אתגר כתיבה שפתוח לציבור הרחב, עם פאנץ' מהדהד ופרסים שיעיפו אתכם לשמיים מרוב שמחה!

טקסט קצר למאותגרי קשב וריכוז/ שודדים סדרתיים או סתם להטוטנים מזדמנים:
לפניכם ציור שמספר סיפור. @ישראל ספרא קורא לזה סטוריטלינג. כלומר - להכניס סצנה שלימה תבוך איור אחד בודד.
אותו בחור שהזכרנו בשורה הקודמת, עשה אתגר שלם בפורום ציירים, והציור המנצח מובא פה ברוב הדר. מאת @מלכי וולף
אתם צריכים לכתוב עליו סיפור של 200 מילה, ויש לכם עד ר"ח חשוון תשפ"א, יום ראשון, 10:00 בבוקר.

טקסט מקוצר עם טיפונת תיבול ומונסודיום גלוטומט:
האתגר לפניכם הינו סוג של שיתוף פעול בינלאומי וחסר תקדים בין המאיירים בפורום איור וציור, ואויביהם מצקצקי השפתיים מפורום כתיבה.
אלו (בעלי המכחולים והשרירים) אומרים שהם יודעים להעביר מסר, והסופרים כולם מיותרים וצריכים לעשות הסבת מקצוע ולהיות מכונאי רכב עם התמחות ברכבי דייהטסו ואלפא-רומאו.
ואלו (הסופרים העניים) משוכנעים שרק הם יודעים להעביר מסר, והציירים הם בעצם מעצבים גרפיים שלא יודעים להשתמש טוב באינדיזיין, ורצוי שילכו להיות טבחים ושפים בארגוני חסד שמחלקים מנות מזון גרועות למבודדים, משהו כזה.
המון שנאה וסלידה הדדית, שכעת באה לידי סוג של שלום, בזכותכם, כמובן.
עכשיו אתם יכולים לקחת חלק במלחמה, ולהראות שציור טוב נותן רובד נוסף לסיפור טוב, וסיפור טוב מעניק משהו מיוחד לציור מעולה.

ובאריכות מייגעת ומפורטת עד אימה ודמעות ייאוש:
יצא לכם לפעמים לראות את האתגרים השונים בקהילות העיצוב, האיור והכתיבה - ולהרגיש איך העיניים שלכם כמעט יוצאות מהחורים מרוב קנאה?
לראות את כל השווים שם מתחרים, ואתם ככה עומדים בצד, מיותמים...
אז האתגר הבא יהיה בשבילכם, כל אותם לא שייכים.
ובאופן מדוייק יותר: אם אתם לא שייכים לקהילת הכתיבה.

האתגר יהיה פשוט מאוד.
לפניכם ציור מיוחד מאוד, מאת @מלכי וולף
חשבו מה רואים שם, נסו לנתח את הסיטואציה, ו.. כתוב סיפור שלם סביב הציור.
מיהי הדמות המופיעה בו? מה קורה שם?
נסו להיות רגשניים, אך עם זאת לא דביקיים או מוצצי רגשות. נסו ליצור סיפור מדהים, עם התחלה טובה, סיום מהדהד, ואמצע משובח.
שימו לב שסיפור טוב הוא כמו צלחת של הרינג בקידוש: הרבה חלקים קטנים, קישוטים יפים במידה ובמשורה, קיסמים בכל פיסה שיהיה קל להרים, ריח משגע, ותחושה כללית של מעדן נחשק שגורם לגיבורים הכי גדולים לרחרח באפם החל מאמצע מוסף ועד אחרי שיר הייחוד...

כל אחד יכול להשתתף באתגר, כמו שאמרנו.
נא לכתוב עד 200 מילה בלבד (אפשר להיעזר באתר של ספירת מילים), את הסיפור שלכם אתם יכולים להעלות בתגובות כאן.

בין הזוכים יוגרלו קיסמים, צלחות חד פעמיות, ופיסת הרינג אחת מעולה ונדירה עם טעם של פעם...
יאללה, בהצלחה!
האתגר יינעל על בריח בקול קרקוש בר"ח חשוון תשפ"א, יום ראשון בשבוע, בשעה 10:00 בבוקר.

ואחרי כל הדיו שנשפך, הנה הציור:
1600692831767.png
על המחבר
Natan Galant
מצב
הנושא נעול.

תגובות

משקל מדויק.
כשאני קראתי את זה הרגשתי שיש כאן משהו מעבר. אפשר להניח את השיר לידי פרשנויות רבות. יש לו משמעויות רבות ועמוקות מאד. השיר חושף שפה חדשה לחלוטין! עברתי עליו כמה וכמה פעמים. שיר שנותן מרחב ומעוף. אם אי פעם אצטרך שיר לאחד הלחנים שלי, מסתבר שאזמין אותך -לנדא- לכתוב אותו. האבן עזרא של דורנו.

תודה!
 
בס"ד

אחרי יום עבודה

הידיים רועדות הרגליים רועדות, חייבת למצוא מקום לשבת, אוף, עכשיו בדיוק הרמתי את כל הכיסאות, אין לי כוח להוריד אפילו כיסא אחד.

שטפתי את כל הקונסרבטריון הענק הזה, אולם בגודל שמכיל אלפי איש.

אני חייבת הרגע לשבת.

אוהו, איזה נס, יש כאן שרפרף, הנה אני אקח את הכלי הגדול הזה, לא יודעת מה שמו, העיקר שאני אוכל להחזיק בו כדי לישון רגע.

זהו מצאתם אותי כאן ישנה אחרי שטיפה, תעריכו, אז מה אם אני לא צ'לנית, עבדתי בעבודת עמל פיזית, נתתי את כל כוחי.

ת'אמת, גדלתי בבית שוחר מוזיקה, אמא היתה פסנתרנית, היא השקיעה שעות באימון, היה לה שם מצוין בקהילת הפסנתרנים העולמית, האמת היא שהיא גם השאירה לי ירושה מכובדת.

רק מה, רציתי לתרום משהו לעולם המוזיקה, החלטתי לתרום את חלקי בניקיון.

אף אחד לא ייהנה ממוזיקה במקום לא מספיק נקי מאוורר ונעים.

זו הבחירה שלי, יש את העובדים עם הראש יש את העובדים עם הלב ויש את העובדים בעמל כפיים ובמאמץ הגוף.

את זה אני נותנת באהבה לעולם של הרוח, את שיברון הגוף.

אני יודעת שאתם לא מבינים ולא מעריכים, זה בסדר, התרגלתי לזלזול הסמוי שנושב ממכם, חברים.

מספיק שאני יודעת ומספיק שאני מעריכה.

מספיק לי שאני עובדת ומרגישה.

מספיק שנתתי את כל כוחי, ולא, כנראה שעדיין לא הבנתם את כוונתי.

המוזיקה היא רק משל, השאלה לעולם הרוח.

ולא, אני מנקה רק את הבית, ובכל זאת נוגעת בצ'לו, בנגיעה אומנותית.

(ולא לא רוצה לפרש תמונה שאיננה נוגעת באמת באופן טראגי)

עוד תנשב הרוח תנגן במיתרי הלב, יבקעו הצלילים תולחן מנגינת עמלי הכפיים.

עוד יגעו בה חברי לדרך.
 
15/ 04/ 1912

המחזה היה סוריאליסטי.
ממקום מושבו שעל הרצפה, יכול היה לראות את ים הבהלה והפחד שעטפו את הספינה מכל עבר.
המראות היו קשים מנשוא. אנשים רצו ממקום למקום, דוחפים במנוסתם חסרת התועלת זקנים וילדים, שנרמסו תחת רגלי ההמון.
רצפת העץ של הסיפון התחתון החלה לשקוע, כמו מנבאת את גורלם של העומדים עליה. ואם לא די בכך- הטיטאניק החלה לנטות על צידה ולהציף את הסיפון במי ים מלוחים.
ובתוך כל הכאוס הזה, וואלס הרטלי, המנצח של ההרכב שלהם מבקש מהם---
מה???
לנגן??
עכשיו?
כ- 2220 איש, מודעים עד אימה למצבם. הם עומדים למות. ויותר גרוע- לטבוע.
וחוצמיזה מקודם, כשהאוניה נתקעה בקרחון, אחת מהקורות נפלה לו על היד, מקווצ'צ'ת את העצמות ומרחיקה ממנו את הקשת. לעד.
אמנם עכשיו הדם כבר נעצר, אבל אין לו תחושה באצבעות. מישהו, שעוד היה בו קצת קור רוח, התנדב לחבוש את ידו.
איך אפשר לנגן במצב כזה? בלי קשת, בלי אצבעות, בלי תקווה?
אבל וואלס, למזלו, לא חיכה לתשובתו. הוא שלף את כינורו והחל לנגן.
הצ'לו החמוד שלו קרץ לו, רטוב- אבל שלם. לפחות הוא, שלא כמו הקשת ז"ל- ניצל.
רטט של התרגשות מוזרה חלף בו. כמה אנשים מנגנים ביודעין את שירת הברבור שלהם?
כמה אנשים מנגנים את שירת הברבור של עוד מאות אנשים?
והוא ניגן.
המשיך לנגן גם אחרי שהרטלי ושאר ההרכב- לא ניגנו.
הוא ניגן גם אחרי שהגיעו מים עד הרבה מעבר לנפש.
הוא ניגן עד שהכל------
נדם.
וואו אהבתי ממש! מרגש ועוצמתי ברמות. הסוף בכלל
 
האורות הסגולים, האדומים והכחולים הבהיקו
אבל אני כבר לא ראיתי אותם. לא אותם ולא את קהל האלפים שפרצופיהם נעלמו בחושך. יכולתי רק לדמיין שהם שם. היו הבזקי פלאשים שאישרו את זה מדי פעם אבל אני לא ראיתי כי לא הסתכלתי. ישבתי על הבמה ועצמתי עיניים. הפאה הנכרית עדיין קצת גירדה לי בתחילה כמו תמיד. זה המחיר שאני נדרש לשלם. אבל אחר כך התרגלתי גם אליה. תחשוב על משהו אחר, הזכרתי לעצמי. תחשוב על משהו אחר. קראק. על דוד סמואל.
מה זו פאה מגרדת לעומת כניסה לאיזורים מוכי אסון, לשטחי לחימה, להמון זועם? כל אחד עושה מה שהוא טוב בו. דוד סמואל היה טוב מאחורי העדשה. איזו מנגינה היתה מבטאת את הרגעים האחרונים של דוד סמואל? קראק. אני חושב שהמנגינה הזאת שאני מנגן עכשיו. רק נוסיף בה נגיעות טראגיות. קראק. עם כל הכבוד לי נשמע שהתשואות קצת מוגזמות. אלה לא מחיאות הכפיים הקצובות והשריקות אלא שאגות היסטריות. אני משתעל ופוקח עיניים. הכל חשוך ואביך ואפוף אבק והריסות. הקהל דורך ודורס ורץ מתנפל על הדלתות.
 
אין ספור שמועות הסתובבו על עבַרו של גְדום היד והצ'לו.

ניצול שואה עם זכרונות קשים, צְ'לואיסט בדימוס, מתחזה, מעורער בנפשו ועוד המון קונספירציות כיד דמיון טובה שאינה גדומה.

אך מכיוון שאלו לא סיפקו את סקרנותי, החלטתי פשוט לשאול אותו בעצמי.

"מה הסיפור שלך?" שאלתיו בנימוס.

"עמל אני לפרנסתי, עוברי אורח שמתרגשים ממנגינותיי משליכים לכובעי מטבעות, בבוקר אני בא, ואני שב כשאני מסיים את היומית, זה כל הסיפור".

"את מנגינותיך?" התפלאתי "אני עובר כאן רבות ומעולם לא שמעתיך מנגן. אתה בכלל יכול לנגן?"

"אמנם לפרוט על מיתרי הצ'לו איני יכול, אולם פורט אני על נימי ליבם של כל רואי, שבעיני רוחם מדמיינים איך הגעתי למצב הזה, מרחמים עלי ומפרנסים אותי"

"ומה באמת הביא אותך למצבך?"

"הוי זה סיפור ארוך, אספר לך אותו, אך דע שאני כבר אוחז במאה וחמישים!"

עובר אורח השליך מטבע של עשרה רובלים אל הכובע, ומיודעינו הסביר את עצמו:

"היעד היומי שלי הוא מאתיים רובל, ברגע שאני מגיע ליעד אני מקפל ציוד והולך".

"טוב, יש עוד ארבעים, זה יכול לקחת זמן"

"הכל החל לפני כחמישים שנה. נולדתי להורים קשי ---

נדיב מזדמן הניח שטר של ארבעים רובלים בכובע, והשלים למאתיים.

"עוד לא התחלת, איך אפשר לגדום כך סיפור?" התאכזבתי קשות.

"מצטער מאד, יעד זה יעד".

נותרתי פעור פה.
בא'נה מאיפא בא הכישרון הזה???!!!! זה מטורף!
את/ה צריך לעשות משהו עם הדבר הזה! אל תבזבז/י אותו!
 
הם חושבים שהוא מסכן
החי באפלה,
כותבים שהוא מנגן
או נושא תפילה,
מספרים בוודאות
שעברו נפלא,
ודואגים שתאוריהם
יחוללו טלטלה,
מתמצתים רגשות
למאתיים מילה,
על נגן בודד ובעל מגבלה.

שורותיהם קולחות,
מוחם קודח,
רוצים לגעת ללב,
ואולי לנצח.

הם לא יודעים שהוא רק-
בובת תיאטרון מושקעת,
בלי רגש, בלי צער,
נטולת עתיד וחסרת עבר,

לא לקתה בשיגעון,
לא נשכחה לדיראון,
ולנגן וודאי אינה יודעת.
סתם,
בובת תיאטרון מושקעת,
שבלב כולם היטיבה לגעת.
הצעת פרשנות לשיר:
השיר מתאר את הנבל הקלאסי המעורר עניין ואפילו רחמים בקרב אנשים מסוימים.
התקשורת השמאלנית, האירופאים וכו' מחבקים ערבים ומהגרים. הם חושבים שראוי לרחם עליהם. הם פליטים. נמלטו על נפשם.
וזה רק דוגמה לנבל שאין לו שום דבר טוב למכור אך מעורר עניין בקרב הקהל.

אך סוף השיר מסיים בדמות ניטראלית ונטולת רגשות לכאן ולכאן. האדם שאין לו מה למכור הוא האדם הגרוע מכל.
אלצ'י- לך באמת יש מה למכור.
 
נשימה עמוקה ונשיפה, רוח בין הערביים חולפת בין צמרות העצים שסביבו, אבל הוא לא חלק מהפסטורליה המדהימה הזו.
מרגיש כמו חתיכת פלסטיק שבור שאין איש חפץ בו. אין אדם שיגאל אותו ממצבו. עוברי האורח חלוקים האם להעיף מבט או שמא להמשיך לצעוד בלא להבחין בדמותו הקטנה והמכווצת. על ספסל ברחוב, שבור בקצוותיו, הוא חי. אם ניתן לקרוא לזה חיים. חיים העשויים מנדבות, מפיסות של אנושיות שנקרעו זה מכבר. והוא עודנו ילד. הזכרון החד, המהמם, צורב את נשמתו. האיך יכול להיות שרק שנה עברה מאז. כאילו חלפו ועברו חיים שלמים. אבא. ואמא. וילד. אבא ששירתו מרעידה מיתרים נסתרים, אמא שצלילי נגינתה ממלאים כל מקום בבית. אבא, שידיו החזקות מרימות אותו גבוה. אמא, שהתווים הנוגים ביותר הפכו בין ידיה לרכים, לערבים. איפה החיים הללו שהלכו ואינם? השאלה זועקת את עצמה באלפי בנות קול.
קמה הדמות הקטנה עם מבט נחוש בעיניה, לא עוד לחיים העלובים. לא עוד למסכנות שרובצת על ספסל רחוב. בעשר אצבעות תפלס נתיב. תמשיך את דרכם של אבא ואמא. הפסיעה הראשונה עוד מהוססת. אבל הגוו מזדקף, הראש מתיישר, ובין הריסים ניתן לראות את הניצוץ הזורח. הוא יעשה זאת!
ועוד יבוא היום, והבמה תקרא לו אליה, ותכיל יחד עם הצלילים את הרגשות ההומים. ובסיום הקונצרט הוא ירים את הראש ויידע שניצח.
 
צליל דק מנסר את הדממה // מרעיד את מיתרי הנשמה

מדלג ומקפץ על כל מחסום אפשרי // חודר עמוק למקום האמיתי

כלים ותווים אליו מצטרפים // ויקיצו האנשים.

הם שמעו, הם חוו, הם יודעים // את מנגינת הנשמה הם מכירים

מהומה התחילה בינות לאברים // הלב לא מוצא את הרמוניית התווים

לא תו ולא מקצב // רק הראשון שחדר ללבב

ויחפשו ויחקרו ויבדקו וישמעו // ולא ימצאו

ויהי בדרכם אל אותו הצליל // ויעצרו ברחובה של עיר

בקצה, בירכתיים // יושב לו אדם ובידיו שניים

אחד לו כינור ואחת היא הקשת // יש לו הכל לא צריך הוא ללכת

מנגן הוא את תווי נשמתו // חוצב צלילים ממעמקי לבבו

והנה לפניהם את שחפשה נפשם // פשוט הוא האיש אבל אדם.
 
מצב
הנושא נעול.

לוח לימודים

מסלולי לימוד שאפשר לההצטרף
אליהם ממש עכשיו:

18.11

י"ז חשוון


וובינר מרתק!

המדריך (הלא שלם) לסטוריטלינג

הרצאה ייחודית עם ירון פרל ממשרד הפרסום מקאן, על עולם הסטוריטלינג. מספרי סיפורים נולדים ככה או שאפשר ללמוד את זה? מה הופך סיפור אחד ל״תעירו אותי כשזה מסתיים״ ואחר ל״ספרו לי את זה שוב!״, והקשר לעולם הקריאייטיב.

הכניסה חופשית!


19.11

י"ח חשוון


פתיחת

קורס בינה מלאכותית - חדשנות ב AI

קורס מקוצר


19.11

י"ח חשוון


אירוע שיתופים ייחודי

בוטים מספרים על עצמם

בואו לשמוע בוגרים מובילים שלנו משתפים אתהסיפור מאחורי הבוטים הייחודיים שהם פיתחו.הצצה מרתקת לעולמות האוטומציה, החדשנות והפתרונות החכמים,עם הזדמנות ללמוד איך גם אתם יכולים לקחת חלק במהפכה הטכנולוגית.

הכניסה חופשית!


25.11

כ"ד


פתיחת

קורס פרסום קופי+

מלגות גבוהות!


27.11

כ"ו חשוון


פתיחת

קורס פיתוח בוטים ואוטומציות עסקיות

מלגות גבוהות!


27.11

כ"ו חשוון


פתיחת

קורס עיצוב גרפי ודיגיטל - בסילבוס חדש ומטורף!

מלגות גבוהות!


27.11

כ"ו חשוון


נפתחה ההרשמה!

קורס צילום חוץ, אירועים וסטודיו - עם בינה מלאכותית!

מלגות גבוהות!


הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכה

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הַבֹּטְחִים בַּיהוָה כְּהַר צִיּוֹן לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם יֵשֵׁב:ב יְרוּשָׁלִַם הָרִים סָבִיב לָהּ וַיהוָה סָבִיב לְעַמּוֹ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:ג כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים לְמַעַן לֹא יִשְׁלְחוּ הַצַּדִּיקִים בְּעַוְלָתָה יְדֵיהֶם:ד הֵיטִיבָה יי לַטּוֹבִים וְלִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם:ה וְהַמַּטִּים עַקַלְקַלּוֹתָם יוֹלִיכֵם יי אֶת פֹּעֲלֵי הָאָוֶן שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל:
נקרא  5  פעמים

אתגר AI

געגוע קיצי • אתגר 138

לוח מודעות

More from נתן גלנט

שתף את המאמר

למעלה