הנושאים החמים
האשה אמרה: תחכה פה רגע, אני חייבת למצוא פח לטיטול של שלוימי.
היא הלכה, שתי בנותיהם הלכו איתה, והוא נותר לבדו על יד העגלה, סופר את כמות קורות העץ במרחב הכניסה.
הוא התחיל זמזם לעצמו שיר קטן שזכר מימי נעוריו, ניסה להעביר את הזמן. למול עיניו התור בקופות הלך והתארך, הלך והתארך.
כאשר התור כבר השילש את אורכו המקורי, האישה חזרה, מתנשפת: אל תשאל, הפח היה מלא, חיפשנו שעה שלימה פח אחר, בסוף ראינו אוטו צבעוני של גלידה, רצינו לקנות ארטיק לנחמי, אבל לא היה לו עודף ממאתיים שקל, אבל ראינו את קגן ואמרנו מזל טוב לבת שלהם שהתארסה אתמול.
אההה.
הוא עודד את משפחתו: עכשיו אבא יקנה כרטיסים, ועוד מעט נראה זברות וג'ירפות, נכון שלוימי חמודי?
שלוימי חמודי התחיל לצרוח בעגלה, והאשה גנחה: חם לו, חם לו, צריך להזיז את העגלה למקום יותר מוצל.
היא הזיזה את העגלה למקום מוצל, הבנות הסתובבו סביבן כאילו מקור האנרגיה שלהן סיים להיטען רק הרגע, והוא הלך לקופה ונעמד בתור הארוך.
בקושי עשר דקות חלפו, ותורו בא. לקח לו רגע אחד בלבד להבין: עשרת הממתינים לפניו היו כולם משפחה אחת, כמה נחמד.
הוא ביקש מהקופאית שני כרטיסים למבוגרים, שניים לילדים, ווידא כי אין צורך לשלם על שלוימי הפיצקי, שבינתיים כבר הספיק לצאת למלחמת עולם עם גזר כרות ראש, שילם עבור שני כרטיסים נוספים לבנותיו, והמשפחה כולה נכנסה בשער, תחת עיניו הבוחנות של המאבטח.
אני צריכה שירותים, זמררה נעמי, ורגע אחר גם נחמי נזכרה שגם היא צריכה.
הן הלכו לשירותים, והוא שמר על העגלה, ואחר כך האשה שמרה על העגלה והוא הלך וחזר, ובינתיים הם שמו לב שהם הגיעו לגן חיות כבר לפני שעה ועוד לא שמו משחת שיזוף.
המשחת שיזוף לא הייתה בתיק, וגם לא תחת העגלה, וגם לא בשקית גל פז שהוא החזיק עם המצלמה, וגם לא בתיק עם האוכל, אבל היא הייתה בסוף בכיס חליפתו, וקצת משחה הספיק להישפך החוצה וללכלך לו את המפה שנתנה לו הקופאית.
לא נורא, ניחמה אותו האשה, גם ככה אין פה להסתבך, הולכים ישר כל הזמן, והגן בנוי בצורת טבעת.
טוב.
הם התחילו ללכת, והילדות רצו מאושרות לראות את הפלמינגו, שם הם התחילו להתווכח מי מהן אדומה יותר בפָנים מהפלמינגו. הוויכוח נגמר בתיקו כאשר האשה רצה אליהן ומרחה אותן בכמות כפולה של משחת שיזוף, וקצת משחה נכנסה לנחמי בעין והיא לא יכלה לפתוח את העיניים דקות ארוכות.
בינתיים, היא משכה אותן לשבת בצל ולשתות קצת מים.
הן שתו, הוא שתה, היא שתתה, והם הבחינו כי עברה עוד חצי שעה.
שלוימי התחיל לצרוח, התגלגל בתוך העגלה, נחמי השפריצה עליו קצת מים כדי שיירגע, וכמה נשים מבוגרות ומכובדות שעברו שם הציצו בהם מבעד למשקפי המולטיפוקל, וסיננו לנכדותיהן: אצלנו מתנהגים אחרת, ס'פאשט נישט.
אההה.
נחמי קפצה בלי רגע אחד של שקט, והתחננה לראות את ה'אריים'. אריים? אה, אריות.
האשה הבטיחה: נגיע עוד מעט לאריים, אנחנו הולכים לפי הסדר.
הוא עיין במפת הגן בכובד ראש ששמור לרשב"א בדרך כלל, ועיניו נצצו סוף סוף: יש פה פינגווינים, לא ידעתי! בואו נלך.
האשה התלהבה, ואמרה לנחמי ונעמי: לכו עם אבא לראות פינגווינים, אני אחכה לכן כאן, שלוימי נמרח כולו מהשוקולד.
היא נשארה להתעמת עם שלוימי סביב סוגיית כריכי השוקולד שכעת נשארו בלי סוכריות צבעוניות בפְנים, והוא הלך עם בנותיו לראות פינגווינים, נרגש כפי שזמן רב לא היה.
הם הלכו לפי המפה, והגיעו לסככה קטנה. איך הם חיים פה, תהה. המקום ממש קטן.
הוא ראה חלון זכוכית קטן, מכוסה בטביעות אצבע ואף, ולא זרק לעברו מבט נוסף. הוא חיפש את מרחבי הקרח הגדולים. חיפש, חיפש, לבסוף הבין שהפינגווינים כנראה מסתתרים מאחורי הזכוכית - והצמיד את אפו לשם.
אה? וואלה?
הוא התקשר לאשה מייד, לעדכן אותה בחדשות המסעירות: ידעת שהפינגווינים כל כך קטנים?
קטנים?
כן, משום מה האמנתי שהם בגובה מטר וחצי, לא חלמתי שהם בגובה של חמישה עשר ס"מ...
אההה.
נחמי כבר השתעממה מלנסות לתקוע לפינגווין אצבע בעין דרך הזכוכית, ומשכה אותו שמאלה, לחיות הבאות.
נעמי רצתה לחזור לאמא, ומשכה אותו ימינה.
הוא רצה לשבת, דחוף, ולקח את שתיהן קדימה לכיוון הספסל, ואז נזכר שהאשה לא תדע איפה הוא, אז הוא הלך בחזרה עד הפלמינגו, חיפש את האשה, עד ששמע אותה צועקת לו מהספסל ליד הפינגווינים: אני כאן!
שיהיה.
הם עשו הפסקה שוב פעם והלכו כולם לשירותים, והחליפו טיטול לשלוימי, והראו לנעמי את הדגים המוזרים הקטנים בתוך האקווריומים. נעמי כמעט ביקשה מאבא שיעשה להם בבית אקווריום עם דגים כאלו, אבל נחמי הסבירה לה בקול רציני מאוד שכתוב בהלכה שאם יש דגים בבית, חייבים לעשות דווקא מהם את הגעפילטע פיש.
נעמי פרצה בצרחות היסטריות כשדמיינה את השפמנון השמנוני מונח בצלחתה, והאשה צעקה על נחמי למה היא אומרת שטויות יותר גדולות מהאשה החילונית באוטובוס שצעקה כל הדרך למה לחרדים יש כזה הרבה ילדים ועגלות.
כדי להירגע מהקרבות ולחפש קצת צל, הוא החליט ללכת לחפש פח קטן לזרוק בתוכו את האריזות של החטיפים. כשחזר, הן כבר משכו אותו מהר מהר: אבא, בבקשה בבקשה בוא נעלה על הרכבת הירוקה.
רכבת? שיהיה רכבת.
הם הלכו בשיירה איטית, השמש קופחת על ראשם, והתייצבו ממושמעים בנקודת העליה.
הרכבת הגיעה, והוא החליף מבט מהיר של הזדהות מיובשת ועייפה עם נהג הקטר, יהודי מבוגר ופנסיונר שמנענע כל כמה שניות באדישות סטואית פעמון ידני מקושקש.
הם עלו במאמץ על הרכבת, וחבר שלו מהכולל שבדיוק עבר שם - עזר לו להניף את העגלה למפתן הרכבת. הוא מלמל תודה רבה, והחבר מלמל בשקט: כן, גם אותי הכריחו לעשות את זה, תזהר לא לשבת יותר מחמש דקות ברצף.
חמש דקות ברצף? למה?
הוא הבין את התשובה מעצמו בדיוק שש דקות אחר כך, כאשר הרכבת עצרה סוף סוף והוא ירד ממנה בצעדים איטיים ועקומים כאשר כל עצמותיו דואבות.
הוא גיחך באוזניה: מאז ימי ילדותי בחיידר לא ישבתי על כיסא כל כך לא נוח...
היא חייכה, ותוך כדי חיפשה את הבמבה שנעמי שמרה במיוחד לאריות, וביד שמאל חיפשה את המרשמלו שהוא הבטיח לתת לנחמי אם היא תפסיק לחבק אותו בפחד נוראי כזה במהלך הנסיעה ברכבת הקופצנית הקטנה.
הוא והיא החליפו מבט מהיר. איזה יופי, כבר עברו כמעט שלוש שעות, והילדים כבר די צלויים, אולי נוכל לחזור הביתה יותר מוקדם.
הם הלכו לאט, מוקפים באלפי משפחות אברכיות בדיוק כמוהם. צעד ועוד צעד, אל גינת ג'ו נלכה.
הגינה הייתה מלבן קטן וצנוע בצבע חום, ובתוכו כמה שולחנות פיקניק קטנים, פח אחד קטן בקרבת מקום, ואיש אחד גדול עם חולצה ירוקה של גן החיות שמחזיק פינצטה באורך מטר.
הרעיון הבריק מייד, ועובד גן החיות הסכים לשתף פעולה אגב הרמת גבה תוהה, והשאיל לו את הפינצטה.
הוא ביקש מהאשה שתצלם אותו עומד על השולחן של הפיקניק ומחזיק מעל נחמי את הבקבוק, הפוך ומטפטף על ראשה, אבל היא הסמיקה וביקשה ממנו שירד כבר למטה, כי הנשים הכבודות בדיוק עברו על פניהם שוב, ולא הפסיקו ללחוש לנכדותיהן דברי גנאי וסלידה כנגד המודרנים האלו שלא מתביישים ועולים על השולחנות ועושים חילול השם שלא מהעולם הזה.
נחמי שאלה אותו בקול מתוק אם הם מודרנים, והוא הצטמרר והאשה הסבירה לה שחס וחלילה.
נעמי שאלה אותו מה זה מודרנים, והוא השיב מה שהשיב בקול פדגוגי שניסה להישמע כמו המשגיח זצ"ל בישיבה לפני כמה שנים, וגם טרח להסביר שאח שלו, דוד חיים, היה מודרני ואז חזר בתשובה.
נחמי אמרה שהיא גם רוצה להיות מודרנית ואז יהיה להם אוטו בצבע צהוב גדול עם גלגלים גדולים, והאשה לחשה לו בשקט שמזל שהילדה לא יודעת כמה זיווה של חיים מתווכחת איתו שיצבע כבר את האאוטלנדר בצבע נורמלי ולא צהוב. למה צהוב, חיים, רבונו של עולם, למה הצהוב זה, תמיד אתה חייב להיות ההוא שמושך עיניים מכל השכונה.
נעמי אמרה שהיא מאוד אוהבת צבע צהוב, והוא מיהר לנצל את ההזדמנות ונתן לה לגמור את חצי הבננה שהיא השאירה מהבוקר, והיא לא יכלה לסרב, כמובן.
הם פרשו מפת ניילון, מרחו על הלחם ריבת חלב עם פרוסות גמבה, מילאו את הבקבוק של שלוימי והסתכלו בשעון, מעודדים. הם פה כבר חמש שעות, יופי, תיכף כבר אפשר לחזור.
הילדים אכלו, והם פיהקו. נעמי שאלה בקול מצלצל: אמא, את לא שמחה לבוא לפה?
שמחה, בטח שמחה, חמודה. ממש כיף פה.
הילדים גמרו לאכול, שלוימי התחיל לצרוח, נעמי ונחמי חידשו את המריבה מי אדומה יותר, ומועצת הבטחון קיבלה החלטה: הביתה, זהו, כולם עייפים.
הם הלכו לאט לכיוון היציאה, עלו על האוטובוס הדחוק, החליפו עוד כמה קווים בדרך, הגיעו הביתה, ויומיים אחר כך עברו ביחד על התמונות במחשב, ושחזרו בגעגועים איזה כייף היה בגן החיות, והיא הבטיחה לנעמי ששבוע הבא אולי הם יסעו שוב פעם, והוא צחק בשקט כשנזכר שכך בדיוק הם הבטיחו לעצמם אחרי הביקור הקודם בגן החיות לפני שלוש שנים.
(הטור דמיוני לחלוטין, על שלל דמויותיו)
קרדיט צילום לתמונות המלוות: @נתן גלנט
היא הלכה, שתי בנותיהם הלכו איתה, והוא נותר לבדו על יד העגלה, סופר את כמות קורות העץ במרחב הכניסה.
הוא התחיל זמזם לעצמו שיר קטן שזכר מימי נעוריו, ניסה להעביר את הזמן. למול עיניו התור בקופות הלך והתארך, הלך והתארך.
כאשר התור כבר השילש את אורכו המקורי, האישה חזרה, מתנשפת: אל תשאל, הפח היה מלא, חיפשנו שעה שלימה פח אחר, בסוף ראינו אוטו צבעוני של גלידה, רצינו לקנות ארטיק לנחמי, אבל לא היה לו עודף ממאתיים שקל, אבל ראינו את קגן ואמרנו מזל טוב לבת שלהם שהתארסה אתמול.
אההה.
הוא עודד את משפחתו: עכשיו אבא יקנה כרטיסים, ועוד מעט נראה זברות וג'ירפות, נכון שלוימי חמודי?
שלוימי חמודי התחיל לצרוח בעגלה, והאשה גנחה: חם לו, חם לו, צריך להזיז את העגלה למקום יותר מוצל.
היא הזיזה את העגלה למקום מוצל, הבנות הסתובבו סביבן כאילו מקור האנרגיה שלהן סיים להיטען רק הרגע, והוא הלך לקופה ונעמד בתור הארוך.
בקושי עשר דקות חלפו, ותורו בא. לקח לו רגע אחד בלבד להבין: עשרת הממתינים לפניו היו כולם משפחה אחת, כמה נחמד.
הוא ביקש מהקופאית שני כרטיסים למבוגרים, שניים לילדים, ווידא כי אין צורך לשלם על שלוימי הפיצקי, שבינתיים כבר הספיק לצאת למלחמת עולם עם גזר כרות ראש, שילם עבור שני כרטיסים נוספים לבנותיו, והמשפחה כולה נכנסה בשער, תחת עיניו הבוחנות של המאבטח.
אני צריכה שירותים, זמררה נעמי, ורגע אחר גם נחמי נזכרה שגם היא צריכה.
הן הלכו לשירותים, והוא שמר על העגלה, ואחר כך האשה שמרה על העגלה והוא הלך וחזר, ובינתיים הם שמו לב שהם הגיעו לגן חיות כבר לפני שעה ועוד לא שמו משחת שיזוף.
המשחת שיזוף לא הייתה בתיק, וגם לא תחת העגלה, וגם לא בשקית גל פז שהוא החזיק עם המצלמה, וגם לא בתיק עם האוכל, אבל היא הייתה בסוף בכיס חליפתו, וקצת משחה הספיק להישפך החוצה וללכלך לו את המפה שנתנה לו הקופאית.
לא נורא, ניחמה אותו האשה, גם ככה אין פה להסתבך, הולכים ישר כל הזמן, והגן בנוי בצורת טבעת.
טוב.
הם התחילו ללכת, והילדות רצו מאושרות לראות את הפלמינגו, שם הם התחילו להתווכח מי מהן אדומה יותר בפָנים מהפלמינגו. הוויכוח נגמר בתיקו כאשר האשה רצה אליהן ומרחה אותן בכמות כפולה של משחת שיזוף, וקצת משחה נכנסה לנחמי בעין והיא לא יכלה לפתוח את העיניים דקות ארוכות.
בינתיים, היא משכה אותן לשבת בצל ולשתות קצת מים.
הן שתו, הוא שתה, היא שתתה, והם הבחינו כי עברה עוד חצי שעה.
שלוימי התחיל לצרוח, התגלגל בתוך העגלה, נחמי השפריצה עליו קצת מים כדי שיירגע, וכמה נשים מבוגרות ומכובדות שעברו שם הציצו בהם מבעד למשקפי המולטיפוקל, וסיננו לנכדותיהן: אצלנו מתנהגים אחרת, ס'פאשט נישט.
אההה.
נחמי קפצה בלי רגע אחד של שקט, והתחננה לראות את ה'אריים'. אריים? אה, אריות.
האשה הבטיחה: נגיע עוד מעט לאריים, אנחנו הולכים לפי הסדר.
הוא עיין במפת הגן בכובד ראש ששמור לרשב"א בדרך כלל, ועיניו נצצו סוף סוף: יש פה פינגווינים, לא ידעתי! בואו נלך.
האשה התלהבה, ואמרה לנחמי ונעמי: לכו עם אבא לראות פינגווינים, אני אחכה לכן כאן, שלוימי נמרח כולו מהשוקולד.
היא נשארה להתעמת עם שלוימי סביב סוגיית כריכי השוקולד שכעת נשארו בלי סוכריות צבעוניות בפְנים, והוא הלך עם בנותיו לראות פינגווינים, נרגש כפי שזמן רב לא היה.
הם הלכו לפי המפה, והגיעו לסככה קטנה. איך הם חיים פה, תהה. המקום ממש קטן.
הוא ראה חלון זכוכית קטן, מכוסה בטביעות אצבע ואף, ולא זרק לעברו מבט נוסף. הוא חיפש את מרחבי הקרח הגדולים. חיפש, חיפש, לבסוף הבין שהפינגווינים כנראה מסתתרים מאחורי הזכוכית - והצמיד את אפו לשם.
אה? וואלה?
הוא התקשר לאשה מייד, לעדכן אותה בחדשות המסעירות: ידעת שהפינגווינים כל כך קטנים?
קטנים?
כן, משום מה האמנתי שהם בגובה מטר וחצי, לא חלמתי שהם בגובה של חמישה עשר ס"מ...
אההה.
נחמי כבר השתעממה מלנסות לתקוע לפינגווין אצבע בעין דרך הזכוכית, ומשכה אותו שמאלה, לחיות הבאות.
נעמי רצתה לחזור לאמא, ומשכה אותו ימינה.
הוא רצה לשבת, דחוף, ולקח את שתיהן קדימה לכיוון הספסל, ואז נזכר שהאשה לא תדע איפה הוא, אז הוא הלך בחזרה עד הפלמינגו, חיפש את האשה, עד ששמע אותה צועקת לו מהספסל ליד הפינגווינים: אני כאן!
שיהיה.
הם עשו הפסקה שוב פעם והלכו כולם לשירותים, והחליפו טיטול לשלוימי, והראו לנעמי את הדגים המוזרים הקטנים בתוך האקווריומים. נעמי כמעט ביקשה מאבא שיעשה להם בבית אקווריום עם דגים כאלו, אבל נחמי הסבירה לה בקול רציני מאוד שכתוב בהלכה שאם יש דגים בבית, חייבים לעשות דווקא מהם את הגעפילטע פיש.
נעמי פרצה בצרחות היסטריות כשדמיינה את השפמנון השמנוני מונח בצלחתה, והאשה צעקה על נחמי למה היא אומרת שטויות יותר גדולות מהאשה החילונית באוטובוס שצעקה כל הדרך למה לחרדים יש כזה הרבה ילדים ועגלות.
כדי להירגע מהקרבות ולחפש קצת צל, הוא החליט ללכת לחפש פח קטן לזרוק בתוכו את האריזות של החטיפים. כשחזר, הן כבר משכו אותו מהר מהר: אבא, בבקשה בבקשה בוא נעלה על הרכבת הירוקה.
רכבת? שיהיה רכבת.
הם הלכו בשיירה איטית, השמש קופחת על ראשם, והתייצבו ממושמעים בנקודת העליה.
הרכבת הגיעה, והוא החליף מבט מהיר של הזדהות מיובשת ועייפה עם נהג הקטר, יהודי מבוגר ופנסיונר שמנענע כל כמה שניות באדישות סטואית פעמון ידני מקושקש.
הם עלו במאמץ על הרכבת, וחבר שלו מהכולל שבדיוק עבר שם - עזר לו להניף את העגלה למפתן הרכבת. הוא מלמל תודה רבה, והחבר מלמל בשקט: כן, גם אותי הכריחו לעשות את זה, תזהר לא לשבת יותר מחמש דקות ברצף.
חמש דקות ברצף? למה?
הוא הבין את התשובה מעצמו בדיוק שש דקות אחר כך, כאשר הרכבת עצרה סוף סוף והוא ירד ממנה בצעדים איטיים ועקומים כאשר כל עצמותיו דואבות.
הוא גיחך באוזניה: מאז ימי ילדותי בחיידר לא ישבתי על כיסא כל כך לא נוח...
היא חייכה, ותוך כדי חיפשה את הבמבה שנעמי שמרה במיוחד לאריות, וביד שמאל חיפשה את המרשמלו שהוא הבטיח לתת לנחמי אם היא תפסיק לחבק אותו בפחד נוראי כזה במהלך הנסיעה ברכבת הקופצנית הקטנה.
הוא והיא החליפו מבט מהיר. איזה יופי, כבר עברו כמעט שלוש שעות, והילדים כבר די צלויים, אולי נוכל לחזור הביתה יותר מוקדם.
הם הלכו לאט, מוקפים באלפי משפחות אברכיות בדיוק כמוהם. צעד ועוד צעד, אל גינת ג'ו נלכה.
הגינה הייתה מלבן קטן וצנוע בצבע חום, ובתוכו כמה שולחנות פיקניק קטנים, פח אחד קטן בקרבת מקום, ואיש אחד גדול עם חולצה ירוקה של גן החיות שמחזיק פינצטה באורך מטר.
הרעיון הבריק מייד, ועובד גן החיות הסכים לשתף פעולה אגב הרמת גבה תוהה, והשאיל לו את הפינצטה.
הוא ביקש מהאשה שתצלם אותו עומד על השולחן של הפיקניק ומחזיק מעל נחמי את הבקבוק, הפוך ומטפטף על ראשה, אבל היא הסמיקה וביקשה ממנו שירד כבר למטה, כי הנשים הכבודות בדיוק עברו על פניהם שוב, ולא הפסיקו ללחוש לנכדותיהן דברי גנאי וסלידה כנגד המודרנים האלו שלא מתביישים ועולים על השולחנות ועושים חילול השם שלא מהעולם הזה.
נחמי שאלה אותו בקול מתוק אם הם מודרנים, והוא הצטמרר והאשה הסבירה לה שחס וחלילה.
נעמי שאלה אותו מה זה מודרנים, והוא השיב מה שהשיב בקול פדגוגי שניסה להישמע כמו המשגיח זצ"ל בישיבה לפני כמה שנים, וגם טרח להסביר שאח שלו, דוד חיים, היה מודרני ואז חזר בתשובה.
נחמי אמרה שהיא גם רוצה להיות מודרנית ואז יהיה להם אוטו בצבע צהוב גדול עם גלגלים גדולים, והאשה לחשה לו בשקט שמזל שהילדה לא יודעת כמה זיווה של חיים מתווכחת איתו שיצבע כבר את האאוטלנדר בצבע נורמלי ולא צהוב. למה צהוב, חיים, רבונו של עולם, למה הצהוב זה, תמיד אתה חייב להיות ההוא שמושך עיניים מכל השכונה.
נעמי אמרה שהיא מאוד אוהבת צבע צהוב, והוא מיהר לנצל את ההזדמנות ונתן לה לגמור את חצי הבננה שהיא השאירה מהבוקר, והיא לא יכלה לסרב, כמובן.
הם פרשו מפת ניילון, מרחו על הלחם ריבת חלב עם פרוסות גמבה, מילאו את הבקבוק של שלוימי והסתכלו בשעון, מעודדים. הם פה כבר חמש שעות, יופי, תיכף כבר אפשר לחזור.
הילדים אכלו, והם פיהקו. נעמי שאלה בקול מצלצל: אמא, את לא שמחה לבוא לפה?
שמחה, בטח שמחה, חמודה. ממש כיף פה.
הילדים גמרו לאכול, שלוימי התחיל לצרוח, נעמי ונחמי חידשו את המריבה מי אדומה יותר, ומועצת הבטחון קיבלה החלטה: הביתה, זהו, כולם עייפים.
הם הלכו לאט לכיוון היציאה, עלו על האוטובוס הדחוק, החליפו עוד כמה קווים בדרך, הגיעו הביתה, ויומיים אחר כך עברו ביחד על התמונות במחשב, ושחזרו בגעגועים איזה כייף היה בגן החיות, והיא הבטיחה לנעמי ששבוע הבא אולי הם יסעו שוב פעם, והוא צחק בשקט כשנזכר שכך בדיוק הם הבטיחו לעצמם אחרי הביקור הקודם בגן החיות לפני שלוש שנים.
(הטור דמיוני לחלוטין, על שלל דמויותיו)
קרדיט צילום לתמונות המלוות: @נתן גלנט
