אתגר כתיבה שפתוח לציבור הרחב, עם פאנץ' מהדהד ופרסים שיעיפו אתכם לשמיים מרוב שמחה!

טקסט קצר למאותגרי קשב וריכוז/ שודדים סדרתיים או סתם להטוטנים מזדמנים:
לפניכם ציור שמספר סיפור. @ישראל ספרא קורא לזה סטוריטלינג. כלומר - להכניס סצנה שלימה תבוך איור אחד בודד.
אותו בחור שהזכרנו בשורה הקודמת, עשה אתגר שלם בפורום ציירים, והציור המנצח מובא פה ברוב הדר. מאת @מלכי וולף
אתם צריכים לכתוב עליו סיפור של 200 מילה, ויש לכם עד ר"ח חשוון תשפ"א, יום ראשון, 10:00 בבוקר.

טקסט מקוצר עם טיפונת תיבול ומונסודיום גלוטומט:
האתגר לפניכם הינו סוג של שיתוף פעול בינלאומי וחסר תקדים בין המאיירים בפורום איור וציור, ואויביהם מצקצקי השפתיים מפורום כתיבה.
אלו (בעלי המכחולים והשרירים) אומרים שהם יודעים להעביר מסר, והסופרים כולם מיותרים וצריכים לעשות הסבת מקצוע ולהיות מכונאי רכב עם התמחות ברכבי דייהטסו ואלפא-רומאו.
ואלו (הסופרים העניים) משוכנעים שרק הם יודעים להעביר מסר, והציירים הם בעצם מעצבים גרפיים שלא יודעים להשתמש טוב באינדיזיין, ורצוי שילכו להיות טבחים ושפים בארגוני חסד שמחלקים מנות מזון גרועות למבודדים, משהו כזה.
המון שנאה וסלידה הדדית, שכעת באה לידי סוג של שלום, בזכותכם, כמובן.
עכשיו אתם יכולים לקחת חלק במלחמה, ולהראות שציור טוב נותן רובד נוסף לסיפור טוב, וסיפור טוב מעניק משהו מיוחד לציור מעולה.

ובאריכות מייגעת ומפורטת עד אימה ודמעות ייאוש:
יצא לכם לפעמים לראות את האתגרים השונים בקהילות העיצוב, האיור והכתיבה - ולהרגיש איך העיניים שלכם כמעט יוצאות מהחורים מרוב קנאה?
לראות את כל השווים שם מתחרים, ואתם ככה עומדים בצד, מיותמים...
אז האתגר הבא יהיה בשבילכם, כל אותם לא שייכים.
ובאופן מדוייק יותר: אם אתם לא שייכים לקהילת הכתיבה.

האתגר יהיה פשוט מאוד.
לפניכם ציור מיוחד מאוד, מאת @מלכי וולף
חשבו מה רואים שם, נסו לנתח את הסיטואציה, ו.. כתוב סיפור שלם סביב הציור.
מיהי הדמות המופיעה בו? מה קורה שם?
נסו להיות רגשניים, אך עם זאת לא דביקיים או מוצצי רגשות. נסו ליצור סיפור מדהים, עם התחלה טובה, סיום מהדהד, ואמצע משובח.
שימו לב שסיפור טוב הוא כמו צלחת של הרינג בקידוש: הרבה חלקים קטנים, קישוטים יפים במידה ובמשורה, קיסמים בכל פיסה שיהיה קל להרים, ריח משגע, ותחושה כללית של מעדן נחשק שגורם לגיבורים הכי גדולים לרחרח באפם החל מאמצע מוסף ועד אחרי שיר הייחוד...

כל אחד יכול להשתתף באתגר, כמו שאמרנו.
נא לכתוב עד 200 מילה בלבד (אפשר להיעזר באתר של ספירת מילים), את הסיפור שלכם אתם יכולים להעלות בתגובות כאן.

בין הזוכים יוגרלו קיסמים, צלחות חד פעמיות, ופיסת הרינג אחת מעולה ונדירה עם טעם של פעם...
יאללה, בהצלחה!
האתגר יינעל על בריח בקול קרקוש בר"ח חשוון תשפ"א, יום ראשון בשבוע, בשעה 10:00 בבוקר.

ואחרי כל הדיו שנשפך, הנה הציור:
1600692831767.png
על המחבר
Natan Galant
מצב
הנושא נעול.

תגובות

מה הסבר? על להעתיק?
מה יקרה עםיעתיקו?
הם יזקו במקומך?
יפיצו את הסיפור בן ה200 מילה?
זה מה שיקרה
גדם שמונח על הארץ, דם קרוש על השיניים, כאב חד, וגרד שאי אפשר להרגיע.

חלקים מגופו נטמנים באדמה, פיסות מנשמתו מתפזרות ברוח בין הערביים, חסר אצבעות הוא עומד בגו שחוח, לא יכול ללוקטן חזרה.

כבר הוא ילך לחפש ערבה לתלות עליה את כינורו, כמו עד, כמו מצבה לכל האהבה. רק רגע יספיד את כל מה שנקבר עם האצבע.

המיית המים מדגדגת בקצה תודעתו קצה של ניגון, אך המשכו נשטף הלאה עם הזרם, לא עולה על שפתיו. משקלו של הכלי הכביד לפתע, כמת שלא נושא עצמו. הכאב הולם בו. לא עוד שיר וזמרה, אבד לו קול הנשמה.

מנסה לחבק את הכינור, לא מצליח. פורט בייאוש עם הגדם, צלילים כהים משיבים לו בלעג. מחפש בכמיהה אחר המנגינה שידע - ולשווא. השמש שוקעת לאיטה, מנצנצת על המים, בליבו כבר שוררת עלטה. לא יזרח לו אור השמש לעולם.

דמדומי חמה, עינו דומעה, ידו מדממת, זמרתו דוממת.

כי איך יוכל לשיר על אדמת ניכר?
בס"ד

"אתה יודע לנגן?"

אנטיפוס החזיק בשורש ידו הימנית, בודק את קצב פעימות הלב, אם יהושוע משקר, הוא יודע את זה.

יהושוע עמד מולו, מושפל עיניים, לא מסוגל לענות, אז מה אם הוא הסתכל על אדם שניגן בכינור לכן בטוח שהוא יודע לנגן? אבל עכשיו מאוחר מידי, האדון עומד מולו מחכה לתשובה, אמיתית.

הוא לא מסוגל לענות אותה, מה הוא יעשה?, יגיד: "כן אני מנגן מאוד יפה בכינור"?

ואז יאמר האדון: "תנגן לי."

ואז הוא יאמר: "לא רוצה". והאדון יוותר לו, כן ברור.

אנטיפוס צימצם מבט בוחן אותו מקרוב, "אז אתה יודע." קבע.

"במה אתה מנגן?"

יהושוע שתק, האדון לא ניבהל. הוא פשט אמר: "נבל, עוגב, חליל, חצוצרה, כינור." ונעצר.

יהושוע הבין שליבו, נתן אז דהירה מהירה, שסיפרה לאנטיפוס, שכינור- זה הכלי שלו.

"תביא כינור." הוא פנה לאחד העבדים.

יהושוע, עצר נשימה. הוא לא ינגן בכינור לגוי רומאי. אין סיכוי.

ידיים שניגנו בבית המקדש, אצבעות שבנגינה טהורה עזרו לאנים לחזור בתשובה, ידיים שניגנו שיר של יום, ידיים כאלה, לא ינגנו עכשיו ברומי.

"קח" אנטיפוס הגיש לו כינור יפהפה, מעוטר בעיטורים עדינים, בצבע כתום בהיר.

יהושוע הביט בכינור בכמיהה, כמה זמן הוא לא ניגן? הרבה.

הוא ממש רוצה.

הוא לא רוצה.

אנטיפוס קלט את המבט הכמהה והמריץ אותו: "קדימה יהושוע תנגן לי את ויפסלון." הוא תקע את הקשת בידו הימנית ואת הכינור בשמאלית.

מה הוא אמור לעשות עכשיו?

הוא הביט על השולחן לידו, מחפש סכין, אולי בטעות הוא יקבל חתך?

לא היה שום סכין, ופתאום הוא ידע מה הוא יעשה.

"איך נשיר את שיר ד' על אדמת נכר?"

הוא הניח את הכינור בעדינות על השולחן וקטע את אגודלו הימני.
מקווה שזה מתאים לתחרות ואם לא קחו את זה בתור סיפור...
 
למה הורדת? עכשיו גם אני אצטרך?
מה הקשר בדיוק, לא הבנתי?
ומצטערת לא התכוונתי להכריח אף אחד :)
תאמת שזה מוכן לי כבר מאתמול אך לא ידעתי אם ניתן לכתוב יותר מסיפור אחד ומה לעשות שנתן הביא אתגר אך לא עונה לשאלות, אז התייאשתי מלחכות והורדתי.
 
נערך לאחרונה ב:
זה מה שיקרה
חברה באמת שיש לכם כאן סבלנות לקרוא את כל הסיפורים, אני למשל עוברת בחצי עין ומה שנראה לי מעניין, קוראת.
ואם בוצעה פה ההעתקה את זה יחליטו השופטים, למה מה אתם חושבים שאין סיכוי שסיפור שמבוסס על אירוע מתולדות עמינו לא יכולים לכתוב אותו שני אנשים באופן מקרי, ובינינו לכל אחד יש סיגנון כתיבה שונה וזה מה שקובע.
 
לצחוק או לבכות?
זה ציור לאתגר כתיבה?
זה?
איך על כזה ציור יכתבו סיפור?
ועוד בן מאתיים מילים?
בתחילה חשבתי שזה עוד איזה בדיחה, רעיון הומרוסטי על גבול הציני.
חשבתי שהוא לא התכוון ברצינות.
אבל לפי התגובות הבנתי שלא. זה רציני.
מה עבר לנתן גלנט בראש כשהוא חשב לקחת בדיוק את הציור הזה לפרויקט?
לעולם לא אדע.
אבל הנה, גם ציור כזה, מין אומונתי על גבול המלנכולי, אפל, עצוב וקודר, מביא איתו אינסוף סיפורים מדהימים.

ואם תרצו - זה הסיפור (השני) שלי.
ובעצם זה הסיפור המשותף של כולנו.
חג שמח.
ותודה נתן גלנט על היוזמה ועל הבחירה שהתבררה כמוצלחת...
 
*ניגונים עָרֵבים זה לזה*

דויד התהלך בין הקרונות, סוחב על גבו את הצ'לו הענק שנתלה שם בניגוד בולט לגופו השברירי.
הוא היה חדש בעיר, ראו את זה במבטים התכופים שהפנה לחלון לפני כל תחנה, אבל הוא היה ממוקד ונשאר לעמוד למשך הנסיעה הקצרה, עד שהגיע לתחנה הגדולה שבמעמקי האדמה. שם תחת כיכר הטיים סקוור, הרכבת פלטה אלפי נוסעים והוא חיכה בסבלנות לסוף זרם האנשים הממהרים ואז יצא מעדנות, תר אחר פינה בה יוכל לשבת הוא ואלברטו, הצ'לו שלו.

מאז שהוא זוכר את עצמו, הוא עם אלברטו, הרבה לפני מלחמת האזרחים שלקחה ממנו את כף ידו השמאלית איתה היה מפליא על ארבעת מיתריו.

דויד התמקם בפינה מעל המדרגות הרחבות, העמיד את אלברטו על כנו, את הקשת החזיק בימינו וחיכה.

עליבותו בלטה לעין כל, העוברים והשבים המעטים שהסתכלו עליו, נדו לו ברחמים, אי אלו מטבעות נזרקו לעבר נרתיק הצ'לו, אך הוא המשיך להיות ממוקד, מצעף מבטו אל אפלולית בטן האדמה שפלטה עוד ועוד אנשים.

לאט לאט חיוך החל כובש את פניו, מבטו התרכז באדם מבוגר במדי צבא דהויים המעוטרים באותות הצטיינות רבים שעלה בצעדים מדודים במדרגות הרחבות, נכותו ניכרת לעין כל. את ידו הימנית הוא השאיר בוויאטנם.
המבוגר התיישב לצידו, והושיט את ידו היחידה אל צוואר הצ'לו הענק.
דויד הרים את הקשת וחייך לעברו.

שנתחיל לנגן?
 
נערך לאחרונה ב:
הכנר מפינת המטבח


כבר 19 שנה הוא יושב שם, אבוד משהו, - הכנר מפינת המטבח. ייחוס מפואר לו כ"מתנה ראשונה" שרכש מוטל - החתן הצעיר דאז, לפרומי כלתו הנרגשת: "עברתי ליד חנות יודאיקה קטנה וחשבתי שתאהבי את זה". והיא אכן חיבבה את הכנר הקטן עשוי החרסינה וגילופי העץ והציבה אותו אחר כבוד במדף שבפינת המטבח. ומאז הוא שם. נוגן לו חרש ביום ובלילה,- לעיתים מנגינות עליזות ולפעמים נוגות וזמרתו הדמומה נשמעת היטב לאוזניה הרגישות של פרומי שמביטה בו בכל עת ומרגישה איך כינורו מפיק בדיוק את הצליל התואם למצב רוחה. טלטלות מספר עברו עליו כאשר עקרו מוטל ופרומי מדירותיהם הצפופות, עם כל צאצא נוסף שהצטרף למשפחה הברוכה והמבורכת, פעם נקטמה ידו השמאלית ופעם טושטש פרצופו המזוקן ודהו צבעיו, בעיני הדיו שלו ליווה את המשפחה על 13 ילדיה, תלאותיה ושמחותיה. ובוקר אחד הוצף המטבח בריחות אלכוהול ומסכות מלאו את המרחב הפנוי לצידו במדף, "קורונה" ניגנה המילה המצמררת ליד מיתרי כינורו. ימים ארוכים של הסתגרות ראה הכנר ושתק, גם כשפערי הקטנה הנציחה אותו במצלמתה בצהרי יום משעמם במיוחד המשיך לשתוק, ועכשיו הוא מביט דומם בעיניה של רעכי הבכורה שחתונתה אמורה לחול עוד כשבועיים ושניהם תוהים יחד איזה ניגון ילווה את שמחתה, ויודעים הם שגם בדממה ניתן לפרוט על מיתרי הנשמה ולהרקיד לבבות.

[200 מילים בדיוק (עוד 2000 נשארו בחוץ לצערי...)]
 
נערך לאחרונה ב:
דו שיח בין שניים (הדו שיח ללא מרכאות- בכוונה)

אני לא מאמינה שהשתתפתי באתגר.
-איזה?
אתגר הציור בפרוג.
-מה הבעיה?
תראה בעצמך.
-ציור מדהים, מי האישה הזו? היא נראית ממש מהורהרת ליד הצ'לו.
זה בכלל אמור להיות גבר.
-עם שמלה?
אהה...
- ולמה לא סיימת לצייר לו את כף היד?
הוא גידם לא עלינו ולא על אף אחד מישראל.
-אהה
מעניין אם בכלל הוא יזכה באיזה לייק אחד או שניים.
-למה את כ''כ לא בטוחה בעצמך ?

הלוואי שהיה לי זמן לביצוע יותר מהודק..
יותר סקיצה מציור..
(הצבעים הלכו רחוק בהעלאה :confused: )

-לא נורא, העיקר שאני בטוח שאת הציירת הכי טובה בעולם.
אני לא מאמינה!!!!
-מה עכשיו?
הציור שלי זכה בתחרות!!! גלנט העלה את זה באתגר הכתיבה.
-איזה גלנט, ההוא מהצבא?
לא, ההוא מפרוג, נו, גלנט עם הפעקאלך שלו וזה....
-את רואה? זכית! ובדיוק יש איזה פסוק מהלל שממש מזכיר את מה שקרה כאן.
יוהו, הלל. טוב שהזכרת לי. איזה הלל אומרים בסוכות השלם או החצי?
-השלם
ואיך בדיוק הציור שלי מתקשר לאיזה פסוק מהלל?
- ''אבן מאסו הבונים- היתה לראש פינה''.

ציור מדהים בלי קשר לדו שיח.
 
דו שיח בין שניים (הדו שיח ללא מרכאות- בכוונה)

אני לא מאמינה שהשתתפתי באתגר.
-איזה?
אתגר הציור בפרוג.
-מה הבעיה?
תראה בעצמך.
-ציור מדהים, מי האישה הזו? היא נראית ממש מהורהרת ליד הצ'לו.
זה בכלל אמור להיות גבר.
-עם שמלה?
אהה...
- ולמה לא סיימת לצייר לו את כף היד?
הוא גידם לא עלינו ולא על אף אחד מישראל.
-אהה
מעניין אם בכלל הוא יזכה באיזה לייק אחד או שניים.
-למה את כ''כ לא בטוחה בעצמך ?



-לא נורא, העיקר שאני בטוח שאת הציירת הכי טובה בעולם.

אני לא מאמינה!!!!
-מה עכשיו?
הציור שלי זכה בתחרות!!! גלנט העלה את זה באתגר הכתיבה.
-איזה גלנט, ההוא מהצבא?
לא, ההוא מפרוג, נו, גלנט עם הפעקאלך שלו וזה....
-את רואה? זכית! ובדיוק יש איזה פסוק מהלל שממש מזכיר את מה שקרה כאן.
יוהו, הלל. טוב שהזכרת לי. איזה הלל אומרים בסוכות השלם או החצי?
-השלם
ואיך בדיוק הציור שלי מתקשר לאיזה פסוק מהלל?
- ''אבן מאסו הבונים- היתה לראש פינה''.

ציור מדהים בלי קשר לדו שיח.
זה טוב!!!!
 
אני: תסתלקי מכאן
האישה: בשביל מה?
אני: כי את דוחה ונראית מהורהרת. מעורערת...
האישה: ואז מה. (הלשון שלה כמעט בחוץ..)
אני: תמהרי מכאן
האישה: אני עם נעלי בית
אני: אז תקחי אותן ביד
האישה: את צוחקת
אני: אני לא
האישה: אז מה כן?
אני: ביקשתי שבאמת תלכי
האישה: אין לי יכולת
אני: מה?
האישה: אני לא יכולה! את לא מבינה?
אני: אני באמת לא מבינה תגידי שוב
האישה: אני לא יכולה ללכת
אני: יש לך בעיה ברגליים?
האישה: לא
אני: למרות הכפכפים?
האישה: כן
אני: אז למה את לא יכולה ללכת?
האישה: למה ללכת?
אני: אמרתי כבר.
האישה: שכחתי. תגידי שוב בבקשה
אני: את מעציבה אותי ואני לחוצה בגללך מאד
האישה: נשמע נורא
אני: מאד
האישה: רוצה לספר למה
אני: כן. אבל קצת מתביישת
האישה: אולי בכל זאת?
אני: טוב, אנסה
האישה: אני כאן בשבילך עם כל הלב.
אני: זה בגלל הלחץ והמתח
האישה: ממה?
אני: ממך
האישה: מה???????????????????
אני: כן. אמרת שאת בשבילי כאן.
האישה: צודקת.
אני: אז למה את פה?
האישה: הוא החליט
אני: מי?
האישה: חשבתי שזה ידוע
אני: אולי. למה הוא שם אותך פה?
האישה: בגלל ההתחרות
אני: של מי?
האישה: שלכם! שלך!
אני: זה נורא שאין לך בחירה
האישה: נכון
אני: אז תלכי בר"ח חשוון?
האישה: כן. וזה יעשה אותך שמחה?
אני: לא.
האישה: חשבתי שאם אלך תשמחי
אני: לא. רק אם אנצח, ואיך אדע?
 
נערך לאחרונה ב:
ישבתי וקראתי בשקיקה את יצירותיכן ויצירותיכם המופלאות
זה מדהים לראות איך כולנו קבלנו את אותו ציור וכל אחד ראה משהו אחר והציור ספר לו משהו אחר
אני למשל :
לא ראיתי את הגידמות: מצאתי אותה רק כשאת סיפוריכם קראתי
לא הבחנתי בהיותה אישה :רק שאת התמונה הגדלתי
אבל כן הבחנתי בעצבות ,בבדידות ,בתסכול ,ויותר מזה הבחנתי בהיות הדמות שמנה מה שהיה אחד מהגורמים לי לכתוב מה שכתבתי
זה מזכיר לי שכאשר למדתי חנ"מ{חינוך מיוחד לאלו שלא מבינים אשי תיבות}היה לנו איזשהוא ניסוי וכולם קיבלו את אותם חומרים וכל אחת היתה צריכה לבטא באותם החומרים את ההרגש שלה והקשר שלה לחינוך המיוחד
התוצאות היו מדהימות!!
למרות שכולן קבלו את אותם חומרים באותם צבעים ובאותה כמות ...
 
הם חושבים שאני מסכן.

הם לא יודעים מי אני!

הם שמעו את נגינת הצלו המופלאה שלי יום יום

והוקסמו

עברתי ביקורת של הגדולים בתחום כולם התפעלו מנגינתו של זרואן בן הר נגן הצלו המופלא והעלום

ןעכשיו הם מזלזלים. הם חושבים שאני לא יצליח. הם חושבים שאני לא יכול

אבל אני כבר הוכחתי לעצמי ולכולם אפשר לנגן גם אם יד קטועה

כן אני זרואן הקטן זה שכל פעם שהוא דיבר על נגינה ניסו להסביר לו כמה זה לא אפשרי מי בנימוס ומי פחות בנימוס ניסיתם להסביר לי שבצלו לא מנגנים ביד אחת הצעתם לי להחליף תחום התעניינות אולי העדפתם שאני יעבוד במשהו במקום לבזבז את כספי וזמני על חלומות.

זה שכל פעם שעבר ברחוב ולא קיבל אלפי מבטים חדים מרחמים\תוהים\מתפלאים

אני הזוכה הגדול בתחרות הפיצ'ק הנודעת

מכל אמריקה נשלחו מאות ואלפי יצירות צ'לו

ואני הצלחתי

הם עדיין מסתכלים עלי .

חושבים שהגעתי למעמד הסיום סתם

כדי לראות כדי לחוש ולהמשיך בדמיונות שלי

ועוד מעט שישאלו לשמי הם יבינו.
 
מעלה בלי העיצוב. חבל, הוא מהמם...

פרסיולו מתיישב על כיסא קטן שעומד בקצה החדר החשוך. רק נר קטן מאיר את הדרך לצ'לו הישן העומד בפינה.
בפסיעות כבדות הוא פוסע לעברו. מרים אותו ביד אחת, ואת הקשת ביד השנייה, ומתיישב בחזרה על הכיסא.
רגע לפני שהוא מניח את הקשת על המיתרים מתגנבות לראשו מילים דקיקות עטופות בשק בד. שבתוכו מונח לו כישרון אחד, שלא מצליח לחזור אל פרסיולו. פרסיולו מתחיל לנהל עם המילים דו שיח מוכר, שחוזר על עצמו לפחות 4 פעמים ביום:
"למה אתה מחזיק את הצ'לו?" הן מתחילות ראשונות.
"כי אני רוצה לנגן" משיב פרסיולו ומביט בכמה משערותיה של הקשת שיצאו מעט ממקומן, מתכונן להמשך.
"אבל אתה לא יודע!"
"אני כן" באמת, הוא יודע שהוא לא!
"אתה לא!".
פרסיולו נושם נשימה עמוקה ומשיב: "אני ידעתי!
"ידעת, פעם. עכשיו כבר לא!".
פרסיולו לא משיב וממשיך לשמוע את המילים: "פרסיולו, עזוב את הצ'לו, צא לאגם ותגמור את הסיפור של החיים שלך!".
פניו של פרסיולו הופכות זועמות. הוא קם ומתקרב אל המילים הדמיוניות, רוצה לבעוט בהן, שיצאו החוצה מייד!.
המילים לא בורחות החוצה. ולא בגלל שהן לא שומעות לו.
פרסיולו פשוט לא רוצה שהן באמת יצאו.
רעש פסיעות נשמע מאחוריו, פרסיולו מנתר ממקומו בבהלה.
יוהן!.
"אתה יכול לנגן" לוחש יוהן, "גירשתי אותן. עכשיו אני אתך, בוא נתחיל מההתחלה" יוהן גורר כיסא ומתיישב לצידו, "זוכר את השיעור הראשון שלנו?".
פרסיולו מחייך חיוך קטן ומניח את הקשת על המיתרים. סוף סוף מנגינה!
אפשר להתחיל מההתחלה!.


ציטוט: שחוזר על עצמו לפחות 4 פעמים ביום. הפעם, עם סוף אחר.

עדין לא עברתי על זה. קבלו את התנצלותי על כל מיני טעויות בזמן וכו'.
 
נערך לאחרונה ב:
בהשראת @שרלוט מעוררת ההשראות:) תודה שרלוט! חג שמח!

סבתא, למה את מחזיקה את החליל? הרי אינך יודעת לנגן!

יודעת אני לנגן נפלא מאוד. זה החליל שלא יודע לחלל את הניגון שלי.

אבל גם הפסנתר לא יודע

נכון, הוא לא יודע.

וגם המפוחית של סבא עליו השלום

אכן.

הקלרינט, ותוף המרים שאת שומרת לגאולה ומקל הגשם שדוד מוטקה הביא מסין, והמשולש המוזיקלי החלוד ששושי מצאה ליד הפח, גם הם לא יודעים?

לא יודעים.

אז, איזה כלי יודע לנגן את הניגון שלך, סבתא?

היה איזה כלי אחד. צ'לו עתיק ומיושן שסבא שמר פעם במרתף היין שלו.

צ'לו? לא ראינו אצלך אף פעם צ'לו!

(סבתא קמה בכבדות, מדדה לקראת מגרת סתרים בתחתית שולחן הסלון)

וואי סבתא! בתמונה את מנגנת! מדהים! אפילו היד הקטועה לא מפריעה להרמוניה. איפה הוא עכשיו?

בשלב מסוים מסרתי אותו לאלטעזאכן שעבר כאן ברחוב.

סבתא זה חבל מאוד! יפה הוא הצ'לו, וודאי צליליו נעימים, מתנגנים...

הוא רק נראה מרשים. גם הצ'לו לא ידע את הניגון שלי.

הוי, סבתוש. הסבירי נא. אם כך, למה את מחזיקה את החליל? ופותחת פסנתר? מביטה על המשולש ומלטפת מפוחית?

(סבתא נאנחת אנחה בת 93 שנה. מסתכלת על ניניה הצעירים חובבי הקצב והטראנס)

נכדי היקרים, סבתא שלכם מתגעגעת. ולא תנגן עד שתשמע באוזניה את השירה מתחדשת.

באילו הכלים אחכה לו בכל יום שיבוא!
 
נערך לאחרונה ב:
פעם, לפני שגילה את סוד החיים הקלים, למד אלכס סוד עסקי, תחרות בשוק מועילה. ולכן כשפתחו הוא ואיצ'ה את השותפות, התמקמו משני צידי השדרה התוססת, ורק בסוף היום היו נפגשים, מונים ציידם היומי.

לפעמים כמות הכסף שבקופסת המתכת המחלידה היה רב ולעיתים המטבעות שבנרתיק הצ'לו המרופט. כך או כך תמיד אלכס היה בטוח שהוא המרוויח העיקרי, "תראה אותך", נוזף בפרטנרו ביושבם לשיחה עסקית ב'מלך הפלאפל'. "חלוקך השמנוני, התלתלים הקצוצים והכי גרוע, גופך השלם", וכשאלכס אמר שלם הוא התכוון לשלמות יתר.. מדושנת, "אין במראך שמץ גאוות עניים, אין טראגיות", נענע את שערו המאפיר ושלח את ידו הגדומה אל הצ'לו, וכשאיצ'ה מתבונן בידידו הוא חייב להודות שמראהו אכן מכמיר לב.

"אבל" משיב בעייפות "איש אינו מעיף לעברך מבט מיותר, אף מעיים לא המו אליך ברחמים, ובכלל, אתה יודע מה דעתי לגביך" ושוקע לחומסו... משאיר לאלכס לחתום, "אז איך באמת אני מצליח יותר ממך?"

יום אחד נגנזה השיחה בהיכל השיחות המכוננות.

בלילה התפוצץ צינור ביוב במחסנו של אלכס, מצחין את הפאה והתחבושות. "מה נעשה" אלכס היה היסטרי "יעלו עלי, העסק יפשוט רגל" איצ'ה הביט בשותפו, בידו השלימה וקרחתו המזהירה שתחת הופעתו הדרמטית הרגילה, ואמר בשלווה "שב, שב כרגיל... אף אחד לא באמת ראה אותך עד היום"

בערב ספרו את המטבעות, "1326" הפיקו איצ'ה וקופסתו, "1328", נופף אלכס בשתי שקלים, "כנראה שהמסכנות שבי טבעית" הסיק בגאווה.
 
נערך לאחרונה ב:
הרהורים, מחשבות וזיכרונות שמציפים את ליבה עד גדות.
נטשה ישבה על הכיסא הנמוך מחזיקה בכח בצ'לו הכה יקר לליבה, ונתנה לגלי הזיכרונות להציף אותה.
חוזרת במחשבתה 3 שבועות אחורה, אל היום בו קיבלה את הבשורה הנוראה מכל מבחינתה:
היא ישבה על הכיסא מביטה בעינים חוששות לרופא, פוחדת מהבשורה שהיא עלולה לקבל, וכמו, הרופא לא הבחין בפחדיה ולא ניסה לרכך את הבשורה המרה ובקול קר ונוקשה הודיעה לה: "גברת נטשה אורלוב, צר לי לבשר לך כי אנו נאלץ לקטוע את כל כף היד אחרת הנמק יתפשט בכל הגוף וככל הנראה לא תוכלי לשוב ולנגן". נטשה קיבלה את הבשורה בצורה קשה כיצד היא תוכל לנגן בצ'לו שלה ללא יד, בלית ברירה הסכימה נטשה לביצוע הניתוח, אך גם לאחר שעבר שבוע ואף שבועיים הצער ששכן בליבה לא קהה כהוא זה והמשיך לפעום בקירבה.
עתה, שבועיים וחצי לאחר הניתוח ועדיין הפצע שנגרם לה בלב בשל חוסר יכולתה לשוב ולנגן, לא הגליד, הצ'לו היקר שלה היה כל חייה, וכיצד תוכל לשרוד בלעדיו.
וכך ישבה לה נטשה והירהרה כיצד ירא המשך חייה, וכך נולדה לה ההחלטה בליבה, היא לא תוותר היא תנצח את כל הסטטיסטיקות ותרא לחבר הרופאים שלמרות היותה גידמת, למרות שיש לה נכות לא פשוטה היא עדיין יכולה להמשיך ולנגן, היא יודעת שזה לא יהיה קל, אך היא לא תעשה לעצמה הנחות, היא לא תוותר ולא תיתפשר עד שתצליח, גם אם הדבר יארך לה חודשים רבים ואפילו כמה שנים, היא מבחינתה תעשה הכל ותצליח מבלי להתייאש ומבלי לקחת הפוגה עד שתשיג את שאיפתה עד שתשוב לנגן כבעבר.
והיא יודעת שביום מן הימים היא עוד תוכל להביט לאחור בסיפוק ולראות את פירות עמלה!
(258 מילים)
 
נערך לאחרונה ב:
יש בעיה בהעלאת קבצים? משום מה כלום לא עולה לי, ואני רוצה להוסיף איזה קובץ.
 
הרהורים, מחשבות וזיכרונות שמציפים את ליבה עד גדות.
נטשה ישבה על הכיסא הנמוך מחזיקה בכח בצ'לו הכה יקר לליבה, ונתנה לגלי הזיכרונות להציף אותה.
חוזרת במחשבתה 3 שבועות אחורה, אל היום בו קיבלה את הבשורה הנוראה מכל מבחינתה:
היא ישבה על הכיסא מביטה בעינים חוששות לרופא, פוחדת מהבשורה שהיא עלולה לקבל, וכמו, הרופא לא הבחין בפחדיה ולא ניסה לרכך את הבשורה המרה ובקול קר ונוקשה הודיעה לה: "גברת נטשה אורלוב, צר לי לבשר לך כי אנו נאלץ לקטוע את כל כף היד אחרת הנמק יתפשט בכל הגוף וככל הנראה לא תוכלי לשוב ולנגן". נטשה קיבלה את הבשורה בצורה קשה כיצד היא תוכל לנגן בצ'לו שלה ללא יד, בלית ברירה הסכימה נטשה לביצוע הניתוח, אך גם לאחר שעבר שבוע ואף שבועיים הצער ששכן בליבה לא קהה כהוא זה והמשיך לפעום בקירבה.
עתה, שבועיים וחצי לאחר הניתוח ועדיין הפצע שנגרם לה בלב בשל חוסר יכולתה לשוב ולנגן, לא הגליד, הצ'לו היקר שלה היה כל חייה, וכיצד תוכל לשרוד בלעדיו.
וכך ישבה לה נטשה והירהרה כיצד ירא המשך חייה, וכך נולדה לה ההחלטה בליבה, היא לא תוותר היא תנצח את כל הסטטיסטיקות ותרא לחבר הרופאים שלמרות היותה גידמת, למרות שיש לה נכות לא פשוטה היא עדיין יכולה להמשיך ולנגן, היא יודעת שזה לא יהיה קל, אך היא לא תעשה לעצמה הנחות, היא לא תוותר ולא תיתפשר עד שתצליח, גם אם הדבר יארך לה חודשים רבים ואפילו כמה שנים, היא מבחינתה תעשה הכל ותצליח מבלי להתייאש ומבלי לקחת הפוגה עד שתשיג את שאיפתה עד שתשוב לנגן כבעבר.
והיא יודעת שביום מן הימים היא עוד תוכל להביט לאחור בסיפוק ולראות את פירות עמלה!
(258 מילים)
אם זה מידי ארוך אז הינה הגירסה המקוצרת יותר:

הרהורים, מחשבות וזיכרונות שמציפים את ליבה עד גדות.
נטשה ישבה על הכיסא הנמוך מחזיקה בכח בצ'לו הכה יקר לליבה, ונתנה לגלי הזיכרונות להציף אותה.
חוזרת במחשבתה 3 שבועות אחורה, אל היום בו קיבלה את הבשורה הנוראה מכל מבחינתה:
היא ישבה על הכיסא מביטה בעינים חוששות לרופא, פוחדת מהבשורה שהיא עלולה לקבל, וכמו, הרופא לא הבחין בפחדיה ולא ניסה לרכך את הבשורה המרה ובקול קר ונוקשה הודיעה לה: "גברת נטשה אורלוב, צר לי לבשר לך כי אנו נאלץ לקטוע את כל כף היד אחרת הנמק יתפשט בכל הגוף וככל הנראה לא תוכלי לשוב ולנגן". נטשה קיבלה את הבשורה בצורה קשה כיצד היא תוכל לנגן בצ'לו שלה ללא יד, בלית ברירה הסכימה נטשה לביצוע הניתוח, אך גם לאחר שעבר שבוע ואף שבועיים הצער ששכן בליבה לא קהה כהוא זה והמשיך לפעום בקירבה.
עתה, שבועיים וחצי לאחר הניתוח ועדיין הפצע שנגרם לה בלב בשל חוסר יכולתה לשוב ולנגן, לא הגליד, הצ'לו היקר שלה היה כל חייה, וכיצד תוכל לשרוד בלעדיו.
וכך ישבה לה נטשה והירהרה כיצד ירא המשך חייה, וכך נולדה לה ההחלטה בליבה, היא תעשה כל שביכולתה, היא תתאמץ ותנסה לנגן, גם אם זה יהיה ביד אחת, והיא לא תוותר לעצמה או תעשה הנחות עד שתשיג את שאיפתה, עד שתשוב לנגן כבעבר.
והיא יודעת שביום מן הימים היא עוד תוכל להביט לאחור בסיפוק ולראות את פירות עמלה!
(215 מילים)
 
בהשראת @שרלוט מעוררת ההשראות:) תודה שרלוט! חג שמח!
חג שמח לך ולכל בית ישראל
לא ידעתי שאני מעוררת השראות לדברים כ''כ יפים ועמוקים כמו הסיפור המדהים שהעלית :)

@RACHY -
מה את מגלה?
אף אחד מלבדך לא סופר את המילים....
כזאת דביקות במטרה את חייבת לזכות!!!
(לא רק בפיסת הרינג אלא בתוספת קישקע וגלה ושאר מעדנים, בעעעעעע )
 
הם צעדו יחד: רגליו מתזזות- רגליה נשרכות, ליבו מרקד- ליבה מפרפר.

הדבר הקטן שדילג לצידה היה הפקדון שהיא קיבלה. לא אף אחד אחר.

זכר אותן תפילות ותקוות כמוסות עת גרגר להנאתו חבוק בין שני ידיה מילא את ליבה באכזבה עמוקה וצמיגה. ימים ארוכים של מאבק וחתירה אל השלווה והדרור באו אל תומם.

לא היא תזכה להפיק את נגינתו. לא ידיה הן שיוציאו לפועל את כוחותיו.

וכשפונות רגליהם לתוך הסימטא הרצויה, נראה לה פתאום שער הבניין שבסופה כמו לוע אדיר מימדים. עקביה מתחפרים במדרכה הנוקשה ומסרבים להתקדם.

"אמא!?" מנער הקטן את ידה בעדינות. היא לופתת את ידו בחזרה.

היצר הזקן, הכסיל ההוא, שוב ניעור בה: עיצמי עיניים! שלך הוא! המשיכי להאבק, חכי שנגינתו תעלה מעליו.

ליבה מתמלא בקולות האיומים ההם,

שלי הוא! שלי! שלי! משובח הוא, ומיתרים יש בו.... רק המנגינה... דומה שאיננה.

וברגע אחד, מלא תום, עינים נתלות במרומים: "ידיך עשוני ויכוננוני"

כלי נתת בידי, ויכולת- לא כוננת בי....

פוקד כל הברואים- שבכל הנגינות שבעולם ידך היא שמושכת בקשת,

קח, אלוקי, את פקדוני. שמור אותו מכל פגע: טהור ומלא בתום.

"כי אראה שמיך, מעשי אצבעותיך"

חיבוק קצר. (שרק לא יראה בדמעותיה!)

ועוד מבט אחד ארוך, אוהב, בילד שעשועיה. בדילוג הטהור אל עתיד מלא בצליל...


מוקדש לכל מי שכלי בידו: לא הוא לבדו אוחז בקשת......

רבקה ברגר
 
ראיתי אתכם כמעט נתקלים בו.

"המשיגנער'ס האלו מתרבים מיום ליום" אמר השמאלי. "אלו, כולם נוכלים אלו, בחיים לא אתן להם שקל, שהעירייה תעיף אותם מפה" - זה מימין. והמשכתם הלאה, שוכחים מהקבצן וזמרתו הצורמת.

אני רק רוצה לספר לכם כמה אתם צודקים, ועד כמה אתם טועים.

האיש הזה שיושב שם עם מבט מזוגג בעיניים, ואפילו לא יודע איך מחזיקים כינור – זה אבא שלי.

כן, זה אבא שלי, האיש המוצלח והחכם שניהל חנות רהיטים משגשגת. שכה רבות שלח אותי עם שקל להניח בכוס של קבצן ברחוב, ושינן לי תמיד ששונא מתנות - יחיה.

צדקתם. אמרתם שהוא משוגע. שאינו עני. נכון.

טעיתם. אמרתם שהוא נוכל, שאינו נזקק. טעות.

הוא לא זקוק לכסף שלכם (שאגב, אנחנו דואגים להעביר לצדקה), הוא זקוק לדבר אחר שאינכם מסוגלים להבין, ובעזרת ד' לא תוכלו לעולם.

גם אני לא מבין, אחרי מה שקרה, נסינו לשכנע אותו להפסיק עם זה, הצענו לו תרופות, שקלנו לאשפז אותו במחלקה מתאימה. אבל נפשו ביקשה לא להיכתש עד דק, לא להיות מוטל כחפץ דומם.

דעתו הצלולה אבדה לו. האם אפשר ליטול ממנו גם את זו המעורערת?
 
הייתי ילד פחים שיד המזל המתעתעת נגעה בו. מותיר עלי מעט מאבקת הכוכבים.

אני יכול לזכור בברור את היום ההוא, ברחתי מהבית שוב, פחח, בית.. קיטון צר ואפלולי, ואמא שלא בישלה אף פעם, כמעט. היו לה שתי ידים תזזיות והן תמיד עסקו בלשפוך אקונומיקה, מנסה בכוחה הדל להילחם בריח שהתקבע במשך שנות עוני ועליבות. שנאתי את הריח. והסלידה התגברה כאשר הסוכרת לקחה מאימי יד אחת, והותירה אחריה גדם מכוער ואשה עצובה, שאפילו אקונומיקה לא שופכת.

חתכתי, יוצר בנשמתי גדם..

ברחוב מצא אותי אדוארדו, האיש והכרס, שר לעצמי בלדה נוגה.. אני זוכר את קולו הבס מרעים מעלי, "איזה כישרון.." האמת שבאותו רגע נבהלתי ממנו, אבל לא היו לי מידיי ברירות אלא ללכת אחריו.

ובאמת היה לי כישרון. ניגנתי בצ'לו את נשמתי הקטועה, הקהל אהב אותי ואדוארדו אהב את הכסף שילדה האהבה הזו. אבל ידעתי שהניגון מזויף. אילו ידיים פורטות על מיתריו. ידיי ילד פחים.

כל ערב, פשטתי מדי וגיחכתי על הבורגנים שנהנו מהופעה שכולה צרימה. כל ערב ישבתי וניסיתי לאתר את הניגון ששייך לילד היחף, ניגון בניחוח אקונומיקה.

לילה אחד מצאתי עצמי מרוקן, רץ ברחובות. נשאב אל המקום ההוא שנטשתי.

חזרתי. הבית קודר כבזיכרוני והריח.. רק העמיק והתמלא בגוונים. אמא ישובה על שרפרף בפינה, לבושה בשמלה תכולה ובלה. כבויה.

הבטתי עליה, משהו גאה בי פתאום ובאינסטינקט, הנחתי את הצ'לו בחיקה. מניח לה לכרבל אותו כמו שהייתי אני שוקע בה. היא הביטה בי ובו כמכושפת ושלחה אליו יד אחת. חסרה.

"ילדי" לחשה. ופתאום עלה באוזני הניגון. ילד אמא.
 
קבלו את המחמאה החדשה: אחי אתה טיפוס לא מושלם!

הבעיה הגדולה והמשותפת לשמלת בד חסרת צבע מיושנת ובלה, לצ'לו משויף ושרוט שעבר גלגולים רבים, לשרפרף עליו אני יושב ולקירות החדר הזה הוא שכולם מתפוררים ומלאי אבק. ואני אלרגי לאבק. אם לא ידעתם.
אז בואו ננסה לחשוב איך בכלל נחתתי לתוך כל הסיטואציה המאובקת הזאת. יושב כמו אחרון הבודדים בציוריו של פרידריך קספר.

אה, זה האתגר ההוא של פרוג.

אבל למה למען השם בחרו דווקא אותי לשבת בתוך התמונה לעצום עיניים ולחכות שההוא או ההיא יגמרו לצייר אותי.
למה,
למה למען השם לא יכלו לבחור בחור צעיר ובעל תשחורת, טיפוס יותר פוטוגני ומעט יותר נוצץ. "עובר מסך"- בלשונם. עם מבט חי ועירני בעיניים, עם צבע מרענן בלחיים ועמידה יציבה ובוטחת?!
למה למען השם הושיבו אותי להצטלם בתוך חור חשוך וקודר??
שימו אותי בסתם איזה חדר ביתי מואר וחמים. למה במקום רדוף השדים הזה??
למה הפוזה האומללה עם הצ'לו והיד השבורה. אפילו לפרוט על המיתרים אני לא יכול עם הגבס הזה!

טוב, ישבתי וחשבתי על העניין די הרבה זמן, עד שנזכרתי שבאתגר כתיבה עסקינן, ולי יש משהו מיוחד שיכול לתרום לעניין. אם תשים שם תמונה של בחור רגיל וחמוד בשנות העשרים, זה קלאסי ושגרתי. מילה אחת מתמצתת את כל העניין.
אבל לציור שלי יש הילה מסתורית ומושכת. כמו כביש רפאים בריטי.
נכון???
 
נערך לאחרונה ב:
טומי הוריד כובעו, גילה את פדחתו

חושב לעצמו ומביע בקול.

'הן אני כבר זמר ידוע

כמעט בכל ערב אני מופיע

מאוד הייתי שמח בתקליט מעניין, שלאחר שאפיץ אותו ירומם את שמי

ואין אחד שלא יכיר אותי', גיחך לעצמו בסיפוק...

וכדי להרגיע את עצמו, החליט לעשות סיבוב בשדרה הישנה

הסתובב סחור סחור, מקיש על ראשו הקודח

אולי אמצא דבר מה, אשר יעניק לי את הרעיון למנגינה



ולפתע, באחת הסמטאות החשוכות

נגלה לטומי מחזה מפעים.

יושב לו על כיסא רעוע איש שיבה, ובידו האחת צ'לו גדול, ומנגן.

כאילו שאף אחד אינו מבחין בו

והניגון, ניגון שובה לב ומרגש מאין כמוהו



עומד שם טומי, מוחה בהתרגשות את דמעות עיניו שזלגו ללא הרף

וחושב על חייו ועל מורשתו

**

'מוכרח אני לשנות את דרכי', אמר לעצמו

ראה בעיניו במנגינה שניגן איש הצ'לו, משהו נכון אמיתי וטהור

והחליט, הגיע העת להשתנות

'הדמות הזו שיושבת על הכיסא שכמעט ומט ליפול,

הכניסה בי חיות ורגש, ששום אדם חשוב ככל שיהיה, לא הצליח לעשות זאת קודם

תמיד חשבתי שאוכל לקבל רק מאנשים רמי מעלה וחשובים

וכעת, אני רואה שגם אדם פשוט נגע לליבי

ונתן לי להבין, שכל אדם באשר הוא אדם יש בו ערך'
 
"בס" לחש הצ'לו, הרוח פרטה על מיתריו, מניעה אותן קלות, חודרות, עמוק.

"סופרן" רעד הכינור, מייבב, מתחנן, נוגע.

ערב ערב היה הוויכוח מטפס טונים, חוצה מנעדים, משתלט על יקום המוזיקה, צורם, כמו שרק תווים כועסים יכולים להיות.

"שטיינמץ!" היה הכינור מגייס לטובתו את הדקות של הקול המושלם, הרועד, המשתפך. והצ'לו? לא ענה, רק רעד בבכי סמוי, נגינתו הנוגה מספרת את רעיונו בלי מילים.

בבקרים – היו הקולות מתערבים זה בזה ליצירה שאוזן לא שמעה, גם בטהובן ומוצרט היו מתמוגגים למשמע השילובים הבלתי אפשריים שרק טנור עבה וכבד שמשתלב עם סופרן דק וחינני – יכולים להפיק. צלילים ערבים היו נשפכים לה לשמש, ותווים חמקניים היו בורחים וממלאים באבק כוכבים את הגלקסיות, אבל כשהמנצח הלך והשמש שקעה למנוחות – לא היה איש שיורה להם מה לעשות, רק צורמניות עלובה, מפרכסת, כלואה.

ויום אחד, מסתורי ורטוב יד נעלמה לקחה אותו, בכוח אדירים, שלפה את הצ'לו מחשרת העננים המלטפים, הורידה אותו ארצה, לחומר, לגשם, לאנשים שאזנם אינה יודעת לשמוע, לפענח, ממלכה של נגינה.

והכינור, שהיה עתה מלך בלעדי בממלכתו – צלח לו רקיעים מורכבים, חמשות מתפתלות, ניצח בסולו יחיד, רקד, שר, זימרר.

שמעו אנשים את הקול, הבודד, היומרני, ועד כמה שהיה הכינור גאה בעצמו – היו הבריות לועגים לו, על יחודיותו הבלתי שווה, על עליבותו כשהוא לבדו, על מקהלת הפלאים שנמוגה.

ורק כאן, בשום מקום, אדם בודד מצא את הסוד, ניגן בו בחשאי, בשקט הבס, שחודר עמוק, עמוק.
 
ציטוט: ובאופן מדוייק יותר: אם אתם לא שייכים לקהילת הכתיבה.
רק מתזכרת...
לא שזה מפריע לי , מפרגנת מכל הלב! נהנית גם לקרוא את הסיפורים היפים!
אבל באיזה שהוא מקום, הבמה נתנה דווקא לאלו שלא בקהילת הכתיבה ,כדי להוכיח את עצמם...
 
נערך לאחרונה ב:
מצב
הנושא נעול.

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  105  פעמים

אתגר AI

תאומים • אתגר 145

לוח מודעות

More from נתן גלנט

שתף את המאמר

למעלה