קצר.. (בכל זאת התוכי היה מותש...)
'אבא הבטחת פרס כספי, אז כמה אתה מתכנן להביא להם?'
'עד חצי המלכות..' אמרתי לו ברגע של שמחה..
ולשמחתי גם.. הם לא רצו לקבל תמורה, משפחה צנועה ונחמדה שאמונה על מצוות השבת אבידה,
ולמרות זאת למחרת שלחתי אותו לרכוש ארטיקים לכל בני המשפחה..
ואז באחד הערבים אשתי מקבלת טלפון, 'תגידי אבד לכם תוכי'?
'כן. אבל הוא כבר נמצא'. (וחבל שכך.. אם יורשה לי לאבחן מה עבר לאשתי באותו רגע..)
'תודה', והשיחה הסתיימה. ותודה גם לכל מי שסיים לקרוא את הסיפור עד תומו.
מוזמנים לשתף אותי בתגובות.
מאמרים נוספים שכתבתי בפרוג תמצאו כאן