הנושאים החמים
את תמונת הילד הזה, שרגליו נתונות ב'סד', פגשתי בתערוכה בחצר בית כנסת "אלעזמה" במרקש שבמרוקו. בית הכנסת נבנה על ידי מגורשי ספרד בשנת 1492 והוא פעיל מאז ועד היום. כרגיל, בסביבת בית הכנסת התקיימו פעילויות קהילתיות שונות, כמו מסגרת תלמוד תורה לילדים. התמונה הזו, שצולמה בשנת 1950, משקפת משהו מהווי המסגרת החינוכית - את הצד של ההתמודדות עם ילדים שלא הולכים בתלם.
עדיין לא הצלחתי לברר מה הסיפור של הילד שבתמונה. את חוסר הידיעה נותן לי חופש לדמיין שמדובר בילד שגדל בכפר בהרי האטלס, במרחבי הטבע הפראי. הוא השתובב בין הרים וגאיות, עזר מעט בעבודות אדמה, טיפל בבעלי חיים ומעת לעת גם ישב בחצר בית הכנסת, תחת אחד השיחים, ולמד בהנאה. הסתקרן, שאל, ופנה לענייניו. לימים הוריו עברו אל העיר והוא יצא ממרחבי החירות אל חוקיו המוקפדים של מוסד הלימודים השוכן בסמטאות המלאח הצרים. את החוקים שהכיר בטבע הפראי, החליפו כעת סדרים חדשים. הוא נדרש לשבת ברוגע, לא לקום באמצע הלימוד, להתרכז וכשהמורה פונה אליו ואומר לו "תמשיך מאיפה שהגענו", הוא צריך כמובן לדעת איפה נמצאים. אבל נפשו שואפת הדרור לא איוותה ליישר קו, והוא ברח. כשחזר, המלמד החליט ללמדו לקח ולשים את רגליו בתוך סד עץ. ידיו כפופות, מבטו מושפל ותנועתו מוגבלת.
כשניסיתי לברר אצל מומחים[1] על הילד ועל הפרקטיקה הזו, אחד מהם העלה זכרון-ילדות על "אבן החינוך" שתפקידה היה לגרום לו להתמקד ולא להסיט את המבט מהספר. היה עליו לכופף את הראש ולהחזיק אבן קטנה תחת הסנטר. ברגע שהוא היה מרים את הראש מהספר, האבן הייתה נופלת, והעונש היה מגיע.
הסד שימש כאמצעי שליטה ופיקוח (רש"י פסחים כח, רלב"ג איוב, כג, כז) וגם כאמצעי ענישה ותיוג. למרות שאכיפה גופנית הייתה מקובלת בימי קדם, חכמים הטילו עליה מגבלות, הן בשל הפגיעה בילד והן מתוך ההבנה שדברים צריכים לנבוע מתוך רצון פנימי (רש"י ורבינו גרשום ב"ב, כח, שרידי אש ב,מט). קשה לשפוט את העבר דרך המשקפיים של זמננו. הנורמות המקובלות וגם הצרכים של הילדים, היו שונים פעם. האם השימוש בסד נעשה על פי חכמים? האם מדובר היה ב'סד עבור הממסד' או עבור הילד כדי שיוכל לקבל סמכות ולהשתלב בחברה? כך או כך, מאז התחלפו העיתים והשתנו הטבעים. אנחנו כבר לא בזמנים ההם. לכאורה. אבל האם בעצם אנו נוקטים באותה גישה כשנותנים לילד תרופה לקשב וריכוז (ADHD)? האם ייתכן שהתרופה היא גלגול מודרני של שימוש בכח שנועד לשלוט באדם, רק שהסד והאבן הוחלפו בכימיקלים?
רובנו משתמשים בחומרים כדי לשלוט טוב יותר בהתנהגות, ברגשות או בתחושות של עצמנו. למשל, לשתות קפה או משקה אנרגיה. לפעמים אנחנו משתמשים במשככי כאבים כדי להיפטר מכאב קל או באלכוהול כדי להשפיע על מצב הרוח. ריטלין אינו סד, הוא כלי עזר לשליטה עצמית, כמו שקפה הוא כלי עזר לעירנות. הסד שולל חופש מהאדם, היות שהוא נכפה עליו מבחוץ. אם היה מדובר בסד אורתופדי שנועד לשמור על הגוף, היינו מסתכלים על כך בצורה שונה לחלוטין, היות שהאדם הוא זה שבוחר להגביל את חופש התנועה של עצמו כדי לקבל בריאות טובה יותר. טיפול תרופתי אמנם "מרבע" את האדם ה"עגול". לכאורה הוא מגביל את החופש שלו, אך למעשה הוא מרחיב את החופש. הוא מאפשר לו לתפקד טוב ולבצע דברים שחשובים לו.
עדיין, פעמים רבות מדובר בילדים צעירים שמטבע הדברים ההורים קיבלו עבורם את ההחלטה על הטיפול התרופתי. השאלה היא האם מתן התרופה הוא לגיטימי? האם לקיחת הריטלין משקפת את הרצון והצורך של הילד (כמו קפה) או שהתרופה נועדה להשתיק את הילד עבור צרכים של אנשים אחרים (כמו סד)? יש חוקרים שמציעים שההחלטה על טיפול תרופתי להפרעה משלבת בתוכה גם שיקולים של הפרט עצמו וגם שיקולים של החברה שמסביב. קשה להתעלם מטענה זו, אך גם קשה להתעלם מהעובדה הפשוטה שטיפול תרופתי משפר בצורה משמעותית את איכות חייהם של הזקוקים לו, שהוא מסייע להם לתפקד בהווה בצורה תקינה וכנראה יוצר להם עתיד יותר מבטיח. חוסר הודאות יכול להעיק על ההורים והילד.
כדי להיות שקטים ושלמים עם עצמכם, שאלו את עצמכם את השאלות הבאות:
[1] תודה לדודי רבי אליהו ביטון מח"ס נתיבות המערב – מנהגי מרוקו, לד"ר דוד ביטון, גבאי בית הכנסת מר איזאק אוחיון, אוצר התערוכה ומנהל מוזיאון יהדות מרקש, מר קובי יפרח.
עדיין לא הצלחתי לברר מה הסיפור של הילד שבתמונה. את חוסר הידיעה נותן לי חופש לדמיין שמדובר בילד שגדל בכפר בהרי האטלס, במרחבי הטבע הפראי. הוא השתובב בין הרים וגאיות, עזר מעט בעבודות אדמה, טיפל בבעלי חיים ומעת לעת גם ישב בחצר בית הכנסת, תחת אחד השיחים, ולמד בהנאה. הסתקרן, שאל, ופנה לענייניו. לימים הוריו עברו אל העיר והוא יצא ממרחבי החירות אל חוקיו המוקפדים של מוסד הלימודים השוכן בסמטאות המלאח הצרים. את החוקים שהכיר בטבע הפראי, החליפו כעת סדרים חדשים. הוא נדרש לשבת ברוגע, לא לקום באמצע הלימוד, להתרכז וכשהמורה פונה אליו ואומר לו "תמשיך מאיפה שהגענו", הוא צריך כמובן לדעת איפה נמצאים. אבל נפשו שואפת הדרור לא איוותה ליישר קו, והוא ברח. כשחזר, המלמד החליט ללמדו לקח ולשים את רגליו בתוך סד עץ. ידיו כפופות, מבטו מושפל ותנועתו מוגבלת.
כשניסיתי לברר אצל מומחים[1] על הילד ועל הפרקטיקה הזו, אחד מהם העלה זכרון-ילדות על "אבן החינוך" שתפקידה היה לגרום לו להתמקד ולא להסיט את המבט מהספר. היה עליו לכופף את הראש ולהחזיק אבן קטנה תחת הסנטר. ברגע שהוא היה מרים את הראש מהספר, האבן הייתה נופלת, והעונש היה מגיע.
הסד שימש כאמצעי שליטה ופיקוח (רש"י פסחים כח, רלב"ג איוב, כג, כז) וגם כאמצעי ענישה ותיוג. למרות שאכיפה גופנית הייתה מקובלת בימי קדם, חכמים הטילו עליה מגבלות, הן בשל הפגיעה בילד והן מתוך ההבנה שדברים צריכים לנבוע מתוך רצון פנימי (רש"י ורבינו גרשום ב"ב, כח, שרידי אש ב,מט). קשה לשפוט את העבר דרך המשקפיים של זמננו. הנורמות המקובלות וגם הצרכים של הילדים, היו שונים פעם. האם השימוש בסד נעשה על פי חכמים? האם מדובר היה ב'סד עבור הממסד' או עבור הילד כדי שיוכל לקבל סמכות ולהשתלב בחברה? כך או כך, מאז התחלפו העיתים והשתנו הטבעים. אנחנו כבר לא בזמנים ההם. לכאורה. אבל האם בעצם אנו נוקטים באותה גישה כשנותנים לילד תרופה לקשב וריכוז (ADHD)? האם ייתכן שהתרופה היא גלגול מודרני של שימוש בכח שנועד לשלוט באדם, רק שהסד והאבן הוחלפו בכימיקלים?
***
רובנו משתמשים בחומרים כדי לשלוט טוב יותר בהתנהגות, ברגשות או בתחושות של עצמנו. למשל, לשתות קפה או משקה אנרגיה. לפעמים אנחנו משתמשים במשככי כאבים כדי להיפטר מכאב קל או באלכוהול כדי להשפיע על מצב הרוח. ריטלין אינו סד, הוא כלי עזר לשליטה עצמית, כמו שקפה הוא כלי עזר לעירנות. הסד שולל חופש מהאדם, היות שהוא נכפה עליו מבחוץ. אם היה מדובר בסד אורתופדי שנועד לשמור על הגוף, היינו מסתכלים על כך בצורה שונה לחלוטין, היות שהאדם הוא זה שבוחר להגביל את חופש התנועה של עצמו כדי לקבל בריאות טובה יותר. טיפול תרופתי אמנם "מרבע" את האדם ה"עגול". לכאורה הוא מגביל את החופש שלו, אך למעשה הוא מרחיב את החופש. הוא מאפשר לו לתפקד טוב ולבצע דברים שחשובים לו.
***
עדיין, פעמים רבות מדובר בילדים צעירים שמטבע הדברים ההורים קיבלו עבורם את ההחלטה על הטיפול התרופתי. השאלה היא האם מתן התרופה הוא לגיטימי? האם לקיחת הריטלין משקפת את הרצון והצורך של הילד (כמו קפה) או שהתרופה נועדה להשתיק את הילד עבור צרכים של אנשים אחרים (כמו סד)? יש חוקרים שמציעים שההחלטה על טיפול תרופתי להפרעה משלבת בתוכה גם שיקולים של הפרט עצמו וגם שיקולים של החברה שמסביב. קשה להתעלם מטענה זו, אך גם קשה להתעלם מהעובדה הפשוטה שטיפול תרופתי משפר בצורה משמעותית את איכות חייהם של הזקוקים לו, שהוא מסייע להם לתפקד בהווה בצורה תקינה וכנראה יוצר להם עתיד יותר מבטיח. חוסר הודאות יכול להעיק על ההורים והילד.
כדי להיות שקטים ושלמים עם עצמכם, שאלו את עצמכם את השאלות הבאות:
- האם הילד עבר אבחון מסודר ויסודי בהתאם להנחיות משרד הבריאות המנחות לערוך בדיקה של 45 דקות לפחות, שתיעשה ע"י רופא ילדים/משפחה המומחה לקשב וריכוז או נוירולוג או פסיכיאטר?
- האם התרופה מביאה לשיפור בתפקודו או באיכות חייו של הילד? במידה שהתשובה היא שלילית, יש לחזור לרופא המטפל. לפעמים גם לתרופה עצמה יש מחיר (כמו תופעות לוואי), האם התועלת גדולה מהנזק? לטיפול התרופתי יש יתרונות וחסרונות, גם להימנעות ממנו. יש להיות קשובים לדיווחים של הילד ולעמדתו בעניין, ולדון בכך עם הרופא או איש מקצוע. מומלץ לקיים מעקב רפואי אחת לשנה.
- האם המינון של התרופה מוצדק, או שהוא גבוה מידי בגלל שאתם מסתמכים רק על התרופה ולא פונים לקבלת יעוץ והדרכה? זכרו שאדם הולך על שני רגליים, "רגל" של הגוף ו"רגל" של הנפש. אם אתם מסתמכים רק על הטיפול התרופתי, אתם שמים משקל גדול מידי על רגל אחת. המלצת גורמי הרפואה לשלב טיפול תרופתי יחד עם הדרכה/טיפול רגשי, בדגש על מעורבות פעילה של ההורים.
- כיצד אתם תופסים את הטיפול התרופתי? תרופה יכולה להיתפס כ"תיקון קלקול שיש בו", או בצורה שונה לחלוטין: חלק מסט הכלים שעומדים לרשות הילד ובעזרתם הוא שולט בהתנהגותו. כדי להבין ולהטמיע תפיסה זו, כדאי להשקיע את הזמן ללמוד את הנושא ולקבל הדרכה כאמור בסעיף הקודם.
[1] תודה לדודי רבי אליהו ביטון מח"ס נתיבות המערב – מנהגי מרוקו, לד"ר דוד ביטון, גבאי בית הכנסת מר איזאק אוחיון, אוצר התערוכה ומנהל מוזיאון יהדות מרקש, מר קובי יפרח.
