יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר "והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'".


חלפו עברו להם שלושת השבועות - ימי בין המצרים. חלף עבר לו יום תשעה באב - היום המר ביותר בהיסטוריה היהודית.
זהו? התאבלנו כיאה וכיאות במשך כמה שבועות, ועכשיו הכל נגמר?

בהתבוננות על מהותו וסיבתו של יום תשעה באב, אנו מבינים כי החורבן והגלות באו עלינו מחמת חטאינו, דבר שאמור לעורר אותנו לחרטה ולתשובה שלימה.
יום תשעה באב אינו יום של גמר וסיום, אלא יום של התחלה. יום של הזדמנות להתחיל לשוב בתשובה, בפרט בהתקרב הימים הנוראים - ימי הדין ויום הרחמים.
במאמר זה ברצוני לגשת למצוות התשובה מכיוון אחר, ולהמחיש את כוחה אשר אותה אנו חוזים ביום תשעה באב, אצל יוצר החורבן בעצמו.
לשם כך נסקור בקצרה את השתלשלות כיבוש ירושלים בימי חורבן בית ראשון.


השתלשלות מאורעות חורבן בית ראשון

הקריאה להחרבת ירושלים:
במדרש מובא, כי במשך שמונה עשרה שנה היתה בת קול יוצאת וקוראת לנבוכדנצאר מלך בבל: "עבד רע, לך החרב בית אדונך, שבניו אינם שומעים לו".
אולם נבוכדנצאר פחד מאוד. הוא חשש כי מלכודת היא זו, שכן סבו סנחריב עלה להילחם בירושלים בתקופת חזקיהו המלך, ומלאך היכה את כל צבאו האדיר, ולא הותיר ממנו אלא כמה אנשים בלבד, אשר ביניהם היה נבוכדנצאר עצמו.
לאחר שמונה עשרה שנה, בעקבות מרד צדקיהו, החליט נבוכדנצאר לבדוק את האופציה להילחם בירושלים. הוא קסם בקסמיו ארבעים ותשעה פעמים על מנת לוודא כי נצחונו בירושלים מובטח. ואכן, כל הקסמים ניבאו לו ניצחון מזהיר.
אלא שלאחר כל זאת, עדיין חשש נבוכדנצאר מנקמתו של הקב"ה, והחליט לשלוח את שר צבאו - נבוזראדן, שיעלה לכבוש את ירושלים.

המצור על ירושלים:
לירושלים עלה נבוזראדן בחיל עצום, כעומקם של מי הים! אולם עם כל צבאו האדיר, בדרך הטבע לא היה לו סיכוי לנצח את ירושלים, אשר חומותיה הבצורות וגיבוריה הגדולים הגנו עליה בחרוף נפש, ומעל הכל - שמירתו של הקב"ה שהמתין לבניו שישובו בתשובה.
לאחר שניסו נבוזראדן וחילו לפרוץ את חומות העיר בכל האפשרויות העומדות לרשותם, הבין נבוזראדן כי לא יעלה הדבר בידו, והחליט לצור את העיר במצור הדוק וכבד, ומנע מבני העיר כל אספקת מזון ומים למשך שלוש וחצי שנים!
ואכן הרעב בירושלים היה איום ונורא. אנשים חיפשו אוכל בשווקים וברחובות, עד שנפחו נשמתם מרעב. מקור חלב העוללים יבש, עד אשר נטרפה עליהם נפשם, ומתו בחיק אמותיהם. נשים שחיפשו מזון מבלי מצוא, גפפו עמודים ומתו עליהם בראש כל פינה. סיפורי זוועה רבים נמצאים במדרשים אודות הרעב האיום אשר הטריף את דעתם של בני ירושלים, עד כי אמהות בישלו את בשר ילדיהן!
ובינתיים השונאים שבחוץ בישלו מחוץ לחומות ירושלים מאכלים אשר עוררו את התיאבון, וריחם היה נודף למרחוק ברחבי העיר, וכאשר הגיע הריח לנחיריהם של נפוחי הכפן ומעוני הרעב, היתה כרסם נבקעת מרוב רעבונם ומתו מיתת ניוול בחוצות העיר.

כיבוש ירושלים:
לאחר שלוש וחצי שנים של מצור כבד על העיר אשר לא הוביל לתוצאות, החל נבוזראדן לפחד שמא יופל חילו כדרך שנפל חילו של סנחריב, אולם אז יצאה בת קול וקראה אליו "קום שכבר הגיע זמן המקדש להיחרב וההיכל להישרף". בדרך נס שקעו חומות העיר וכך הצליחו נבוזראדן וחילו להיכנס לעיר ולכובשה.
מאותו הרגע ואילך, התפרסו הבבלים בעיר, ובהוראת רב הטבחים נבוזראדן החלו במסע הרג נוראי, המלווה בביזה ובתועבות שנעשו בגופם של בני ציון. החיילים טבחו ללא רחם בגברים ונשים, זקנים ונערים, פשוטי עם ונכבדיהם. ואף תינוקות רכים רצחו באכזריות כשהם משליכים ומנפצים את ראשם על הסלעים, עד שהעידו חז"ל כי תשעה קבין מוחי תינוקות נמצאו על סלע אחד בלבד! (בין 12 ל-21 ליטר!) וכי שלוש מאות תינוקות נמצאו תלויים על ענף אחד!
וכל זאת מלבד הריסת ירושלים כולה על בתיה ורחובותיה אשר שרפו האויבים באש עד היסוד - "ערו ערו עד היסוד בה".
מעט מבני ירושלים הנותרים ברחו אל ההרים והמדבריות, הגאיות והיערות, אולם הבבלים רדפו אחריהם והרגום. כאשר נודע לבבלים כי רבים ברחו אל מעבה היערות, ציוו להצית את היערות כולם באש, בכדי לאלץ את הבורחים לצאת מבין סבך העצים למען הרגם נפש.
וכך נמשכו הפוגרומים בירושלים במשך שלושה שבועות, מי"ז בתמוז ועד תשעה באב.
ובשבעה באב נכנסו הבבלים אל היכל הקודש ובזזו את כל אשר בו, שללו את שללו ובזזו את ביזת הבית הגדול והקדוש, כשאת כל כלי המקדש לקחו עמם לבבל.

הטבח על דמו של זכריה הנביא:
והנה כאשר נכנס נבוזראדן להיכל, ראה מחזה משונה עד מאוד: דם מבעבע ורותח. הוא מיהר לשאול את הכהנים לטיבו של הדם, והכהנים התחמקו וענו כי מדובר בדם קרבנות. מכיון שמראה הדם היה חשוד בעיניו, הוא החליט לבדוק את אמיתת דבריהם. הוא הביא פרים, אילים וכבשים ושחטם בעזרה תוך שהוא עורך השוואה בין דמם לדם המבעבע, השוואה אשר הביאתו מהרה למסקנה כי הדם אינו דם קרבנות.
כעת פנה נבוזראדן לכהנים ודרש מהם לספק לו את זהותו של בעל הדם, "ואם תכחדו מעמי" איים, "אסרוק את בשרכם במסרקות של ברזל".
בלית ברירה חשפו הכהנים את האמת, כי הדם הוא של זכריה הנביא אשר נסקל למוות לפני למעלה ממאתיים וחמישים שנה, בידי העם שלא רצה לקבל את תוכחתו.
נבוזראדן החליט "לפייס" את דמו של הנביא בכל מחיר. הוא הביא אל העזרה סנהדרין גדולה וקטנה - צדיקי עליון - ושחטם על דמו של הנביא. אולם הדם לא נרגע מרתיחתו. הוא הוסיף ושחט בחורים ובחורות על דמו, ועדיין לא התפייס הדם. עוד הוסיף והביא תינוקות של בית רבן ושמונים אלף פרחי כהונה, ואת כולם שחט על דמו של הנביא זכריה - והדם עודנו עומד ברתיחתו.
כראות נבוזראדן כי הדם מסרב להתפייס, פנה אל הדם ואמר "זכריה זכריה, טובים שבהם איבדתי, האם נוח לך שאהרוג את כולם?!" ומיד נח הדם מבעבועו.
בסיכומו של יום, נמצא כי נבוזראדן הרג ביום אחד למעלה משלוש מיליון נפש (3,000,000!), עד שהדם עלה מן הבקעה והגיע עד לעזרה ולדמו של הנביא זכריה, "ודמים בדמים נגעו".

שריפת בית המקדש:
החל מז' באב ישבו "מהנדסי הכיבוש" הבבליים במקום הבימה שבעזרת בית המקדש ודנו באופן בו ישרפו את בית המקדש, כשבמשך אותם ימים הם אוכלים ושותים במקום המקודש ביותר, ואף מקלקלים וחוטאים בו. אולם לבסוף, בשלהי יום תשעה באב, ירדו ארבעה מלאכים מן השמים כשלפידים של אש בידיהם, ושרפו את בית המקדש, כך שלא נפל בית אלוקינו בידי זר.

צעדת המוות:
המונים מבני ציון נפלו שדודים לפני צר בעת כיבוש ירושלים וחורבן הבית, ומצאו את מותם בחרב ובמיתות משונות, אולם רבים אחרים מבני ישראל נפלו בשבי, אלו שבירושלים ואלו שבשאר ערי יהודה. נבוזראדן וצבאו קשרו את השבויים בגידי קשתותיהם כשידיהם מאחוריהם, וכך הורידום לבבל.
בדוחק הדרך, בריצתם בין הקוצים והדרדרים, בהינגף רגליהם על ההרים בין הסלעים - נפלו שדודים רבים מבין הגולים, ואחרים נעשו בעלי מום ונקטעו מהם איברים איברים. אולם נבוזראדן רב הטבחים לא התרשם. הוא המשיך לדחקם בדרך, להאיץ בהם לבלתי תת לגולת יהודה אפילו רגע למנוחה, עד שאמרו רבותינו כי משיצאו הגולים מירושלים ועד שהגיעו לנהר פרת - מרחק של כמעט שמונה ימי הליכה* - כמעט ולא היתה להם מנוחה! ואפילו להביא את מתיהם לקבורה, לא הרשה להם נבוזראדן. כאשר ביקש יהודי לפוש לרגע קט, מיד תפסו נבוזראדן וחיתכו איברים איברים, למען יראו וייראו.
* ולפי המשנה היה זה מהלך 15 יום!
צעדות המוות (בגרמנית: Todesmärsche) הוא הכינוי שניתן על ידי אסירי מחנות הריכוז וההשמדה להצעדה כפויה ממחנות ריכוז והשמדה ליעדים אחרים. הכינוי אומץ על ידי ההיסטוריונים וחוקרי השואה להובלת שיירות אסירים למרחקים גדולים תחת שמירה כבדה ובתנאים לא-אנושיים, במהלך מלחמת העולם השנייה. במהלך צעדות המוות נרצחו רבים מהאסירים על ידי שומריהם, ורבים אחרים מתו כתוצאה מהתנאים הקשים.

ב-8 בנובמבר 1944 החלה בבודפשט אחת מצעדות המוות הגדולות ביותר שידעה המלחמה, מעל ל-70,000 יהודים נשלחו במסע רגלי אל הגבול האוסטרי כשאנשי משמר הונגרים מלווים אותם. מרחק זה עומד על כ-35 שעות הליכה! אלפי יהודים נורו למוות באותה צעדה ואלפים אחרים מתו כתוצאה מהרעב, הקור והמחלות שתקפו אותם. עם זאת, אלפי יהודים ניצלו מהצעדה הודות לפעילותם הנמרצת של דיפלומטים זרים (ראול ולנברג השוודי, קרל לוץ השווייצרי ואחרים), שהוציאו יהודים משורות הצועדים, העניקו להם תעודות חסות וליוו אותם בחזרה לבודפשט. מגבול אוסטריה עשו השיירות את דרכן, תחת ליווי גרמני, למחנות הריכוז השונים (מרביתם לדכאו ומאוטהאוזן).

במהלך חודשיה האחרונים של שנת 1944 פונו עשרות תתי-מחנות קטנים מיושביהם והללו הועברו למחנות המרכזיים באותו האזור. במסגרת אותם פינויי מחנות ונוכח התקדמות הרוסים במזרח, פונו בדצמבר של אותה שנה גם כ-200 נשים יהודיות ממחנה המשנה שטיינורט למחנה המשנה לנשים פרושץ'-גדנסקי. על אותו פינוי סיפרה מינה לויפגרבן:
"התחלנו ללכת ברגל, היה זה סוף 1944, חורף ושלג וקור. לבשנו רק בגדי קיץ, סמרטוטים מרופטים, בלי גרביים ועם נעליים קרועות... בדרך מצאתי זוג נעלי עץ אשר נותרו מטרנספורט אחר. גם בגדים התגוללו בדרך הזאת אבל לא נגענו בהם. רק נעליים לקחנו. כל הדרך הייתה זרועה הרוגים, דם, בגדים מפוזרים... בלילות היו מכניסים אותנו לגורן. אוכל לא נתנו לנו בכלל"

מסעם הרגלי של האסירים המותשים ממחנה אושוויץ- בירקנאו הסתיים ב- Śląski Wodzisław.
יותר מ-20 אלף בני אדם הועלו על רכבות ויצאו מתחנת הרכבת בעיר, ב-21-23 בינואר 1945, למחנות הריכוז- גרוס רוזן, בוכנוואלד, ברגן-בלזן, מטהואזן, רוונסבריק וזקסנהאוזן.
אלפי אסירים נוספים נשלחו ברגל ליעדים מערביים יותר. בצעדה הארוכה ביותר השתתפו 3,200 אסירי תת המחנה ב- Jaworzno שהוצעדו 250 ק"מ עד מחנה גרוס-רוזן.
מרחק שעומד על כ-53 שעות הליכה!
מקור. עמ' 81.​

כאשר הגיעו לנהר פרת, העביר נבוזראדן את השבויים לידי נבוכדנצאר אשר הוסיף להתאכזר ולהתעלל ביהודים האומללים.

*****

הרהוריו של רב הטבחים - כח התשובה

כעת, משסיים נבוזראדן את תפקידו, נותר לו פנאי להרהורים.
בגמרא מובא כי נבוזראדן "הרהר תשובה בדעתו, אמר – ומה אם על נפש אחת כך, מי שקטל כל אותן נשמות על אחת כמה וכמה".
ברח נבוזראדן והתגייר.
לפי לשון הגמרא "בההיא שעתא" נראה כי נבוזראדן ברח והתגייר מיד לאחר רציחת ההמונים על דמו של זכריה הנביא. לעומת זאת במדרשים מבואר כי נבוזראדן הוא זה שהגלה בפועל את היהודים לבבל, כך שמסתבר לומר שרק לאחר שסיים את תפקידו נפנה להרהר בתשובה.

נתאר לעצמנו: רב הטבחים, מרצח המונים חסר רחמים שהרעיב במשך שלוש וחצי שנים את כל בני ירושלים אשר מחמת כן מתו מתוכם רבי רבבות, את מרבית הנותרים - מיליונים - שחט בדם קר, ואת השאר הגלה לבבל בצעידה אכזרית מאין כמותה - במהלכה מתו רבים נוספים שאת חלקם הוא עצמו רצח במיתות משונות ונוראיות, קם יום אחד ומתגייר! נכנס תחת כנפי השכינה ומצטרף לעם אותו הוא עצמו רצח בהמוניו!
וכל זה מחמת ש"הרהר תשובה".
הרהר תשובה?!
באיזה מצב הוא היה? אחרי השמדה המונית חסרת תקדים! עם איזה מאזן זכויות? אפס! כל כולו חובה, ועוד אלו חובות!
ולמה הרהר בתשובה? בגלל הזוועות שהוא עצמו יצר במו ידיו המגואלות!
ותשובתו התקבלה, והוא נעשה לגר צדק. הרי זהו דבר שלא נתפס בשכל האנושי!

ככל הנראה נבוזראדן הרהר בהשגחתו הפרטית של הקב"ה, על כך שיש מנהיג לבירה, יש דין ויש דיין, ואין מי שימלט מדין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים. למוחו חדרה ההכרה כי דמו של זכריה אינו דם בעלמא, אלא "הדם הוא הנפש", וממילא כל אותם רבי רבבות מתים שהוא עצמו רצח אינם סתם גופות ודמים, אלא נפשות ונשמות, בנים של מלך העולם. ואם רבים כל-כך נרצחו בתור עונש להריגת זכריה, הרי שיש גם מעניש, והלא הוא בורא העולם.
ובגין הרהורים אלו שב בתשובה שלימה והתקבל כגר צדק, וכעת הוא נמצא בגן עדן.


יש קונה עולמו בשעה אחת.

אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי-אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, אִם-אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע, כִּי אִם-בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה, שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים, וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל


* בכתיבת המאמר נעזרתי בספרו הנפלא של הרב מאיר למברסקי - 'על חומותיך'.

1596448608101.png