אלפי אדם רוחשים ברחוב במהירות. גם אני בתוכם, מתקרב לסניף פרוג הירושלמי, הערב ההגשות של קורס אינדיזיין במסלול עיצוב גרפי.
דומה כי את מרכז יפו לא ניתן באמת להכיר, זאת מדיה משתנית. בכל יום היא לובשת צורה חדשה, למעשה בכל שעה... הדמויות מתחלפות איתם גם אמני הרחוב ודמויות מרתקות שבאות והולכות.
הנה עוד דקה אני בבית פרוג, החלונות הירוקים של פרוג כבר מביטים בי מלמעלה, ואני קורץ לעברם בסתר... אני ברמזור. יפו מרכז.
רגע, הצלילים.... גם הפעם משהו שונה כאן באוירה . יש את האוסף המוכר של נגני הרחוב. יש כאן בצומת את החסיד ברסלב ששר מידי פעם מצוה גדולה... כשבובה בידיו, יש את המבוגר עם המנדולינה המיושנת שמקרין לאוירת הרחוב את השיר ירושלים של זהב של נעמי שמר בלופ של צלילים נוגים בלתי פוסקים.
אך הפעם יש צליל סקסופוני חריג. אני מביט למקור הצליל - שפת המדרכה שממולי ברמזור, לשם אני אמור לחצות.
לא יכולתי שלא להתסקרן, אדם ממוצא אפריקני עומד שם עם בגדים שחורים מוזרים, כובע ברט שחור גם הוא, משקפיים שחורות כמו של עיוורים, ואולי הוא גם... האפריקני עומד על רגליו כשסקסופון זהב מיושן בידיו, וצלילים רגועים של נעימות מהמזרח בוקעים מהכלי המוזהב. אנשים נשים וטף, דתיים, חילונים, חרדיים, מוסלמים, נוצרים, ועוד עוברים על ידו ואינם רואים אותו, הוא איש שונה בנוף, אך שקוף.
הרמזור נהיה ירוק, לא עברתי, המשכתי להסתכל עליו. ואז אדום, ושוב ירוק, אדום, ירוק אדום ירוק. דקות ארוכות שאני נשען על עמוד ועוקב באמפתיה אחריו. הוא לא מכאן, מארץ זרה, אך יש לו גם לב, רגשות, משפחה, הוא לא נראה צעיר. ולמרות זאת - הוא כלא קיים.
והאפריקני בשלו - שוב ושוב בכח רב מרוקן את מלא ריאותיו אל תוך הסקפסופון כשפניו מתנפחות במאמץ.
נכמרו רחמי, ניגשתי לעברו הוצאתי את הארנק, דליתי משם מטבע של חמישה שקלים. הנחתי בקופסת המעות שלו, ואז --- קריאות רמות מאחורי "יהודי, יהודי... צרכי שבת, צרכי שבת, בא תתרום ליהודי"!
הסתובבתי וראיתי אדם דתי מבוגר יושב על קלנועית חשמלית, הוא זיהה אותי נותן לנגן הרחוב צדקה.... ומהר מהר בא גם הוא לנסות לנגן לי.... אך על המצפון.
למען האמת, לא אהבתי את הצורה ואיך שעט עלי לאלצני לתרום לו, אך הוצאתי גם לו מטבע ונתתי לו.
ובכן רבותי, כאן הסיפור רק מתחיל! בחור צעיר גינגי, עם זקנקן טרנדי ועגיל באף, הגיע לצומת - וראה יהודי חרדי נותן צדקה לאדם דתי דווקא על יד האפריקני האומלל... חשב לעצמו איזה חסר טאקט! לעמוד על יד האפריקני ולתת את הצדקה רק לדתי?
הוא עבר על ידנו, ובאקט של התרסה הוציא מטבע של עשרה שקלים ונתן לאפריקני תוך כדי שעיניו פוזלות אלי בחומרה ואומרות הכל.
האירוע כמובן שעשע אותי. אך נתן לי תובנה גם לעולם העיצוב.
שעות עומד לו האפריקני ומנסה למשוך תשומת לב, נאדה! אף אחד לא רואה אותו. הוא שקוף, שקוף.
מה שגרם לבחור האחרון לתרום לו בנדיבות, זה האמוציות, הריגוש שבסיפור. זה כבר לא עוד אמן רחוב מהרגילים, יש כאן סיפור שונה, התרחשות מקוממת מבחינתו, משהו שהוציא אותו מהאדישות .
עליתי לבית פרוג. ובהגשות של אינדיזיין - הגדה של פסח. היו כמה עבודות שלמרות ההשקעה הטכנית המדהימה באינדיזיין, היו בעיות של מונוטוניות בעיצוב. הכותרות היו כמעט באותו הגודל של הטקסט הרץ. לצערי הטיפוגרפיה הבסיסית היתה לא מעניינת.
הרבצתי בתלמידים ביקורת, ואמרתי להם שבעיצוב כמו בחיים חייבים ליצור לקורא ריגושים בגבול הטעם הטוב. ובמיוחד בהגדה של פסח.
הקורא דומה הוא לאדם שהולך בדרך, הוא פוסע ופוסע בשביל הטקסט הרצוף ואם לא ניצור לו חוויות וריגושים הוא פשוט יתייבש, הוא לא ישים לב למה שהוא קורא, לא ירגיש את התרחשויות.
אז לדוגמא, מתחיל קטע חדש, שפוך חמתך קחו את צמד המילים הללו, תגדילו תנו להם במה טיפוגרפית, תרגשו את הקורא, תכניסו לו עניין, גם הוא צריך חויות וריגושים בקריאה.
כותרות, שמות הסימנים שבסדר וכו' תכניסו שם לב ועיצוב טיפוגרפי שיגרום לקורא לעצור ולהיות חלק מהחויה.
שבת שלום.
חיים