הנושאים החמים
בס"ד
- חלק ראשון מתוך שלושה -
לפני חודש בערך הועלה פה אתגר כתיבה מורכב.
והיום – חגיגה: הגיעה העת לחלק פרסים, לשפוט, לרקוד בעת סגירת המעגל.
לפנינו כמות עצומה ואדירה ונוראה של סיפורים שהוגשו לאתגר הענק, שיועד ליצור שלום אוטופי ואהבה ענקית בין שתי קהילות אוייבות: ציירים וסופרים.
כמובן שהמטרה לא הושגה, כמו כל חזון גדול ומשעמם, אך עם זאת יש בהחלט צורך אקוטי להגיב ולדון את כל החומרים, ואולי אפילו לחלק פרסים שווים, היישר מהקידוש המשובח!
הרי רוב ככל המשתתפים הינם אנשים שלא מהתחום, שישבו וחידדו עפרונות והתאמצו לגרד בפדחתם או במטפחתם, ועמל וביגיעה הגישו ברעדה חומרים לאתגר. יש מה להעריך, כן.
מצד שני, בכנות, לא ריאלי לכתב שיפוט על מעל שישים סיפורים.
מה עושים?
טלפון בהול לדודה נחמה, שמניב עצות לא רלוונטיות ("אל תכתוב שיפוט וזהו, תגיד להם שכולם זוועתיים ועשו לך כאבי בטן").
טלפון איטי לדוד יואל, שלא טורח לענות. בסוף עושה טובה ומחזיר שיחה, משהק, ופוסק: "תבחר את סיפור שש עשרה, ארבעים ושבע, ואת האחרון. זה נראה אמין מאוד, וזהו. זה כמו שביבי נהיה ראש הממשלה. מה נראה לך, געציל, שמישהו באמת סופר את הקולות בבחירות? מליוני פתקים? תשמע לדוד שלך יואל. הכל רמאות. ביבי שילם לכמה רמאים וגנבים שעושים כאילו הם סופרים את הקולות".
נו נו.
מה עושים הלאה?
אולי טלפון מיוסר ל@חיים דיקמן, בעל האתר?
שטויות. הוא לא אוחז בלתת לי עזרה אמיתית. אפילו לא עונה לשיחה! בטח מסמן אותי כספאם. מעליבן. אם לא היה ככה פוסל אותי והיה עונה, בטח היה מסביר בטוב טעם ובחביבות עצומה שאין לו זמן לשטויות האלו.
מה יהיה, חיים?
אולי מנהל השיווק של פרוג?
אוי, לא. טעות. הלז רק עונה ונוזף: "מה אתגר היום. אני עסוק כרגע עד מעל האוזניים! שמעת על הקורסים החדשים שלנו? ראית את המבצעים המיוחדים? למי יש זמן לקרוא הגיגים בקשר לציור היפה והמושקע? ביי".
אוחחח, אוחחח. ממש ציפיתי לעזרה פה! איזו אכזבה.
הישועה הגיעה, כמו תמיד, מדודה חדווה ע"ה.
נסענו לקברה, כל המשפחה המורחבת, מלמלנו קצת תהילים למען נשמתה ונשמת אביה, הסבא זעקיל ע"ה, ופתחנו שולחן ומנגל מאחורי הגדר של בית הקברות, לועסים ושמחים. מתעלמים מהפרצופים הכעוסים של המבקרים האחרים באתר. חמוצים שכמוהם. אתם עדיין בחיים, אז מה האווירה הדכאונית הזו. אתם המסתובבים בין המצבות, לא השוכבים אומללים תחתיהם. למה לא לחגוג את העובדה הזו, ואם כבר גם לאכול טוב?
ואחר האוכל, כצפוי, איכשהו בסופו של דבר הפתרון עלה מעצמו. כמדומה שדווקא זעליג הכבד הציע אותו. והוא יהיה לא הכי הוגן, אכן, ובכל זאת - פיתרון.
חבר'ה, בואו ניזכר כולנו בסיפור המוכר והלעוס להחריד על אותו בוס שקרא למזכירתו, ואמר לה להביא את עשרת הטפסים העליונים ברשימת קורות החיים, עקב כך שהוא מחפש עובד חדש. המזכירה נבעתה ושאלה למה ייגרע חלקם של שאר מבקשי העבודה? אולי בשאר הטפסים עובדים טובים?
והבוס השיב, קולו חותך: אני לא רוצה אצלי אנשים בלי מזל.
גם אנחנו אוהבים אנשים עם מזל!
לכן נתייחס בפירוט רק לעשרת החומרים הראשונים שהוגשו לאתגר, ובגלל שהיום יום המזל נתייחס לעוד קצת חומרים לפי הסדר, ואחר כך... רק הטובים באמת יקבלו התייחסות.
הוגן? לא ממש.
מצד שני, תשמחו שאתם בחיים, כמו שאמרנו קודם. דודה חדווה הייתה מתה להתחלף איתכם.
וברצינות.
תודה רבה לכל הכותבים האחרים. ניכר שהשקעתם, נתתם מעצמכם, והיה כיף לקרוא את כל החומרים.
ואחרי כל הנאומים המייגעים והמתישים עם אווירת החידלון, בואו ניכנס לעניינים.
אחת, שתיים, שלוש. מתחילים! @חיים דיקמן, אולי בכל זאת תעבור על השיפוט? לא תתחרט.
=====
@פנסאית
הוא יושב שם על שרפרף קטן, אוחז בכינור מדהים, הצלילים שיפיק עוד מעט, ירעידו את נימי הלב. אבל הוא, נושא כליו של הנגן הנודע. מרגיש כעת יאוש וחידלון. העבודה הזו, חזרת התוחלת.. האדם שמאחורי הקלעים שאינו זכאי להערכה. הוא כבר לא יוכל, הוא פספס את רכבת ההצלחה, מלא כשרונות אך רואה בהצלחה, ולא נוגע- ידיו הברוכות לא נולדו על הפסגה ובו לא היה את הכוחות לטפס על ההר החלקלק. הוא רואה נגן ענק על במה מלאת אורות עם יכולות, והוא כלי מלא קנאה.
האצבעות רוטטות מזעם, הלב מלא תשוקה להתקדם, לצאת מהמקום הזה- לגעת בחלום, לממש את עצמו. ופתאום הרגליים העייפות פוצחות בריקוד קל, הכינור על הכתף והידיים שסחבו היום את כל הציוד הכבד, פורטות על הנימים ומפיקות צליל, צליל של גאולה, גאולה עצמית, גאולה מרגשות קשים, הוא ידע הוא יצא משם ממאלורי הקלעים ויתחיל לשחק על הבמה. יתחיל לשחק את משחק החיים, יטפס על ההר בידיים חשופות, יפצע אבל ידע שזו גאולה. כי גלות זה לא מצב עבד זו בחירה ונקודת הסתכלות.
=
אחחח. התרגשות של ממש.
הסיפור הראשון באתגר... כל הכבוד! כל הכבוד! כל הכבוד!
קשה לתת ציון!
ועם זאת, למרות הפרוטקציה, אתגר זה אתגר.
השיפוט יהיה אכזרי ומכוער, איזה לא נעים: מידי הרבה תיאורים, פחות סיפור. תיאורי הרגשות לא אמינים. נתפסים כפיסות פיסות שלא נדבקות ביחד למשהו שלם. לדוג' : "והוא כלי מלא קנאה. האצבעות רוטטות מזעם.." קנאה וזעם לא באים כל כך מהר ביחד, בטח לא באופן אגבי כזה.
מצד שני, להיות הראשון שמעלה חומר דרוש אומץ ואמביציה וגם רצון להתקדם. לפיכך במקום הציון 2 יקבל הכותב את הציון 2.5! זהו יום המזל שלך אדוני!
הפרס יהיה מפית נייר מאובקת שסמי הגבאי הוציא מהמחסן. בתוספת שיעול, ואיחול: מזל וברוכע!
=
MOM @
היה זה יום סגרירי עם שמש זהובה.
המונים התהלכו להם שם בתחנת הרכבת הקלה בבני ברק ולא שמו לב לאיש ארוך השיער המתנועע ברגש וכינורו בידו.
מידי פעם נזרקה לעבר כובעו הדהוי והמרופט שעל הרצפה מטבע כזו או אחרת ואין משים לליבו..
לו ידעו שאיש זו הינו ג'ושוע בל, אחד מאמני המוסיקה הקלאסית הטובים בעולם וכינורו הינו כינור שעוצב על ידי סטרדיווריוס, ונרכש במכירה פומבית תמורת 3.5 מיליון דולר, היו יותר ממעיפים מבט, היה מספיק לכך אפילו שלט קטן....
ומה נאמר אנו האם גם אנחנו חולפים ליד כינורינו הייחודי, כינור החיים, מבלי ליצור דרכו את יצירת המופת- יצירת חיינו ועולמינו?
"ומה ד' דורש ממך"
-
הרכבת הקלה בבני ברק זה טוב. יפה לקחת את הציור המופשט ולתת לו מקום חדשני ועתידני שכזה. ההמשך, אממ, מתפספס. הסיפור קצת לעוס, לא קשור לציור. המסר לא מאוד מובן. המעבר בין הסיפור לתובנה מטושטש קצת, למרבה הצער וכאב. סמי הגבאי לא מוכן לפרגן במקרה כזה.
ציון: 3
הפרס יהיה מפית נייר מוזרה עם דוגמא מלפני עשרים שנה. ההפתעות של סמי הגבאי, נו.
=
@נוי
די מוזר ללחוץ בידי הימנית על המיתרים. היה זה בכלל התפקיד של השמאלית ימח שמה.
זה עונשה של מי שמחליטה להוציא יד מהחלון, בתזמון המרשים של הופעת הסמיטריילר בנתיב ממול.
על השעון כבר בכיתי, על כף היד קצת פחות. מגיע לה. פוחזת שכמותה.
אמרתי, יחליפו הידיים תפקידים, ושמאל תאחז בקשת של הצ'לו. תמיד אפשר להסתדר.
אבל היא החליקה הקשת, נעלמה, אי שם תחת שלולית עכורה כמו מצב הרוח החגיגי שלי.
אולי אנגן שיר ללא מילים של מנדלסון.
אנגן אותו בראש ורק אני אהנה.
וכל העולם ימשיך לנגן את מנגינותיו העצבניות, ומה אכפת לי.
=
בניגוד לחומרים עד עכשיו, הסיפור הנוכחי בהחלט תופס את הקורא, באוזניים, ללא אפשרות להתחמק. חד, ברור, ניכר שהכותב/ת עם נסיון רב ומאות אלפי מילים מאחוריו/ה. שאפו על המקוריות והשנינות.
וכעת לשיפוט...
הכתיבה מנסה להיות מצחיקה, ויש בה משהו בהחלט שתופס את הקורא; ועם זאת... התיאור הקר והלועג ליד החסרה, כביכול בגוף ראשון – צורם ולא סביר. אפילו מעצבן ומקומם. הזלזול המופגן הזה באיבוד יד.
לכן יינתן רק הציון 4 בסולם הקידוש!
הפרס יהיה חתיכת הרינג – מפלסטיק. תותבת. איזה רעים אנחנו היום! מה יהיה?
==
@רסיס לילה
הוא שייף את הקשת בפעם האחרונה, והעביר ליטוף אוהב על הכלי.
בנקישה בלתי מורגשת הצמיד את הרגלית אל קרקעית הבמה, נשם נשימה עמוקה והחל לנגן.
מזה חצי שנה מתאמן פאבלו לתחרות הצ'לו הגדולה באיטליה, בנוסף לגביע הזהב אף הובטחה הפתעה שתיחשף עם הזכיה במקום הראשון. פאבלו בהחלט חשק בה.
- - - מחיאות הכפיים והקריאות המשולהבות בגמר הסוויטה המורכבת נטעו בו את ההבנה: הוא הולך להיות המנצח בגמר הערב הזה!
והצפוי קרה, פאבלו הוכרז כזוכה מס' 1.
לקול תרועה רמה הוסט הוילון, מאחוריו הוסתרה ההפתעה המדוברת בפי כל.
על השולחן המעוטר ניצבו באבירות מופתית קיסמים, צלחות חד פעמיות, ופיסת הרינג אחת מעולה ונדירה.
הוא קפא ואיבד את הכרתו, לנצח.
=
מה נגיד?
מחוכם, מצחיק, קולח, ובהחלט תפס את תשומת ליבנו...
הפאנץ', אותו שורה סיום מהדהדת – באה היטב, עשויה באהבה, מחוייכת, מלאת טעם. כמו הרינג טוב! כן! בדיוק!
איזה כיף לקרוא. לטעום וליהנות. תודה רבה! מקוריות יפה שראויה להערכה גדולה.
מצד שני, אין פה שום אמירה מעבר לקריצה ההומוריסטית. הסיפור לא מחזיק מים לכשעצמו, רק כתוספת מצחיקה לחומרים אחרים באתגר.
בנוסף, חמור מכך, הציור מיותם. לא מתחבר לסיפור.
ציון סופי: 4.
הפרס:
קיסמים אבירים, צלחות מופתיות, מפה חד פעמית עם סימני שומן שנשארה מקידוש קודם, וטפיחה חברית על הגב. וכמובן: גם זכות להריח מקרוב את ההרינג של הזוכים הבכירים... מה שמגיע מגיע.
==
@מושקי פ
הוא הסתכל על הקירות הדוממים בפעם המי יודע כמה, היאוש תפס אותו חזק. כעת הוא נזכר איך הגיע למצב הזה, וממנו ליאוש..
כמה שעות לפני:
היה זה יום קיצי תמים. הציפורים ציצו במקהלה, השמש הסתתרה בין העננים, ממש יום מושלם.
מיודענו הלך לו למקום שקט ונידח, מקום, שרק הוא וכינורו יוכלו להנות מהשלוה..
אך דבר אחד העיב על הכל..
במישור ובעיקול הלך הכנר, נשא קולו, והחל מזמם ושר. אולם, כשהגיע אל הבור העמוק, היה שקוע בשירה, ורק שניה אחרי, הוא גילה.. את הנפילה..
במשך כמה שעות בכה וקונן על רוע מזלו, אינספור פעמים צעק וביקש מושיע, שמהבור יחלצו..
אולם קולותיו הלכו והתמוססו במרחב השלו, ורק הד קולותיו אליו הדהד..
כעת בתוך הבור, הוא היה שבר כלי. "כנראה שאת הלילה אצטרך כאן להעביר" חשב בעצב.. הוא הביט אל השמים, השמש דבר שקעה, והירח והכוכבים המבצבצים החזירו לו מבט..
לפתע, הוא התנער, "מה לי להיות מדוכדך? הלא מצבי כבר עגום, ולמה לי לדרדרו עוד ועוד?"
הוא לקח את כינורו, והביט אל השמים, מלא ביטחון, הוא פרט על המיתרים, והחל מתחזק, קולו התגבר ונשמע הולך וחזק..
את העצב הוא זרק לצד, התמקד בשמחה, ניגן ושר.
ומעליו באור בוהק, הופיע.. המחלץ.
כי רק בכח השמחה, יוצאים מכל מגבלה!
-
הסיפור יפה! מכיל דמיון ורגש גם יחד, ואפילו קצת קסם. שזה טוב. בהחלט משהו ששווה לקרוא!
הערה: לפתוח את הצגת דמותו כ'מיודענו' פחות שייך, כי הקוראים לא מכירים אותו כלל. הכתיבה קצת לא בשלה, כמו הרינג שיצא מהמקפיא קצת, אולי. אבל היי! יש המון פוטנציאל! (לכותב, לא להרינג שיצא מהמקפיא. שחסדי זעקיל יחלקו אותו לנזקקים באמצע הלילה ויברחו וזהו)
ציון 5 בסולם הקידוש. גם אין חיה כזו שתי נקודות. או שלוש, כך... או אחת, כך.
הפרס: מזלג חד פעמי.
===
@שימיגם
הסתכלתי על הציור, וכמו כל אלו שלפניו, גם כאן כלום לא הסתדר לי.
דבר ראשון, הכסא נראה איזה שארית של קשקוש. יד שמאל נראית קטועה ומכוסה בגבס. ובכלל, לא ברור אם האיש לובש מגפיים או שהוא מנגן רק עם גרביים...?
ברוב יאוש באתי לפנות לציור הבא, ומאחוריי שמעתי את בניי ובנותי דופקים עם הסנדלים על הריצפה המבריקה תוך כדי הליכה. שזה סימן שהם באים להתלונן על משהו. שזה אומר שמשעמם להם.
מיד זקפתי את גבי השחוח. נתתי בציור מבט משתאה, התקרבתי חצי מטר, ומיד התרחקתי שני חצאים, וכל זה בלי להתיק את עיני מהציור.
"מה אתה רואה אבא?" צייץ הבכור בשם כולם.
"תראה איזה יופי!" פשטתי יד לכיוון הציור. "כאן רואים מה זה נקרא אומנות הציור" שיקרתי.
"שים לב למבט העמוק שמביעה הדמות, לצורה שהוא תופס את הכינור, בכלל זה ציור שאפשר שעות לנסות להבין מה הוא משדר בדיוק" אילפתי אותו בינה יתירה.
"אבא, אתה מדבר על הציור הזה?" נדהם בני האמצעי. "גם שרי ציירה בגן בדיוק כזה ציור"
"חה חה חה, מה אתה מדבר? רואים שאתה לא מבין בציור" השבתי מיידית וחייכתי חיוך של אומנים
"נראה לך במוזיאון שמים סתם ציורים?! יש כאן עומק! יש כאן עניין שלם! רק צריך להבין בדברים האלו!"
יצאנו מהמוזיאון החינמי בחסות בנק הפועלים בימי חול המועד, ונשבעתי לעצמי בפעם הבאה ללכת רק למוזיאונים שעולים כסף
בוודאי שם יש ציורים באמת יפים
-
חחח... זה יפה! ומצחיק!
רעיון מעולה ומקסים, להפוך את הציור למוצג במוזיאון, ולהעלות את התגובות של בני המשפחה, כביכול. מעניק לקוראים תחושת שובע של מציצנות.
הפאנץ' מוסיף בהחלט נופך, ומשתלח בבנק הפועלים, וזה טוב. יש גם תיאורים מקוריים בהחלט (חיוך של אומנים).
הערה: הכתיבה בוסרית משהו, חסר תחושה של חיבור לסיפור. משהו ברקע שלו. איפה המוזיאון למשל?
ציון סופי: 5.
הפרס: קיסם שיניים משומש שעבר שטיפה, ובקצהו נעוצה לה פיסת בצל טעימה ממש. מיייייאם!
===
@park
אולם ישן מלא צלילים מהדהדים שאוזן אדם אין ביכולתה לשמוע.
קרני אור קלושות בטעם של אבק מרצד מיסך את המושבים הנטושים של בית הנגינה המפואר והנטוש. סימני הנשיכה האלימים שהזמן נגס במקום ניכרו היטב מכל עבר. ספק אם המקום היה בר שיפוץ או תקנתו היחידה הייתה החזרתו לכור עפרו.
המלחמה הארורה השמיעה עדיין את תוויה האחרונים של הצרמוניה האכזרית, אך נפשי השסועה כבר לא שמעה אותה.
על אזור שברי עץ שאי פעם נקרא במה. רבץ גופי הכפוף על שרפרף ברזל ישן שהיה שייך בעבר לפסנתר המהודר. אצבעות ידי מעבירות תווים במהירות על צוואר הצ'לו, כאשר ידי הגדומה מושכת במהירות הלוך ושוב בקשת דמיונית.
הצלילים מלאו את ראשי שעמד להתפקע, תוך כדי שעמלתי להשתלב עם שאר הכלים שניגנו במוחי עוד מלפני 42 שנה.
כמו מתוך מסך עשן, קולות ירי ודם התערבבו בחלל ראשי במוזיקה שמימית ושלימה.
קולות של כאב ירי שנאה אהבה וחמלה...
חברו יחדיו לסימפוניה מושלמת שאין כמותה.
===
נחמד. הרבה יותר מנחמד בעצם. המון פוטנציאל. סצנה מסעירה אפילו, שווה שנשקע בה- אבל הביצוע חלושעס.
הרבה תיאור שמנסה לרגש, משהו לא טבעי.
ציון סופי: 5.
הפרס: צלחת חד פעמית וכוס סודה קרה.
ועד לפה חלק ראשון, מתוך שלושה!
מוזמנים לכתוב את דעתכם בתגובות, ולעיין בכל החומרים שהועלו לאתגר.
ng054ng @ gmail.com
- חלק ראשון מתוך שלושה -
לפני חודש בערך הועלה פה אתגר כתיבה מורכב.
והיום – חגיגה: הגיעה העת לחלק פרסים, לשפוט, לרקוד בעת סגירת המעגל.
לפנינו כמות עצומה ואדירה ונוראה של סיפורים שהוגשו לאתגר הענק, שיועד ליצור שלום אוטופי ואהבה ענקית בין שתי קהילות אוייבות: ציירים וסופרים.
כמובן שהמטרה לא הושגה, כמו כל חזון גדול ומשעמם, אך עם זאת יש בהחלט צורך אקוטי להגיב ולדון את כל החומרים, ואולי אפילו לחלק פרסים שווים, היישר מהקידוש המשובח!
הרי רוב ככל המשתתפים הינם אנשים שלא מהתחום, שישבו וחידדו עפרונות והתאמצו לגרד בפדחתם או במטפחתם, ועמל וביגיעה הגישו ברעדה חומרים לאתגר. יש מה להעריך, כן.
מצד שני, בכנות, לא ריאלי לכתב שיפוט על מעל שישים סיפורים.
מה עושים?
טלפון בהול לדודה נחמה, שמניב עצות לא רלוונטיות ("אל תכתוב שיפוט וזהו, תגיד להם שכולם זוועתיים ועשו לך כאבי בטן").
טלפון איטי לדוד יואל, שלא טורח לענות. בסוף עושה טובה ומחזיר שיחה, משהק, ופוסק: "תבחר את סיפור שש עשרה, ארבעים ושבע, ואת האחרון. זה נראה אמין מאוד, וזהו. זה כמו שביבי נהיה ראש הממשלה. מה נראה לך, געציל, שמישהו באמת סופר את הקולות בבחירות? מליוני פתקים? תשמע לדוד שלך יואל. הכל רמאות. ביבי שילם לכמה רמאים וגנבים שעושים כאילו הם סופרים את הקולות".
נו נו.
מה עושים הלאה?
אולי טלפון מיוסר ל@חיים דיקמן, בעל האתר?
שטויות. הוא לא אוחז בלתת לי עזרה אמיתית. אפילו לא עונה לשיחה! בטח מסמן אותי כספאם. מעליבן. אם לא היה ככה פוסל אותי והיה עונה, בטח היה מסביר בטוב טעם ובחביבות עצומה שאין לו זמן לשטויות האלו.
מה יהיה, חיים?
אולי מנהל השיווק של פרוג?
אוי, לא. טעות. הלז רק עונה ונוזף: "מה אתגר היום. אני עסוק כרגע עד מעל האוזניים! שמעת על הקורסים החדשים שלנו? ראית את המבצעים המיוחדים? למי יש זמן לקרוא הגיגים בקשר לציור היפה והמושקע? ביי".
אוחחח, אוחחח. ממש ציפיתי לעזרה פה! איזו אכזבה.
הישועה הגיעה, כמו תמיד, מדודה חדווה ע"ה.
נסענו לקברה, כל המשפחה המורחבת, מלמלנו קצת תהילים למען נשמתה ונשמת אביה, הסבא זעקיל ע"ה, ופתחנו שולחן ומנגל מאחורי הגדר של בית הקברות, לועסים ושמחים. מתעלמים מהפרצופים הכעוסים של המבקרים האחרים באתר. חמוצים שכמוהם. אתם עדיין בחיים, אז מה האווירה הדכאונית הזו. אתם המסתובבים בין המצבות, לא השוכבים אומללים תחתיהם. למה לא לחגוג את העובדה הזו, ואם כבר גם לאכול טוב?
ואחר האוכל, כצפוי, איכשהו בסופו של דבר הפתרון עלה מעצמו. כמדומה שדווקא זעליג הכבד הציע אותו. והוא יהיה לא הכי הוגן, אכן, ובכל זאת - פיתרון.
חבר'ה, בואו ניזכר כולנו בסיפור המוכר והלעוס להחריד על אותו בוס שקרא למזכירתו, ואמר לה להביא את עשרת הטפסים העליונים ברשימת קורות החיים, עקב כך שהוא מחפש עובד חדש. המזכירה נבעתה ושאלה למה ייגרע חלקם של שאר מבקשי העבודה? אולי בשאר הטפסים עובדים טובים?
והבוס השיב, קולו חותך: אני לא רוצה אצלי אנשים בלי מזל.
גם אנחנו אוהבים אנשים עם מזל!
לכן נתייחס בפירוט רק לעשרת החומרים הראשונים שהוגשו לאתגר, ובגלל שהיום יום המזל נתייחס לעוד קצת חומרים לפי הסדר, ואחר כך... רק הטובים באמת יקבלו התייחסות.
הוגן? לא ממש.
מצד שני, תשמחו שאתם בחיים, כמו שאמרנו קודם. דודה חדווה הייתה מתה להתחלף איתכם.
וברצינות.
תודה רבה לכל הכותבים האחרים. ניכר שהשקעתם, נתתם מעצמכם, והיה כיף לקרוא את כל החומרים.
ואחרי כל הנאומים המייגעים והמתישים עם אווירת החידלון, בואו ניכנס לעניינים.
אחת, שתיים, שלוש. מתחילים! @חיים דיקמן, אולי בכל זאת תעבור על השיפוט? לא תתחרט.
=====
@פנסאית
הוא יושב שם על שרפרף קטן, אוחז בכינור מדהים, הצלילים שיפיק עוד מעט, ירעידו את נימי הלב. אבל הוא, נושא כליו של הנגן הנודע. מרגיש כעת יאוש וחידלון. העבודה הזו, חזרת התוחלת.. האדם שמאחורי הקלעים שאינו זכאי להערכה. הוא כבר לא יוכל, הוא פספס את רכבת ההצלחה, מלא כשרונות אך רואה בהצלחה, ולא נוגע- ידיו הברוכות לא נולדו על הפסגה ובו לא היה את הכוחות לטפס על ההר החלקלק. הוא רואה נגן ענק על במה מלאת אורות עם יכולות, והוא כלי מלא קנאה.
האצבעות רוטטות מזעם, הלב מלא תשוקה להתקדם, לצאת מהמקום הזה- לגעת בחלום, לממש את עצמו. ופתאום הרגליים העייפות פוצחות בריקוד קל, הכינור על הכתף והידיים שסחבו היום את כל הציוד הכבד, פורטות על הנימים ומפיקות צליל, צליל של גאולה, גאולה עצמית, גאולה מרגשות קשים, הוא ידע הוא יצא משם ממאלורי הקלעים ויתחיל לשחק על הבמה. יתחיל לשחק את משחק החיים, יטפס על ההר בידיים חשופות, יפצע אבל ידע שזו גאולה. כי גלות זה לא מצב עבד זו בחירה ונקודת הסתכלות.
=
אחחח. התרגשות של ממש.
הסיפור הראשון באתגר... כל הכבוד! כל הכבוד! כל הכבוד!
קשה לתת ציון!
ועם זאת, למרות הפרוטקציה, אתגר זה אתגר.
השיפוט יהיה אכזרי ומכוער, איזה לא נעים: מידי הרבה תיאורים, פחות סיפור. תיאורי הרגשות לא אמינים. נתפסים כפיסות פיסות שלא נדבקות ביחד למשהו שלם. לדוג' : "והוא כלי מלא קנאה. האצבעות רוטטות מזעם.." קנאה וזעם לא באים כל כך מהר ביחד, בטח לא באופן אגבי כזה.
מצד שני, להיות הראשון שמעלה חומר דרוש אומץ ואמביציה וגם רצון להתקדם. לפיכך במקום הציון 2 יקבל הכותב את הציון 2.5! זהו יום המזל שלך אדוני!
הפרס יהיה מפית נייר מאובקת שסמי הגבאי הוציא מהמחסן. בתוספת שיעול, ואיחול: מזל וברוכע!
=
MOM @
היה זה יום סגרירי עם שמש זהובה.
המונים התהלכו להם שם בתחנת הרכבת הקלה בבני ברק ולא שמו לב לאיש ארוך השיער המתנועע ברגש וכינורו בידו.
מידי פעם נזרקה לעבר כובעו הדהוי והמרופט שעל הרצפה מטבע כזו או אחרת ואין משים לליבו..
לו ידעו שאיש זו הינו ג'ושוע בל, אחד מאמני המוסיקה הקלאסית הטובים בעולם וכינורו הינו כינור שעוצב על ידי סטרדיווריוס, ונרכש במכירה פומבית תמורת 3.5 מיליון דולר, היו יותר ממעיפים מבט, היה מספיק לכך אפילו שלט קטן....
ומה נאמר אנו האם גם אנחנו חולפים ליד כינורינו הייחודי, כינור החיים, מבלי ליצור דרכו את יצירת המופת- יצירת חיינו ועולמינו?
"ומה ד' דורש ממך"
-
הרכבת הקלה בבני ברק זה טוב. יפה לקחת את הציור המופשט ולתת לו מקום חדשני ועתידני שכזה. ההמשך, אממ, מתפספס. הסיפור קצת לעוס, לא קשור לציור. המסר לא מאוד מובן. המעבר בין הסיפור לתובנה מטושטש קצת, למרבה הצער וכאב. סמי הגבאי לא מוכן לפרגן במקרה כזה.
ציון: 3
הפרס יהיה מפית נייר מוזרה עם דוגמא מלפני עשרים שנה. ההפתעות של סמי הגבאי, נו.
=
@נוי
די מוזר ללחוץ בידי הימנית על המיתרים. היה זה בכלל התפקיד של השמאלית ימח שמה.
זה עונשה של מי שמחליטה להוציא יד מהחלון, בתזמון המרשים של הופעת הסמיטריילר בנתיב ממול.
על השעון כבר בכיתי, על כף היד קצת פחות. מגיע לה. פוחזת שכמותה.
אמרתי, יחליפו הידיים תפקידים, ושמאל תאחז בקשת של הצ'לו. תמיד אפשר להסתדר.
אבל היא החליקה הקשת, נעלמה, אי שם תחת שלולית עכורה כמו מצב הרוח החגיגי שלי.
אולי אנגן שיר ללא מילים של מנדלסון.
אנגן אותו בראש ורק אני אהנה.
וכל העולם ימשיך לנגן את מנגינותיו העצבניות, ומה אכפת לי.
=
בניגוד לחומרים עד עכשיו, הסיפור הנוכחי בהחלט תופס את הקורא, באוזניים, ללא אפשרות להתחמק. חד, ברור, ניכר שהכותב/ת עם נסיון רב ומאות אלפי מילים מאחוריו/ה. שאפו על המקוריות והשנינות.
וכעת לשיפוט...
הכתיבה מנסה להיות מצחיקה, ויש בה משהו בהחלט שתופס את הקורא; ועם זאת... התיאור הקר והלועג ליד החסרה, כביכול בגוף ראשון – צורם ולא סביר. אפילו מעצבן ומקומם. הזלזול המופגן הזה באיבוד יד.
לכן יינתן רק הציון 4 בסולם הקידוש!
הפרס יהיה חתיכת הרינג – מפלסטיק. תותבת. איזה רעים אנחנו היום! מה יהיה?
==
@רסיס לילה
הוא שייף את הקשת בפעם האחרונה, והעביר ליטוף אוהב על הכלי.
בנקישה בלתי מורגשת הצמיד את הרגלית אל קרקעית הבמה, נשם נשימה עמוקה והחל לנגן.
מזה חצי שנה מתאמן פאבלו לתחרות הצ'לו הגדולה באיטליה, בנוסף לגביע הזהב אף הובטחה הפתעה שתיחשף עם הזכיה במקום הראשון. פאבלו בהחלט חשק בה.
- - - מחיאות הכפיים והקריאות המשולהבות בגמר הסוויטה המורכבת נטעו בו את ההבנה: הוא הולך להיות המנצח בגמר הערב הזה!
והצפוי קרה, פאבלו הוכרז כזוכה מס' 1.
לקול תרועה רמה הוסט הוילון, מאחוריו הוסתרה ההפתעה המדוברת בפי כל.
על השולחן המעוטר ניצבו באבירות מופתית קיסמים, צלחות חד פעמיות, ופיסת הרינג אחת מעולה ונדירה.
הוא קפא ואיבד את הכרתו, לנצח.
=
מה נגיד?
מחוכם, מצחיק, קולח, ובהחלט תפס את תשומת ליבנו...
הפאנץ', אותו שורה סיום מהדהדת – באה היטב, עשויה באהבה, מחוייכת, מלאת טעם. כמו הרינג טוב! כן! בדיוק!
איזה כיף לקרוא. לטעום וליהנות. תודה רבה! מקוריות יפה שראויה להערכה גדולה.
מצד שני, אין פה שום אמירה מעבר לקריצה ההומוריסטית. הסיפור לא מחזיק מים לכשעצמו, רק כתוספת מצחיקה לחומרים אחרים באתגר.
בנוסף, חמור מכך, הציור מיותם. לא מתחבר לסיפור.
ציון סופי: 4.
הפרס:
קיסמים אבירים, צלחות מופתיות, מפה חד פעמית עם סימני שומן שנשארה מקידוש קודם, וטפיחה חברית על הגב. וכמובן: גם זכות להריח מקרוב את ההרינג של הזוכים הבכירים... מה שמגיע מגיע.
==
@מושקי פ
הוא הסתכל על הקירות הדוממים בפעם המי יודע כמה, היאוש תפס אותו חזק. כעת הוא נזכר איך הגיע למצב הזה, וממנו ליאוש..
כמה שעות לפני:
היה זה יום קיצי תמים. הציפורים ציצו במקהלה, השמש הסתתרה בין העננים, ממש יום מושלם.
מיודענו הלך לו למקום שקט ונידח, מקום, שרק הוא וכינורו יוכלו להנות מהשלוה..
אך דבר אחד העיב על הכל..
במישור ובעיקול הלך הכנר, נשא קולו, והחל מזמם ושר. אולם, כשהגיע אל הבור העמוק, היה שקוע בשירה, ורק שניה אחרי, הוא גילה.. את הנפילה..
במשך כמה שעות בכה וקונן על רוע מזלו, אינספור פעמים צעק וביקש מושיע, שמהבור יחלצו..
אולם קולותיו הלכו והתמוססו במרחב השלו, ורק הד קולותיו אליו הדהד..
כעת בתוך הבור, הוא היה שבר כלי. "כנראה שאת הלילה אצטרך כאן להעביר" חשב בעצב.. הוא הביט אל השמים, השמש דבר שקעה, והירח והכוכבים המבצבצים החזירו לו מבט..
לפתע, הוא התנער, "מה לי להיות מדוכדך? הלא מצבי כבר עגום, ולמה לי לדרדרו עוד ועוד?"
הוא לקח את כינורו, והביט אל השמים, מלא ביטחון, הוא פרט על המיתרים, והחל מתחזק, קולו התגבר ונשמע הולך וחזק..
את העצב הוא זרק לצד, התמקד בשמחה, ניגן ושר.
ומעליו באור בוהק, הופיע.. המחלץ.
כי רק בכח השמחה, יוצאים מכל מגבלה!
-
הסיפור יפה! מכיל דמיון ורגש גם יחד, ואפילו קצת קסם. שזה טוב. בהחלט משהו ששווה לקרוא!
הערה: לפתוח את הצגת דמותו כ'מיודענו' פחות שייך, כי הקוראים לא מכירים אותו כלל. הכתיבה קצת לא בשלה, כמו הרינג שיצא מהמקפיא קצת, אולי. אבל היי! יש המון פוטנציאל! (לכותב, לא להרינג שיצא מהמקפיא. שחסדי זעקיל יחלקו אותו לנזקקים באמצע הלילה ויברחו וזהו)
ציון 5 בסולם הקידוש. גם אין חיה כזו שתי נקודות. או שלוש, כך... או אחת, כך.
הפרס: מזלג חד פעמי.
===
@שימיגם
הסתכלתי על הציור, וכמו כל אלו שלפניו, גם כאן כלום לא הסתדר לי.
דבר ראשון, הכסא נראה איזה שארית של קשקוש. יד שמאל נראית קטועה ומכוסה בגבס. ובכלל, לא ברור אם האיש לובש מגפיים או שהוא מנגן רק עם גרביים...?
ברוב יאוש באתי לפנות לציור הבא, ומאחוריי שמעתי את בניי ובנותי דופקים עם הסנדלים על הריצפה המבריקה תוך כדי הליכה. שזה סימן שהם באים להתלונן על משהו. שזה אומר שמשעמם להם.
מיד זקפתי את גבי השחוח. נתתי בציור מבט משתאה, התקרבתי חצי מטר, ומיד התרחקתי שני חצאים, וכל זה בלי להתיק את עיני מהציור.
"מה אתה רואה אבא?" צייץ הבכור בשם כולם.
"תראה איזה יופי!" פשטתי יד לכיוון הציור. "כאן רואים מה זה נקרא אומנות הציור" שיקרתי.
"שים לב למבט העמוק שמביעה הדמות, לצורה שהוא תופס את הכינור, בכלל זה ציור שאפשר שעות לנסות להבין מה הוא משדר בדיוק" אילפתי אותו בינה יתירה.
"אבא, אתה מדבר על הציור הזה?" נדהם בני האמצעי. "גם שרי ציירה בגן בדיוק כזה ציור"
"חה חה חה, מה אתה מדבר? רואים שאתה לא מבין בציור" השבתי מיידית וחייכתי חיוך של אומנים
"נראה לך במוזיאון שמים סתם ציורים?! יש כאן עומק! יש כאן עניין שלם! רק צריך להבין בדברים האלו!"
יצאנו מהמוזיאון החינמי בחסות בנק הפועלים בימי חול המועד, ונשבעתי לעצמי בפעם הבאה ללכת רק למוזיאונים שעולים כסף
בוודאי שם יש ציורים באמת יפים
-
חחח... זה יפה! ומצחיק!
רעיון מעולה ומקסים, להפוך את הציור למוצג במוזיאון, ולהעלות את התגובות של בני המשפחה, כביכול. מעניק לקוראים תחושת שובע של מציצנות.
הפאנץ' מוסיף בהחלט נופך, ומשתלח בבנק הפועלים, וזה טוב. יש גם תיאורים מקוריים בהחלט (חיוך של אומנים).
הערה: הכתיבה בוסרית משהו, חסר תחושה של חיבור לסיפור. משהו ברקע שלו. איפה המוזיאון למשל?
ציון סופי: 5.
הפרס: קיסם שיניים משומש שעבר שטיפה, ובקצהו נעוצה לה פיסת בצל טעימה ממש. מיייייאם!
===
@park
אולם ישן מלא צלילים מהדהדים שאוזן אדם אין ביכולתה לשמוע.
קרני אור קלושות בטעם של אבק מרצד מיסך את המושבים הנטושים של בית הנגינה המפואר והנטוש. סימני הנשיכה האלימים שהזמן נגס במקום ניכרו היטב מכל עבר. ספק אם המקום היה בר שיפוץ או תקנתו היחידה הייתה החזרתו לכור עפרו.
המלחמה הארורה השמיעה עדיין את תוויה האחרונים של הצרמוניה האכזרית, אך נפשי השסועה כבר לא שמעה אותה.
על אזור שברי עץ שאי פעם נקרא במה. רבץ גופי הכפוף על שרפרף ברזל ישן שהיה שייך בעבר לפסנתר המהודר. אצבעות ידי מעבירות תווים במהירות על צוואר הצ'לו, כאשר ידי הגדומה מושכת במהירות הלוך ושוב בקשת דמיונית.
הצלילים מלאו את ראשי שעמד להתפקע, תוך כדי שעמלתי להשתלב עם שאר הכלים שניגנו במוחי עוד מלפני 42 שנה.
כמו מתוך מסך עשן, קולות ירי ודם התערבבו בחלל ראשי במוזיקה שמימית ושלימה.
קולות של כאב ירי שנאה אהבה וחמלה...
חברו יחדיו לסימפוניה מושלמת שאין כמותה.
===
נחמד. הרבה יותר מנחמד בעצם. המון פוטנציאל. סצנה מסעירה אפילו, שווה שנשקע בה- אבל הביצוע חלושעס.
הרבה תיאור שמנסה לרגש, משהו לא טבעי.
ציון סופי: 5.
הפרס: צלחת חד פעמית וכוס סודה קרה.
ועד לפה חלק ראשון, מתוך שלושה!
מוזמנים לכתוב את דעתכם בתגובות, ולעיין בכל החומרים שהועלו לאתגר.
ng054ng @ gmail.com
