הנושאים החמים
אח שלי, אתה שרואה אותי הולך ומשתנה. מייצר לעצמי קו ודרך. לא כמעט, לא כמו. מושגים חדשים ממה שאתה מכיר. ממה שלמדו אותך. שחנכו אותך. מהמילים והדרך של אבא ואימא.
"בושות הוא עושה למשפחה" שמעתי אותך מתיז בזעם, כביכול למוטי. יותר לאוזניי.
"מה עובר עליו? מאיפה נכנסו לו שטויות לראש? הוא כל כך מוכשר ומוצלח. תמיד היה מבריק מכולם. 'בור סוד' קראנו לו תמיד, מגיל שנתיים, כשהתחיל עם ההברקות הילדותיות שלו. ירש את הכישרונות של סבא, התגאינו בו. צפינו לו עתידות. והיום.... "
אח שלי, תמיד גדלנו יחד. מיטה ליד מיטה. עד שגדלנו ועברנו לישיבה, לפנימייה.
אתה הלכת לישיבה השפיצית, כמובן. אני בחרתי את הפחות נוצצת, המאפשרת יותר. מה שיותר רחוק מהבית, ככה טוב יותר. זה היה חלום שלי. להיות עצמאי, לפתח דרך משלי. לממש חלומות. להיות אני. פשוט ככה. אתה מבין?
אני לא נגדך, לא נגד אבא. אני פשוט בעד עצמי. רוצה לחיות את החיים שלי כמו שהם. כמו שאני רואה לנכון. לבחור את החברים שלי, גם אם הם לא מוצאים בעיניך. למצוא את הדרך שלי בישיבה שלי, גם כשאני לא נמצא כל הסדרים. ובזמנים שאני נמצא, אני לא לגמרי שם.
ואני נלחם, חיים. נלחם על החיים שלי. על העצמאות שלי. על החופש שלי. משלם מחירים על רצונות. לא מהסס להתנגח עם המשגיח. לבקש ממנו בתוקף את התומך כשר שהחרים לי. וגם את הנגן נטול חותמת הכשרות. אין לי בעיה לפרוץ לו לחדר. לעבוד על המגירה ההיא, החסומה. אחת מארבע כאלו. חברים שלי גיבו אותי. כמעט הצלחתי, כשקובי סימן שחייבים להתחפף כי הוא מגיע.
לא וויתרתי לו. טרטרתי אותו בטלפונים הרבה אחרי שעזבתי את הישיבה. לא זרקו אותי. פשוט הבנתי שזה לא מה שחיפשתי. ואתה יודע שאני לא מתפשר על איכות חיים.
תצחק, תצחק. אני שומע את הצחוק שלך עד פה. חוצה את כביש ירושלים תל אביב. אתה שם, בישיבה הממוסדת שלך, שנמצאת בראש פירמידת הישיבות, לעולם לא תוכל להבין אותי. אבל אני מנסה, בכול זאת.
אתה אח. ודם הוא לא מים. כמה שתראה אותי אדיש, אני בטוח שאתה לא מאמין לפוזות שלי. שאתה מרגיש את הדופק הפועם בי. הרצון להיות ביחד למרות הכול. ויותר מזה, שתבין שהפער בינינו לא כזה גדול, כמו שאתה חושב.
זוכר את הפעם הראשונה שחזרתי הביתה עם בלורית מרשימה? אש השתוללה בעיניך. שלחה בי גצים. הלב שלי, הוא לב אנוש, לידיעתך. אפילו רגיש ממש. והוא בער מהכוויות שהענקת לו. זה מה שחשוב לך? אורך שיער, זה מה שיחצוץ בינינו?
זו הייתה הפעם הראשונה, שחומה דקה עטפה את לבי. הגנה עליו מפני פגיעות אפשריות נוספות.
כשחזרתי עם מכנסיים שונות, כעסת שאני הורס לך את השם. שחברים שלך יורדים עליך, בגלל אחיך הפרחח. לא ראית את החומה שהתעבתה. את הגולה בגרון.
פרחח – זה מה שיש לך לומר. זה לא החברים שלך, חיים. זה אתה שרואה אותי ככה. וזה כואב, עדיין.
במיטה בתל אביב, בישיבה הלא שגרתית שמצאתי, אני מתהפך מצד לצד. נקרע מגעגועים. מרגיש שאבדתי אותך לנצח.
אולי לא שמת לב, אבל חוץ מהכישרונות שלי, שאני מודע להן בהחלט. קניתי לעצמי עוד תכונה, אופטימיות בלתי מנוצחת. אני חזק בזה. וגאה בה. אולי לכן, אני מוצא אומץ לפתוח את הלב, למשש את הצלקות ולדבר אתך הכי פתוח שאפשר. יש לך כמה דקות בשבילי? מבטיח שלא אפריע לך מדי.
אז ככה, אני לא מחדש לך כלום. אתה בטוח מכיר את המילים – אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו. זה המשפט שעלה לי כשחשבתי על המבטים שלך. על הרצון שלי להסביר לך.
אתה רואה אותי, עם בלורית מרשימה, כיפה שטוחה וקטנה. מכנסיים משופשפות דמוי גינס. תספורת עדכנית, קפוצ'ון של פוקס ותיק גב שחור. פרחח, בקיצור. מצטט את המילים שלך.
רציתי לספר לך מה מכיל הפרחח הזה. שוב שורף לי הלב אבל אני אתגבר. בשבילך. בשבילי. בשביל חברים שלי.
פעם, הייתי בישיבה נחשבת, פרומרית למהדרין. העילית שבעילית. עשיתי כבוד למשפחה. אבל האמת, שלא למדתי מילה. בין דפי הגמרא הסתתרו תשבצים, סודוקו והתכתבות עם חברים שלא מצאו את עצמם.... ואני, אמרתי לך כבר, נלחם על איכות החיים שלי.
עזבתי אחרי הזמן הראשון. מצאתי מפלט בישיבה בינונית שנתנה לי אוויר ונשימה. ומאז, כבר לא עשיתי כבוד למשפחה. נתתי מקום של כבוד לפנימיות שלי, לצרכים. אף אחד לא הבין אותי. אבל הספיק לי שהבנתי את עצמי. זה מה שהדריך אותי.
היום אני יכול לומר, שהיו לי טעויות. נפלתי, אבל קמתי. תמיד. למדתי דרכים חדשות. ניסיתי המון אפשרויות. חתרתי בלי סוף, כדי להגיע למקום שמתאים לי. בזמן שאתה התענגת על עוד דף גמרא בבית המדרש הממוזג, אני הזעתי בדרכים מאובקות. בזמן שקבלת עוד טפיחה על השכם, חבשתי לעצמי פצעים מדממים.
היום, כשאני בישיבה לא רשמית, לא מפוארת ולא מוכרת. אני סולל דרך חדשה צעד אחר צעד. נלחם לשמור על תפילות במניין, כי הישיבה שלנו מונה פחות מכך. יש לי סדר יום קבוע ואיכותי. אני שומר על סדרים קצרים יותר משלך. אבל לא מפספס. אפילו אחד מהם. ותאמין לי, זה עולה לי בהרבה יותר יזע ממך.
כשאתה מסיים סדר א' ופונה לארוחת צהריים. אני והחברים שלי סוחבים מוצרים מהסופר ונעמדים לטגן שניצל ותוספות. כשאתה פורש לשנת לילה מאוחרת, אנחנו מעמידים מכונות כביסה, מגהצים. מעבירים שטיפה ומוודאים שיש ארוחת בוקר למחר.
כשאתה נעמד לומר חבורה, אנחנו יוצאים לים. רוכבים לטיילת. שואפים אוויר. זה מה שמחזיק אותנו מעל המים.
היום, כשאני פה. אני לומד הרבה יותר מאז שאני מכיר את עצמי. לומד באמת. מתוך רצון פנימי. שלי! לא מחפף כמו בישיבה קטנה. ולא מתחכם כמו בישיבה הקודמת שנטשתי בזעם.
לומד באהבה, ממקום פנימי ומחובר. אני מאושר. לראשונה בחיי. מאושר באמת.
ועוד משהו, חיים. אני יודע שאתה רואה אותי כמי שחשובה לו בעיקר הנוחות האישית. מה שאתה לא יודע שהתמודדויות שלי קשות הרבה יותר משלך, ילד טוב שכמותך.
אתה לא נאלץ להתמודד מול חברים עם סמארטפונים שמורים ושלא. אתה לא קורע את עצמך יום יום כדי לא לקנות אחד כזה. לא מתלבט עם עצמך איפה הגבולות שלך. וכמה אתה מוכן ורוצה להילחם.
פעם הבאה כשניפגש, בשבת חופשה או בבין הזמנים. אני מקווה שתראה אותי, באמת.
