הנושאים החמים
בס"ד
הוא קשר שוב שרוך ארוך מדי. חתיכת אנרגיות צריך להשקיע בו. להתכופף, לשרוך, להזדקף וכל זה עם תיק גב כבד במיוחד. הוא כבר לא בטוח אם היה עדיף לקחת מזוודה. זה מה שאמא טענה כל הזמן, שיותר נוח לארוז במזוודה מסודרת ומאורגנת. וגם יותר נוח להיסחב אתה. בטח בנסיעות ארוכות של שעות.
אבל הוא העדיף את התרמיל הזה. זה היה חלק מהתיאור שהצטייר לו תמיד כשחשב על הרגעים האלו. וכשהצליח לקנות במחיר מציאה היה מאושר ממש. זה השלים לו את הלוק שאהב. ועכשיו, בגשם, הוא כבר פחות בטוח. אבל לא מתחרט. מה פתאום. הוא אף פעם לא מתחרט. והוא גם לא שפן שנבהל ממאמץ. ממש לא.
הוא יצא שוב לגיחה קטנה מהטרמפיאדה הקשוחה והאפרורית, תואמת את החיים פחות או יותר. רכב התקרב והוא הושיט יד, מסמן לו. מבקש בלי קול שיעצור לו. שלא יצטרף לעשרות שלפניו. כמה הוא כבר יכול לחכות שם. מספרים זרחו לו בשעון היד. מזכירים לו שכמעט לא נותרו לו שעות לישון. אולי בדרך יוכל לנמנם מעט. ושוב הוא מניף ומוריד באכזבה. חוזר ומניח את תיק הגב על הספסל לידו. עוצם עיניים לכמה דקות ויוצא שוב. הוא טיפוס נלחם. תמיד היה כזה.
בסוף, היא עצרה לו. משאית עם כיתוב ססגוני ובולט. הוא שפשף עיניים עייפות ואדומות. ממתי משאית עוצרת? איך היא ראתה אותו בכלל? הוא דוחק את השאלות ומזדרז לטפס במדרגות הגבוהות. מתיישב בקבינה, מתרווח מותח מעט זרועות ומתפנה להציץ בנהג. "תודה", הוא אומר בשקט.
"באהבה, אח שלי", הנהג משקיט את הרדיו, "אני תמיד אוהב לעזור לכם".
"לנו?" הוא תוהה, מציץ על תלתליו השופעים.
"כן, לכם. אתם מחזיקים אותנו. התורה שלכם מחזיקה את כל העם". הוא מצהיר בפאתוס, "למה מי נראה לך יעזור לנו עם כל הפיגועים והבלגן שהולך במדינה? ביבי? בן גביר? סמוטריץ? אל תראה אותי ככה. אני יש לי לב חם ואני יודע ת'אמת. וכל הכבוד לך, בחור צעיר. באמת כל הכבוד. אני שמח שאני יכול לתרום את תרומתי הדלה לעולם התורה".
מוטי שתק. משש את הכיפה הקטנה באי נוחות. זאת שהחליף לא מזמן לקטנה יותר, שטוחה יותר. בחן במראה את שערו שצמח, קפוצון צבעוני שקנה במיוחד. ומכנסיים משופשפות מדי. על הנעליים הוא כבר לא חושב. הוא לא אשם שלא התגייס, נכון? אז לפחות נעליים דומות מותר לו לקנות.
"אז מה למדת, צדיק?" קוטע הנהג את הרהוריו. "תן לי ליהנות קצת מהתורה שלך. אה, אני רחמים, שכחתי להציג את עצמי. נעים מאוד".
"נעים להכיר, אני מוטי", הוא מנסה לחזור לעצמו. מתפלל להסחת דעת.
"אז מה? לא תאלף אותי בינה? לפחות פרשת שבוע משהו?"
הוא שותק. מה יאמר לו. שכבר לא זוכר מתי למד לאחרונה. שלא חשוב מאיזו ישיבה הוא חוזר עכשיו, חשובה ככל שתהיה, עדיין יש לו את הבחירה האם ללמוד וכמה. ובמה בחר. וכמה סיבות היו לבחירה הזו.
"מצטער, רחמים, אני עייף ממש. הראש שלי כבר לא מתפקד". מוצא של כבוד. שהשם יסלח לו על זה. נכון שיש לו טענות על עולם הישיבות. אבל הוא לא יגרום לחילול שם שמיים, ממש לא. הוא מביט שוב במראה וגיחוך לא רצוני מעוות את שפתיו. הלוואי והיו עוד כמה שהיו מסתכלים עליו כעל בחור ישיבה. אולי במקרה כזה היה בוחר להישאר בתואר הזה. אבל עכשיו, מאוחר מדי. הוא כבר לא יכול לאפשר לעצמו. הכבוד שלו, אפעס, לא יכול לספוג את ההשפלות והצעקות. הוא כעת משוחרר מאי פעם. משוחרר ממשגיח זועף, ראש ישיבה שמבטו חודר וחברים שמגחכים בשקט כשהוא מתפתל בתירוצים.
חשב שחמק מזה, עד שהגיע רחמים. הגיע והציב לו מראה. כמו אמר לו, בלי להיות מודע לכך, עזוב אותך משטויות. לא יעזרו לך תיקים ונדודים ועניינים חיצוניים. היית ונשארת בחור חרדי, בן ישיבה, בנשמתך ובמהותך. הגיע הזמן להפסיק לברוח מעצמך. לדמיין שאתה בורח. לתור את הארץ מדרום לצפון ולצבור חוויות. בעומק נשמתך אתה מחובר חזק למקור האדיר ממנו אתה ממשיך לינוק. גם אם זה מתרחש בתת מודע.
"נזכרתי במשהו" הוא מוצא את עצמו אומר. "הייתי בטוח שנרדמת", הופתע המתולתל, "עזוב, לא רוצה להפריע לך. בטח אתה צריך תיכף לקום לתפילה".
הוא מחניק גיחוך קל, כנראה שהוא בטוח שהוא משכים לנץ. איזה עולם שקר. "זה בסדר", הוא אומר, "אני אסתדר. מעניין אותך לשמוע משהו? אתה תאהב את זה בטוח".
הוא עוצם עיניים ונותן למילים מוכרות ואהובות לצאת לאוויר העולם. מרגיש פתאום כמה הן היו חנוקות בפנים. כמה חיכו לרגע הגדול הזה. כנראה שגם הן האמינו שזה יקרה בסוף.
