הנושאים החמים
בס"ד
עם הפצעתה של הבינה המלאכותית לחיינו
יצאתי למסע במטרה לרתום את כוחות הבינה המלאכותית לעבודת האיור שלי.
מלאת תקווה,
ועם חלומות על הכפלת והשלשת מהירות עבודתי
והפקת יותר ספרים בפחות זמן.
במהלך המסע התברר לי
שללמד AI לצייר זה כמו ללמד טוסטר להכין ארוחת גורמה.
ההסברים החוזרים ונשנים שלי הפכו לקומדיה של טעויות.
הבינה הייתה קשת הבנה
והמסע שהחל בהר האופטימיות,
עבר דרך עמק הבלבול,
והסתיים במדבר האכזבה.
צוות הבינה מלאכותית שגייסתי,
בין אם זה לאונרדו, או פוטור, או דל אי,
הפיקו תוצאות מדהימות,
אך התקשו להפיק את האיור שאליו התכוונתי.
הבינה הממושמעת ביותר (יחסית) היית ה-Dell-E
בזכות האפשרות "לשוחח" איתה
וכך לכוון אותה לשיפור התוצאות
ובכל זאת...
תמיד היה משהו שהתפספס.
נראה היה שבמהלך השירשור היא מתקשה לזכור את תחילתו
ויוצרת יצירות חדשות.
למי שצריך יצירה חד פעמית זה אולי טוב
אך לאיור ספרים
זה לא מספיק.
חשוב שתהיה עקביות בסגנון
עד לרמת עובי קווי המתאר
וזה
לא היה.
לאחר שבועות של חקירה מאומצת, אלפי ניסיונות
כולל הדבקת סידים,
אימון מודלים
ויצירת תמהילים המשלבים כלי AI שונים,
תפסתי בהכנעה את העט
וחזרתי על קצות האצבעות לאולפן הקליפ סטודיו שלי.
זה הזכיר לי את ניסיונות העבר,
כאשר ניסיתי להוציא את עבודת האיור שלי לפרילנסרים,
שבדומה להרפתקת הבינה המלאכותית שלי,
הסתיימו עם ההבנה שאף אחד לא יכול להחליף את הביטוי האישי שתובע המוח העקשן שלי.
הצרה שלנו, הציירים, היא שאצלנו התמונה לא מתחילה רק על הבד,
היא מתפתחת ולובשת צורה וצבע ב"חדר האפל" שבתוך המוח שלנו.
אנחנו כמו קשתים, מכוונים למטרה שרק אנחנו יכולים לראות.
לא קל להסביר את כוונתנו לאדם אחר,
על אחת כמה וכמה להסביר את זה לצרור של קודים וחוטים.
עם זאת, הסיפור הזה מקבל טוויסט -
לאחר שראיתי את התוצאות המדהימות של Dell-E,
לא יכולתי שלא לקבל השראה.
זה היה כמו להסתכל לתוך חדר מראות בלונה פארק -
הכל היה מעוות, אבל באופן מסקרן.
בעקבות כך, התפתחו הציורים שלי ליצירות מורכבות רב שכבתיות.
הם כבר לא היו רק איורים;
הם היו סיפורים בתוך סיפורים.
מבוך של צבעים ומושגים.
חוויית ההתנסות, גם אם לא הייתה מה שקיוויתי בתחילה,
התבררה כצלילה עמוקה לתוך אוקיינוס של יצירתיות.
גיליתי עומקים חדשים
וכל יצירה הפכה למסע בפני עצמו.
קיבלתי השראה להעשרת הקומפוזיציה,
הצביעה, ההצללות והתאורה.
הסיפוק שהפקתי מהתפנית הבלתי צפויה הזו
הדליק את האדרנלין היצירתי שלי.
הציור המצורף הינו אחת התוצאות.
העבודה עליו ארכה לי כ-10 שעות,
שזה הרבה מעבר לזמן שהייתי משקיעה עד היום בכל איור,
עם זאת, התוצאה, לטעמי, שווה את ההשקעה.
לסיכום -
הניסיון שלי עם AI
הוא כמו נסיעה ברכבת הרים בחושך -
מלא בפיתולים בלתי צפויים, סיבובים וכמה צרחות (בעיקר שלי).
בעוד ש-Dell E לא בדיוק צמצמה את שעות העבודה שלי (למעשה, היא הוסיפה לא מעט...),
היא העניקה לי פרספקטיבה חדשה לאיור.
הבינה המלאכותית, בניסיונותיה הכושלים לחקות את הסגנון שלי,
דחפה אותי לחקור מחוזות של יצירתיות שלא העזתי קודם.
מה שלמדתי זה
שלפעמים, הדרך הטובה ביותר להתקדם היא
לאמץ את הכאוס,
לצחוק על האבסורד
ולצייר מעבר לקוו האופק.
ומי יודע?
אולי יום אחד יצליחו הרובוטים להשיג את העולם הגחמני של הדמיון האנושי.
עד אז
אהנה מהבלגן היפה שזה יוצר.
עם הפצעתה של הבינה המלאכותית לחיינו
יצאתי למסע במטרה לרתום את כוחות הבינה המלאכותית לעבודת האיור שלי.
מלאת תקווה,
ועם חלומות על הכפלת והשלשת מהירות עבודתי
והפקת יותר ספרים בפחות זמן.
במהלך המסע התברר לי
שללמד AI לצייר זה כמו ללמד טוסטר להכין ארוחת גורמה.
ההסברים החוזרים ונשנים שלי הפכו לקומדיה של טעויות.
הבינה הייתה קשת הבנה
והמסע שהחל בהר האופטימיות,
עבר דרך עמק הבלבול,
והסתיים במדבר האכזבה.
צוות הבינה מלאכותית שגייסתי,
בין אם זה לאונרדו, או פוטור, או דל אי,
הפיקו תוצאות מדהימות,
אך התקשו להפיק את האיור שאליו התכוונתי.
הבינה הממושמעת ביותר (יחסית) היית ה-Dell-E
בזכות האפשרות "לשוחח" איתה
וכך לכוון אותה לשיפור התוצאות
ובכל זאת...
תמיד היה משהו שהתפספס.
נראה היה שבמהלך השירשור היא מתקשה לזכור את תחילתו
ויוצרת יצירות חדשות.
למי שצריך יצירה חד פעמית זה אולי טוב
אך לאיור ספרים
זה לא מספיק.
חשוב שתהיה עקביות בסגנון
עד לרמת עובי קווי המתאר
וזה
לא היה.
לאחר שבועות של חקירה מאומצת, אלפי ניסיונות
כולל הדבקת סידים,
אימון מודלים
ויצירת תמהילים המשלבים כלי AI שונים,
תפסתי בהכנעה את העט
וחזרתי על קצות האצבעות לאולפן הקליפ סטודיו שלי.
זה הזכיר לי את ניסיונות העבר,
כאשר ניסיתי להוציא את עבודת האיור שלי לפרילנסרים,
שבדומה להרפתקת הבינה המלאכותית שלי,
הסתיימו עם ההבנה שאף אחד לא יכול להחליף את הביטוי האישי שתובע המוח העקשן שלי.
הצרה שלנו, הציירים, היא שאצלנו התמונה לא מתחילה רק על הבד,
היא מתפתחת ולובשת צורה וצבע ב"חדר האפל" שבתוך המוח שלנו.
אנחנו כמו קשתים, מכוונים למטרה שרק אנחנו יכולים לראות.
לא קל להסביר את כוונתנו לאדם אחר,
על אחת כמה וכמה להסביר את זה לצרור של קודים וחוטים.
עם זאת, הסיפור הזה מקבל טוויסט -
לאחר שראיתי את התוצאות המדהימות של Dell-E,
לא יכולתי שלא לקבל השראה.
זה היה כמו להסתכל לתוך חדר מראות בלונה פארק -
הכל היה מעוות, אבל באופן מסקרן.
בעקבות כך, התפתחו הציורים שלי ליצירות מורכבות רב שכבתיות.
הם כבר לא היו רק איורים;
הם היו סיפורים בתוך סיפורים.
מבוך של צבעים ומושגים.
חוויית ההתנסות, גם אם לא הייתה מה שקיוויתי בתחילה,
התבררה כצלילה עמוקה לתוך אוקיינוס של יצירתיות.
גיליתי עומקים חדשים
וכל יצירה הפכה למסע בפני עצמו.
קיבלתי השראה להעשרת הקומפוזיציה,
הצביעה, ההצללות והתאורה.
הסיפוק שהפקתי מהתפנית הבלתי צפויה הזו
הדליק את האדרנלין היצירתי שלי.
הציור המצורף הינו אחת התוצאות.
העבודה עליו ארכה לי כ-10 שעות,
שזה הרבה מעבר לזמן שהייתי משקיעה עד היום בכל איור,
עם זאת, התוצאה, לטעמי, שווה את ההשקעה.
לסיכום -
הניסיון שלי עם AI
הוא כמו נסיעה ברכבת הרים בחושך -
מלא בפיתולים בלתי צפויים, סיבובים וכמה צרחות (בעיקר שלי).
בעוד ש-Dell E לא בדיוק צמצמה את שעות העבודה שלי (למעשה, היא הוסיפה לא מעט...),
היא העניקה לי פרספקטיבה חדשה לאיור.
הבינה המלאכותית, בניסיונותיה הכושלים לחקות את הסגנון שלי,
דחפה אותי לחקור מחוזות של יצירתיות שלא העזתי קודם.
מה שלמדתי זה
שלפעמים, הדרך הטובה ביותר להתקדם היא
לאמץ את הכאוס,
לצחוק על האבסורד
ולצייר מעבר לקוו האופק.
ומי יודע?
אולי יום אחד יצליחו הרובוטים להשיג את העולם הגחמני של הדמיון האנושי.
עד אז
אהנה מהבלגן היפה שזה יוצר.
