הנושאים החמים
חברת מלח הארץ מוכרת אתכם. כלומר מוכרת לנו חתולים שעירים בשקים.
ואסביר:
בעוד שמלח שולחן מפוקח עולה 2 שקל לקילו, מחיר זול מאוד, החברה מצאה לה דרך יפה להרוויח:
מלחייה. מלחייה מעוצבת, נאה, נוחה, עם מלח מעט יותר דק. ובכמות פחותה משמעותית משקית הנייר. בדיוק חצי.
ההבדל במחירים?
אוהו... מטורף מאוד!
מלחיית שולחן מעוצבת מתוצרת החברה הנ"ל, מתומחרת בערך ב- 9 ש"ח. מאמין שגם ביותר יקר. (כלומר שקילו מלח מלחייה עולה 18 שקל. פי 9 משקית מלח. הנה קבלו את הנתון המהמם הזה שוב. פי 9! ושוב. פי 9! ופעם אחת אחרונה: פי 9!
כעת, תבואו, ותצעקו חמס:
מה אתה רוצה מחיינו, חיה ותן לחיות את החיים המלוחים שלנו. זכותה של חברה לייצר מוצר פרימיום (מעולה, עובדה שהוא נמכר וגם אני קונה אותו...), ולתמחר אותו בכמה שהיא רוצה. לא?
אז זהו, שלא.
לא אכנס לעניינים החוקיים, שגם בהם הנושא מורכב, אלא אסביר מה מכעיס אותי:
המכסה.
הוא פחות או יותר מולחם למלחיה. אי אפשר לפתוח אותו!
כלומר, מילא שילמתי יקר על המלחיה הקדושה מבית מלח הארץ אילת, אבל לפחות... תנו לי למלא אותו מחדש. במלח זול!
ואי אפשר.
תנסו.
צריך מסור חשמלי מקצועי עם סוללה טעונה במלואה כדי להפריד בין המכסה לבין המלחיה. יותר קל לפתוח קופסת שימורים חלודה שנמצאה במימי הים האדום משנות המלכה קליאופטרה, מאשר לפתוח את הבונקר המלוח!
וגם אחרי שפתחנו... כבר אי אפשר לסגור מחדש. ואז צריך ללכת למכולת, ולקנות מלחיה... חדשה.
ואם ננסה לבקש מעקרת הבית ליצור קונוס מנייר, וכך למזוג לתוך המלחיה המעוצבת מלח זול, במשך כחצי שעה?
אה, גם על זה חשבו שונאינו במלח הארץ:
החורים, אלו הקטנים מהם מתעופפים החוצה פתיתי המלח? הם קטנים... והמלח הזול (של אותה החברה, ראוי לציון), לא יוצא.
ושוב, תאמרו:
נו, זכותה.
ואני אומר:
לעשות משחקים עם הגרפיקה והעיצוב, כך שמלח מפוקח יהיה באריזה דוחה ומיושנת, והמלח הלא מפוקח יהיה מעוצב ויפהפה ובוח - זה בסדר גמור. מותר לכם להרוויח ביושר. בדיוק כמו שתנובה עושה גביעי לבן לא מפוקחים יפהפיים שעולה עשרות אחוזים יותר מהגביע המפוקח.
אבל הקטע עם המכסה המודבק, והגרגרים הקטנים, והמחיר הפרוע... זה משהו אחר.
אכן, זכותה, אבל מאוד מאוד מעצבן.
זה בדיוק כמו שחברת מי עדן תתחיל להדביק את הפקקים שלה לבקבוק, כך שהם לא יהיו ניתנים למילוי חוזר.
ממילא רבים מעדיפים לקנות חדש במקום למלא, ובכל זאת - תשאירו לנו את הבחירה!
אל תכפו עלינו.
זה פשוט מעצבן.
ואסביר:
בעוד שמלח שולחן מפוקח עולה 2 שקל לקילו, מחיר זול מאוד, החברה מצאה לה דרך יפה להרוויח:
מלחייה. מלחייה מעוצבת, נאה, נוחה, עם מלח מעט יותר דק. ובכמות פחותה משמעותית משקית הנייר. בדיוק חצי.
ההבדל במחירים?
אוהו... מטורף מאוד!
מלחיית שולחן מעוצבת מתוצרת החברה הנ"ל, מתומחרת בערך ב- 9 ש"ח. מאמין שגם ביותר יקר. (כלומר שקילו מלח מלחייה עולה 18 שקל. פי 9 משקית מלח. הנה קבלו את הנתון המהמם הזה שוב. פי 9! ושוב. פי 9! ופעם אחת אחרונה: פי 9!
כעת, תבואו, ותצעקו חמס:
מה אתה רוצה מחיינו, חיה ותן לחיות את החיים המלוחים שלנו. זכותה של חברה לייצר מוצר פרימיום (מעולה, עובדה שהוא נמכר וגם אני קונה אותו...), ולתמחר אותו בכמה שהיא רוצה. לא?
אז זהו, שלא.
לא אכנס לעניינים החוקיים, שגם בהם הנושא מורכב, אלא אסביר מה מכעיס אותי:
המכסה.
הוא פחות או יותר מולחם למלחיה. אי אפשר לפתוח אותו!
כלומר, מילא שילמתי יקר על המלחיה הקדושה מבית מלח הארץ אילת, אבל לפחות... תנו לי למלא אותו מחדש. במלח זול!
ואי אפשר.
תנסו.
צריך מסור חשמלי מקצועי עם סוללה טעונה במלואה כדי להפריד בין המכסה לבין המלחיה. יותר קל לפתוח קופסת שימורים חלודה שנמצאה במימי הים האדום משנות המלכה קליאופטרה, מאשר לפתוח את הבונקר המלוח!
וגם אחרי שפתחנו... כבר אי אפשר לסגור מחדש. ואז צריך ללכת למכולת, ולקנות מלחיה... חדשה.
ואם ננסה לבקש מעקרת הבית ליצור קונוס מנייר, וכך למזוג לתוך המלחיה המעוצבת מלח זול, במשך כחצי שעה?
אה, גם על זה חשבו שונאינו במלח הארץ:
החורים, אלו הקטנים מהם מתעופפים החוצה פתיתי המלח? הם קטנים... והמלח הזול (של אותה החברה, ראוי לציון), לא יוצא.
ושוב, תאמרו:
נו, זכותה.
ואני אומר:
לעשות משחקים עם הגרפיקה והעיצוב, כך שמלח מפוקח יהיה באריזה דוחה ומיושנת, והמלח הלא מפוקח יהיה מעוצב ויפהפה ובוח - זה בסדר גמור. מותר לכם להרוויח ביושר. בדיוק כמו שתנובה עושה גביעי לבן לא מפוקחים יפהפיים שעולה עשרות אחוזים יותר מהגביע המפוקח.
אבל הקטע עם המכסה המודבק, והגרגרים הקטנים, והמחיר הפרוע... זה משהו אחר.
אכן, זכותה, אבל מאוד מאוד מעצבן.
זה בדיוק כמו שחברת מי עדן תתחיל להדביק את הפקקים שלה לבקבוק, כך שהם לא יהיו ניתנים למילוי חוזר.
ממילא רבים מעדיפים לקנות חדש במקום למלא, ובכל זאת - תשאירו לנו את הבחירה!
אל תכפו עלינו.
זה פשוט מעצבן.
