הנושאים החמים
קרה לכם שהרגשתם בצום יותר רעבים או צמאים מאשר ביום רגיל שבו לא הספקתם לאכול? הסיבה הפשוטה היא תשומת הלב לרעב. עפ"י חכמים ישנה סיבה עמוקה יותר: צורך בחירות. התבוננות בה יכולה לתרום להבנת האתגר בכלל, ובפרט אצל אנשים עם הפרעת קשב (ADHD), ולסייע לשיפור הרגלי אכילה.
תופעה נורמלית
בתלמוד ירושלמי (רבינו מנוח, שביתת העשור ב,ט) נאמר שבנפש האדם ישנה תכונה שגורמת לו לרצות בעיקר את מה שנמנע ממנו לקבל, אהבת האסור. כהמחשה לכך מובא מעשה ברבי מונא שהלך לבקר ביום כיפור את רבי חגי שהיה תשוש מהצום. רבי מונא סיפר לרבי חגי שהוא צמא מאוד, ורבי מונא התיר לו לשתות בצום. כעבור זמן חזר רבי חגי שוב לבקר את רבי מונא ושאל אותו מה עשית עם הצימאון שלך? השיב לו רבי מונא, ברגע שהתרת לי לשתות, הצימאון חלף עבר לו. כלומר צמא מוגבר בצום, זוהי תופעה נורמלית. הסיפור מאוד מעניין, היות שבוודאי ההיתר לשתות לא היה בגלל תחושת אי-נוחות, אלא בשל מצב רפואי. מה השתנה, בגוף ובנפש, אחרי ההיתר לשתות? ההיתר יצר מצב פיזי ונפשי חדש שֶׁאִפְשֵׁר לצום, איך ומדוע?
רעב וצמא לחירות
חז"ל הגדירו כלל פסיכולוגי חשוב "אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו". בעזרתו הסבירו (יומא, עד) את הפסוק "המאכילך מן במדבר למען ענותך". ה'מן', למרות שהיה אוכל טעים וזמין, נחשב עינוי, בדיוק כמו שצום נחשב עינוי. משום שהוא לא היה מונח ב"סל" של ישראל, לא הייתה להם שליטה על ירידתו.
הרצון להיחלץ מהעינוי יוצר תשוקה מיוחדת לאותו דבר - מים גנובים ימתקו: "כל הנמנע – היצר להוט אחריו יותר"[1]. כאשר אדם מוכרח לעשות משהו, או כאשר משהו נמנע מהאדם בגלל סיבה חיצונית - כמו כלל התנהגות או מציאות שהוא לא בחר בה, הוא סובל מכך ומפתח תשוקה גדולה יותר כלפי אותו דבר. הסיבה לסבל ולתשוקה נעוצה בכך שאדם זקוק לחירות, וכשהיא נשללת ממנו הוא כמה לחירות ומשתוקק לשנות את המצב, להסיר את המגבלה (מכתב מאליהו, א, 42, ו-ג, קפ). החירות היא רגש נעים וחשוב, אך הוא בסיסי לאדם ולכן קשה לחוש בו. ברגע בו מסירים ממנו מגבלה חשים בו בקלות (מהר"ל, גבורות ה', לה, לו).
מה הפתרון?
בתלמוד בבלי (יומא, סז) נאמר שה"איש עיתי" היה מוליך את השעיר לעזאזל מהמקדש אל "צוק" (הר עזאזל). מדובר במרחק כ-15 ק"מ, כל קילומטר וחצי נבנתה סוכה שבו היו דברי מאכל ומשקה. ו"על כל סוכה וסוכה אומרין לו: הרי מזון והרי מים". במילים אחרות: 'אם אין לך כח כי אתה רעב, מותר לך לאכול'. (רמב"ם, יום הכיפורים, ג,ז). מספרת הגמרא שמעולם לא אירע שהאיש-עיתי נצרך לאכול, ובכל זאת המשיכו במנהג להכין לו אוכל ולהזכיר לו שמותר לו לאכול, משום ש"אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו". כיוצא, בגמרא (חולין, קט) מסופר שיילתא, אשת רב נחמן, הזכירה לו כלל "כל דבר שאסור בתורה, יש כנגדו משהו דומה שהתורה התירה", ועל כן ביקשה לטעום דבר מותר שיש בו טעם של בשר בחלב, וכך עשה רב נחמן.
בסיכום, למדנו מחכמים לקבל את השאיפה לחירות כעובדה מוגמרת, לא להילחם בה, אלא לשכך אותה בעזרת מתן חופש בחירה מסוים - מה שמכהה את תחושת איבוד החירות של האדם. ככל שאדם יכיר בצורך שלו בחירות, לא ידחה אותו ואף ימצא דרכים מקובלות לבטא אותו, הוא יתפקד בצורה תקינה יותר.
תובנות אלה יכולות להיות מיושמות בחיי היום-יום
הצורך בחירות קיים אצל כל בני האדם והוא משפיע על הרגלי אכילה. כדי לחדד את הדברים, נחשוב על אנשים עם הפרעת קשב (ADHD), אצלם הצורך בחירות הוא גדול יותר משאר האנשים. לכך יש ביטויים מגוונים בתפקודם, כולל בענייני תזונה. למשל אצל אנשים עם ההפרעה מצויים יותר הרגלי אכילה לא בריאים וכן יותר בעיות של משקל לא מאוזן. הצורך להגביל את האכילה בהתאם לכללי הבריאות מתנגש עם הצורך המוגבר שלהם בחירות. תוכלו להעשיר את שיטות ההתמודדות שלכם עם שלושת עקרונות הפעולה הבאים:
עקרון ראשון - נצא מנקודת הנחה היא שהקושי להיכנס למסגרת של אכילה מסודרת, אינו נובע מהפיתוי לאוכל כמו שהוא נובע מהצורך בחופש - לא להיות מוגבל. לכן, המחשבה צריכה להיות איך מתמודדים עם שלילת החירות הכרוכה באכילה מתוכננת ולא ספונטאנית. נזכור שכאשר איננו מכירים בעובדה שעצם המחשבה על כניסה לאכילה מסודרת מהווה איום על החופש, נוצרת התנגדות פנימית גדולה יותר. זאת ועוד, דיבור עם החופש במנחים של כדאיות אינה יעילה פעמים רבות, משום שהחופש אומר: 'אם אני צריך להתחשב במה שכדאי, זה אומר שאינני חופשי, שאינני קיים'. ההכרה בצורך הפיזי של הגוף בבריאות, היא בעצם הכרה בזה שיש באדם משהו מוגבל ולא חופשי, משהו שחלים עליו כללי טבע מגבילים, וזה דווקא מעורר יותר את הצורך בחופש. כאשר מתכננים דיאטה ששוללת את הספונטאניות של האכילה, הצורך בחופש חש מאוים, והוא מחכה לנו בסיבוב, ממתין עד שניפול ברגע של חולשה ולכן חשוב להתייחס אליו.
עקרון שני – נתמודד עם ההנחה שבכלל יש לנו חופש והוא נשלל כעת בגלל הדיאטה. הטענה שאני מציע היא שהדיאטה אינה מה ששולל את החופש. בחיים שלנו יש חלקים שבהם יש לנו מרחב בחירה (חירות), ולצידם חלקים שבהם אין לנו שום בחירה (הכרח). לא בחרנו שיהיה לנו חופש או הכרח, כך נולדנו. ניתנו לנו כלי משחק - כדורים של חופש וקוביות של הכרח. אלה הם כללי המשחק, החופש שלנו הוא רק בדבר אחד: להחליט באילו מקומות נממש את כדורי החופש ובאילו מקומות נממש את קוביות ההכרח. למשל, אדם שמעשן בוחר לממש את החופש שלו בעישון, הוא לא מגביל את עצמו. אז, באופן טבעי הוא מממש את ההכרח בפגיעה בבריאות שלו – תופעה שמתרחשת בהתאם לחוקי הטבע (הכרח), גם אם אינו רוצה. דוגמה נוספת, אדם נוטל הלוואה מהבנק, הוא בעצם דוחה את ההכרח/ההגבלה של המזומנים לזמן יותר מאוחר ומממש עכשיו את החופש שקיבל באשראי. על החירות וההכרח חל משהו דומה לחוק שימור החומר. אפשר לפרק ולהרכיב, להקדים או לאחר, אך לא להעלים אחד מהם. החירות כפויה על האדם כמו שההכרח כפוי עליו. הסיבה היא שהחירות נובעת מעצם האנושיות, והרי נולד ונעשה אדם בעל כרחו. אפשר לחשוב על חופש כמו חופש של האזרח להצביע בבחירות לכל מפלגה שיבחר, אך אין לו חופש לא לבחור, כי גם ההימנעות מהצבעה משפיעה על תוצאות הבחירות. (במובן זה דווקא בתחום ההכרח אדם חופשי יותר).
הגוף שלנו הוא כמו בנק, אפשר "ללוות" ממנו, אבל הוא בסוף גובה. טעות לחשוב שברגע שאנו עומדים בפני דילמה אם לאכול או לא, השאלה היחידה שבפנינו היא האם להיות חופשיים או לא. אנחנו יכולים לשאול גם שאלה אחרת: האם לממש את כדור החופש באכילה זו, ואז ממילא את קוביית ההכרח נממש במשקל או בבריאות. או שמא אנחנו רוצים לממש כעת את קוביית ההכרח, וממילא כדור החופש יתממש בבריאות.
עקרון שלישי - נזכור שעיקר התשוקה מול האוכל (ודברים נוספים) היא להשיג חירות. זהו צורך עמוק ומושך יותר מהטעם של האוכל. כשהחירות לאכול מאוימת, מתעוררת מצוקה רגשית, ואז נוצרת סיבה נוספת לאכול... צד החירות שבנו זקוק להכרה – שנראה בו חלק חשוב באישיותנו, ולא מטרד. הוא זקוק לאמפתיה לכך שהוא נאלץ להתכופף בפני ההכרח. כשאנחנו לוקחים בחשבון את קוביית ההכרח, משהו בכדור החירות מתכווץ בכאב. לא נאמר לו "אין ברירה", הוא לא מבין ואף לא אמור להבין שיקולים כאלה. הוא צריך לדעת שרואים את הסבל שלו, שמכירים בו, שלא נוטשים אותו. הכרה זו צריכה לבוא לידי ביטוי לא רק במישור השכלי והרגשי, אלא גם במישור המעשי/גופני. להגדיר מקומות שבהם יש נותנים לעצמנו יותר חופש בחירה.
לשם המחשה, דורון בן 45, עו"ד מצליח, סובל מעודף משקל שהחל להסתבך עם בעיות רפואיות נוספות. הוא תהה מדוע הוא נכשל בניסיונותיו להתמיד בדיאטות. התחושה שלו הייתה כאילו משהו פנימי נלחם בו והוא לא מצליח להכניע אותו. הוא חש שיש מולו משהו שהוא גדול מ'רק תשוקה לאוכל'. המחשבה על הטלת הגבלה כלשהי על האוכל גרמה לו תחושת חנק, כאילו חירותו נשללה ממנו, כאילו טעם החיים שלו עומד בפני הכחדה. הקול הזה שבתוכו נלחם בדיאטות – יותר על החירות מאשר על האוכל עצמו. הוא הבין שהקושי שלו נובע מכך שהוא חושב שברגע שיש אוכל לפניו הוא בוחר בין חופש לבין הגבלה וזה מאיים עליו. הוא תרגל את התובנה שהחופש וההגבלה נתונים לו בלי בחירתו בכלל, וכי חופש הבחירה שלו מתקיים בעיקר בשאלה היכן לממש את החופש והיכן את ההגבלה. הוא לא מאבד חירות כשהוא נמנע מלאכול, הוא פשוט ממקם אותה באזור אחר בחייו. הוא למד לזהות את תשוקת החירות שבו וראה אותה בעין יפה, לא כאבן נגף. שיחרור החרדה מאיבוד החירות אפשר לו להכיר בגוף (למרות שהוא מקור ההכרח), לאהוב אותו ולרצות לטפח אותו. הוא גילה יותר ויותר חמלה ואמפתיה כלפי הרצון שלו בחופש שהתבטא בתשוקת אכילה. גם כשהוא התפתה לאכול, הוא היה יותר מקבל ופחות ביקרתי כלפי עצמו, הוא הבין שכח החירות התגבר בו, ודווקא ההכרה והקבלה הפחיתה אצלו את הבהלה לאוכל. הוא מצא לעצמו תחומים שבהם הוא יכול יותר לבטא את החירות שלו. בתחומים אלה הוא אפשר לעצמו יותר, נהג יותר בספונטאניות, הכניס פחות שיקולי עלות-תועלת נוקשים. כך הוא איזן את ההגבלות שהטיל על עצמו באכילה ופייס בין החירות להכרח.
[1] אבן עזרא, משלי, ט,יז. כלל זה תקף לצרכים אנושיים מגוונים, גם ביחס לאיסורים (כתובות סב – מדיר; סג – מורדת; ויבמות לז – נישואין) וגם ביחס לציוויים. למשל, חז"ל מציינים שיש יותר התפעלות ("רבותא", גְּדֻלָּה) כאשר אדם מצליח לעשות משהו שביקשו ממנו לעשות, מאשר שהוא עושה את אותו דבר מיוזמתו (ע"ז ג תוספות ד"ה גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה).
מאת: חיים דיין עו"ס קליני ודוקטורנט, יו"ר מכון הקשב
תופעה נורמלית
בתלמוד ירושלמי (רבינו מנוח, שביתת העשור ב,ט) נאמר שבנפש האדם ישנה תכונה שגורמת לו לרצות בעיקר את מה שנמנע ממנו לקבל, אהבת האסור. כהמחשה לכך מובא מעשה ברבי מונא שהלך לבקר ביום כיפור את רבי חגי שהיה תשוש מהצום. רבי מונא סיפר לרבי חגי שהוא צמא מאוד, ורבי מונא התיר לו לשתות בצום. כעבור זמן חזר רבי חגי שוב לבקר את רבי מונא ושאל אותו מה עשית עם הצימאון שלך? השיב לו רבי מונא, ברגע שהתרת לי לשתות, הצימאון חלף עבר לו. כלומר צמא מוגבר בצום, זוהי תופעה נורמלית. הסיפור מאוד מעניין, היות שבוודאי ההיתר לשתות לא היה בגלל תחושת אי-נוחות, אלא בשל מצב רפואי. מה השתנה, בגוף ובנפש, אחרי ההיתר לשתות? ההיתר יצר מצב פיזי ונפשי חדש שֶׁאִפְשֵׁר לצום, איך ומדוע?
רעב וצמא לחירות
חז"ל הגדירו כלל פסיכולוגי חשוב "אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו". בעזרתו הסבירו (יומא, עד) את הפסוק "המאכילך מן במדבר למען ענותך". ה'מן', למרות שהיה אוכל טעים וזמין, נחשב עינוי, בדיוק כמו שצום נחשב עינוי. משום שהוא לא היה מונח ב"סל" של ישראל, לא הייתה להם שליטה על ירידתו.
הרצון להיחלץ מהעינוי יוצר תשוקה מיוחדת לאותו דבר - מים גנובים ימתקו: "כל הנמנע – היצר להוט אחריו יותר"[1]. כאשר אדם מוכרח לעשות משהו, או כאשר משהו נמנע מהאדם בגלל סיבה חיצונית - כמו כלל התנהגות או מציאות שהוא לא בחר בה, הוא סובל מכך ומפתח תשוקה גדולה יותר כלפי אותו דבר. הסיבה לסבל ולתשוקה נעוצה בכך שאדם זקוק לחירות, וכשהיא נשללת ממנו הוא כמה לחירות ומשתוקק לשנות את המצב, להסיר את המגבלה (מכתב מאליהו, א, 42, ו-ג, קפ). החירות היא רגש נעים וחשוב, אך הוא בסיסי לאדם ולכן קשה לחוש בו. ברגע בו מסירים ממנו מגבלה חשים בו בקלות (מהר"ל, גבורות ה', לה, לו).
מה הפתרון?
בתלמוד בבלי (יומא, סז) נאמר שה"איש עיתי" היה מוליך את השעיר לעזאזל מהמקדש אל "צוק" (הר עזאזל). מדובר במרחק כ-15 ק"מ, כל קילומטר וחצי נבנתה סוכה שבו היו דברי מאכל ומשקה. ו"על כל סוכה וסוכה אומרין לו: הרי מזון והרי מים". במילים אחרות: 'אם אין לך כח כי אתה רעב, מותר לך לאכול'. (רמב"ם, יום הכיפורים, ג,ז). מספרת הגמרא שמעולם לא אירע שהאיש-עיתי נצרך לאכול, ובכל זאת המשיכו במנהג להכין לו אוכל ולהזכיר לו שמותר לו לאכול, משום ש"אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו". כיוצא, בגמרא (חולין, קט) מסופר שיילתא, אשת רב נחמן, הזכירה לו כלל "כל דבר שאסור בתורה, יש כנגדו משהו דומה שהתורה התירה", ועל כן ביקשה לטעום דבר מותר שיש בו טעם של בשר בחלב, וכך עשה רב נחמן.
בסיכום, למדנו מחכמים לקבל את השאיפה לחירות כעובדה מוגמרת, לא להילחם בה, אלא לשכך אותה בעזרת מתן חופש בחירה מסוים - מה שמכהה את תחושת איבוד החירות של האדם. ככל שאדם יכיר בצורך שלו בחירות, לא ידחה אותו ואף ימצא דרכים מקובלות לבטא אותו, הוא יתפקד בצורה תקינה יותר.
תובנות אלה יכולות להיות מיושמות בחיי היום-יום
הצורך בחירות קיים אצל כל בני האדם והוא משפיע על הרגלי אכילה. כדי לחדד את הדברים, נחשוב על אנשים עם הפרעת קשב (ADHD), אצלם הצורך בחירות הוא גדול יותר משאר האנשים. לכך יש ביטויים מגוונים בתפקודם, כולל בענייני תזונה. למשל אצל אנשים עם ההפרעה מצויים יותר הרגלי אכילה לא בריאים וכן יותר בעיות של משקל לא מאוזן. הצורך להגביל את האכילה בהתאם לכללי הבריאות מתנגש עם הצורך המוגבר שלהם בחירות. תוכלו להעשיר את שיטות ההתמודדות שלכם עם שלושת עקרונות הפעולה הבאים:
עקרון ראשון - נצא מנקודת הנחה היא שהקושי להיכנס למסגרת של אכילה מסודרת, אינו נובע מהפיתוי לאוכל כמו שהוא נובע מהצורך בחופש - לא להיות מוגבל. לכן, המחשבה צריכה להיות איך מתמודדים עם שלילת החירות הכרוכה באכילה מתוכננת ולא ספונטאנית. נזכור שכאשר איננו מכירים בעובדה שעצם המחשבה על כניסה לאכילה מסודרת מהווה איום על החופש, נוצרת התנגדות פנימית גדולה יותר. זאת ועוד, דיבור עם החופש במנחים של כדאיות אינה יעילה פעמים רבות, משום שהחופש אומר: 'אם אני צריך להתחשב במה שכדאי, זה אומר שאינני חופשי, שאינני קיים'. ההכרה בצורך הפיזי של הגוף בבריאות, היא בעצם הכרה בזה שיש באדם משהו מוגבל ולא חופשי, משהו שחלים עליו כללי טבע מגבילים, וזה דווקא מעורר יותר את הצורך בחופש. כאשר מתכננים דיאטה ששוללת את הספונטאניות של האכילה, הצורך בחופש חש מאוים, והוא מחכה לנו בסיבוב, ממתין עד שניפול ברגע של חולשה ולכן חשוב להתייחס אליו.
עקרון שני – נתמודד עם ההנחה שבכלל יש לנו חופש והוא נשלל כעת בגלל הדיאטה. הטענה שאני מציע היא שהדיאטה אינה מה ששולל את החופש. בחיים שלנו יש חלקים שבהם יש לנו מרחב בחירה (חירות), ולצידם חלקים שבהם אין לנו שום בחירה (הכרח). לא בחרנו שיהיה לנו חופש או הכרח, כך נולדנו. ניתנו לנו כלי משחק - כדורים של חופש וקוביות של הכרח. אלה הם כללי המשחק, החופש שלנו הוא רק בדבר אחד: להחליט באילו מקומות נממש את כדורי החופש ובאילו מקומות נממש את קוביות ההכרח. למשל, אדם שמעשן בוחר לממש את החופש שלו בעישון, הוא לא מגביל את עצמו. אז, באופן טבעי הוא מממש את ההכרח בפגיעה בבריאות שלו – תופעה שמתרחשת בהתאם לחוקי הטבע (הכרח), גם אם אינו רוצה. דוגמה נוספת, אדם נוטל הלוואה מהבנק, הוא בעצם דוחה את ההכרח/ההגבלה של המזומנים לזמן יותר מאוחר ומממש עכשיו את החופש שקיבל באשראי. על החירות וההכרח חל משהו דומה לחוק שימור החומר. אפשר לפרק ולהרכיב, להקדים או לאחר, אך לא להעלים אחד מהם. החירות כפויה על האדם כמו שההכרח כפוי עליו. הסיבה היא שהחירות נובעת מעצם האנושיות, והרי נולד ונעשה אדם בעל כרחו. אפשר לחשוב על חופש כמו חופש של האזרח להצביע בבחירות לכל מפלגה שיבחר, אך אין לו חופש לא לבחור, כי גם ההימנעות מהצבעה משפיעה על תוצאות הבחירות. (במובן זה דווקא בתחום ההכרח אדם חופשי יותר).
הגוף שלנו הוא כמו בנק, אפשר "ללוות" ממנו, אבל הוא בסוף גובה. טעות לחשוב שברגע שאנו עומדים בפני דילמה אם לאכול או לא, השאלה היחידה שבפנינו היא האם להיות חופשיים או לא. אנחנו יכולים לשאול גם שאלה אחרת: האם לממש את כדור החופש באכילה זו, ואז ממילא את קוביית ההכרח נממש במשקל או בבריאות. או שמא אנחנו רוצים לממש כעת את קוביית ההכרח, וממילא כדור החופש יתממש בבריאות.
עקרון שלישי - נזכור שעיקר התשוקה מול האוכל (ודברים נוספים) היא להשיג חירות. זהו צורך עמוק ומושך יותר מהטעם של האוכל. כשהחירות לאכול מאוימת, מתעוררת מצוקה רגשית, ואז נוצרת סיבה נוספת לאכול... צד החירות שבנו זקוק להכרה – שנראה בו חלק חשוב באישיותנו, ולא מטרד. הוא זקוק לאמפתיה לכך שהוא נאלץ להתכופף בפני ההכרח. כשאנחנו לוקחים בחשבון את קוביית ההכרח, משהו בכדור החירות מתכווץ בכאב. לא נאמר לו "אין ברירה", הוא לא מבין ואף לא אמור להבין שיקולים כאלה. הוא צריך לדעת שרואים את הסבל שלו, שמכירים בו, שלא נוטשים אותו. הכרה זו צריכה לבוא לידי ביטוי לא רק במישור השכלי והרגשי, אלא גם במישור המעשי/גופני. להגדיר מקומות שבהם יש נותנים לעצמנו יותר חופש בחירה.
לשם המחשה, דורון בן 45, עו"ד מצליח, סובל מעודף משקל שהחל להסתבך עם בעיות רפואיות נוספות. הוא תהה מדוע הוא נכשל בניסיונותיו להתמיד בדיאטות. התחושה שלו הייתה כאילו משהו פנימי נלחם בו והוא לא מצליח להכניע אותו. הוא חש שיש מולו משהו שהוא גדול מ'רק תשוקה לאוכל'. המחשבה על הטלת הגבלה כלשהי על האוכל גרמה לו תחושת חנק, כאילו חירותו נשללה ממנו, כאילו טעם החיים שלו עומד בפני הכחדה. הקול הזה שבתוכו נלחם בדיאטות – יותר על החירות מאשר על האוכל עצמו. הוא הבין שהקושי שלו נובע מכך שהוא חושב שברגע שיש אוכל לפניו הוא בוחר בין חופש לבין הגבלה וזה מאיים עליו. הוא תרגל את התובנה שהחופש וההגבלה נתונים לו בלי בחירתו בכלל, וכי חופש הבחירה שלו מתקיים בעיקר בשאלה היכן לממש את החופש והיכן את ההגבלה. הוא לא מאבד חירות כשהוא נמנע מלאכול, הוא פשוט ממקם אותה באזור אחר בחייו. הוא למד לזהות את תשוקת החירות שבו וראה אותה בעין יפה, לא כאבן נגף. שיחרור החרדה מאיבוד החירות אפשר לו להכיר בגוף (למרות שהוא מקור ההכרח), לאהוב אותו ולרצות לטפח אותו. הוא גילה יותר ויותר חמלה ואמפתיה כלפי הרצון שלו בחופש שהתבטא בתשוקת אכילה. גם כשהוא התפתה לאכול, הוא היה יותר מקבל ופחות ביקרתי כלפי עצמו, הוא הבין שכח החירות התגבר בו, ודווקא ההכרה והקבלה הפחיתה אצלו את הבהלה לאוכל. הוא מצא לעצמו תחומים שבהם הוא יכול יותר לבטא את החירות שלו. בתחומים אלה הוא אפשר לעצמו יותר, נהג יותר בספונטאניות, הכניס פחות שיקולי עלות-תועלת נוקשים. כך הוא איזן את ההגבלות שהטיל על עצמו באכילה ופייס בין החירות להכרח.
[1] אבן עזרא, משלי, ט,יז. כלל זה תקף לצרכים אנושיים מגוונים, גם ביחס לאיסורים (כתובות סב – מדיר; סג – מורדת; ויבמות לז – נישואין) וגם ביחס לציוויים. למשל, חז"ל מציינים שיש יותר התפעלות ("רבותא", גְּדֻלָּה) כאשר אדם מצליח לעשות משהו שביקשו ממנו לעשות, מאשר שהוא עושה את אותו דבר מיוזמתו (ע"ז ג תוספות ד"ה גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה).
