שלום, קוראים לי דינה והסיפור האישי שלי נוגע עמוק בווידוי בסליחות ובדרכים לא סלולות, מרופדות קוצים ודרדרים וסוללת אבנים שהגיעו אליי הביתה הישר מהדרך הלא ישרה שצעד בה בני, והתיישבו על מפתח ליבי, לב של אמא וחסמו לי את קנה הנשימה עד מחנק.

הסערה של יוני הורגשה באוויר מזה זמן רב, הוא נהג להסתובב ברחבי הארץ לשוטט בדרכים עקלקלות, תרתי משמע ולי לא היה מנוח, לא יכולתי לסבול את השעות המאוחרות ואת הימים שהוא לא חזר הביתה, ויותר מכך את המזכרות שהביא בין הגורן ומין היקב והיישוב.

לא הצלחתי להבין למה הוא בוחר לסטות מהדרך העולה בית- קל, מה חסר לו בבית המדרש? ומה הוא מצא באבנים הללו הגשמיות המלוכלכות המאובקות? מדוע הוא בוחר להתאבק באבק- אפרפר בשדות וביערות ולא להתאבק באפר רגלם של הצדיקים. לא סבלתי את האבנים הללו, אודה ואבוש.

בכל פעם שהוא חזר מהמקומות הבלתי ידועים והכל כך לא מתאימים לדרך שסללנו לו, אוסף האבנים במרפסת-הבית, הלך והתמלא ואילו שק הדמעות שלי, התרוקן בהתאמה. העיגולים השחורים מתחת לעיניים ודפיקות הלב הפכו לאורחי קבע יחד עם האבנים ההן שהפכו ביטוי לתחומי העניין הארציים של יוני שלי. את האבנים שהיה מביא איתו מן החוץ, היה מניח במרפסת בשורה ארוכה. שורה ועוד אחת. זיכרון לעוד פעם בה הוא יצא אל המקום שלא אליו שאפה נפשנו.

יום אחד, כשחזרתי מיום עבודה מעייף שנטל ממני כל כוח נפשי שעוד נותר בי - פניתי למרפסת לתלות את המכונה שהמתינה לי רטובה מהבוקר. נגשתי עם הגיגית העמוסה אל החבלים שמתחנו מקצה לקצה, כשאבן סוררת שגלשה מהמסדר של יוני, נמעכת בחריקה כואבת תחת רגלי.

'הוי אלוקים' הרמתי את עייני לשמים התכולים. כל הגעש והרעש שהיו בתוכי עם כל אבן שנוספה לשורה במרפסת פרצו באחת.

דחפתי קלות, באבחה של רגע, מספר אבנים אל הרחוב הריק. האחת אולי מתאילנד, השנייה - יתכן מהמדבריות בדרום והשלישית- מהמטע בקצה המושב. כל אבן והסיפור שלה. אבל הן בסך הכל אבנים, והלב שלי שתת כל כך. באמצע השורה נעצרתי. אני חייבת להשאיר לו משהו. חייבת לעצמי. להשאיר. משהו.

הוא הרגיש את האכזבה אני בטוחה, כי דקות אחדות לאחר מכן, ניכנס יוני הביתה. הביט אל המרפסת ששורת האבנים בה נמחקה בחציה ופשוט אמר לי: "סליחה אמא" ופנה לדרכו,מותיר אותי הלומה.

יוני הלך ולא חזר הביתה. את התחושה שלי בלכתו אני לא מצליחה להעלות על הכתב, רק אומר שהאבנים התיישבו על כתפיי ולא הצלחתי לנוע עוד. משקל האשמה הכריע אותי ופשוט לא הצלחתי להמשיך.

במשך מספר שבועות שקעתי ביגוני ולא היה לי רצון להמשיך לקום עוד בבוקר, מאז לכתו ללא שוב, הימים והלילות התחברו לזמן ארוך אחד שחור, גדול וכבד.

shutterstock_557371900 (Large).jpg


לילה אחד הגיע החלום וראיתי בו את יוני. הוא היה נראה שמח והעיקר בריא ושלם והוא נופף לי לשלום עם אבן ביד, ואז ראיתי אותן, את המאזניים, האלה מהציורים שלי מהגן עם המצוות והעבירות, יוני הניח את האבנים על משקל המאזניים במקום של המצוות וכך הוכרע הדין.

התעוררתי מהחלום בתחושה טובה וזינקתי מהמיטה (שנהפכה לי לבית) - לעבר המרפסת, ליטפתי את האבנים שעוד נותרו שם ודימיתי להריח את יונתן שלי, קיבלתי את האבנים. קיבלתי את עצמי ואת בני, יוני, בעסקת חבילה.

האבנים דוממות אך גם הדומם מרגיש באמת.
אבנים, אפשר לראות בהם אבני משא כבד, מטלטל ומסיר מן הדרך ואפשר לראות בהן אבני דרך, לבניית דרך חדשה. אני מודה ומתוודה שבדמיוני סללתי ליוני דרך ייעודית וכשלא הלך בה כעסתי והתאבלתי, רק כשהשכלתי לראות ולהודות בכך שישנם מגוון דרכים ושבילים ללכת בהם,אולי יותר ממגוון הסלעים שבאוסף.

רק כשהתכופפתי להביט מקרוב, ראיתי בהן סוף -סוף אבני חן .

יוני, אני מחכה לך. אמא.


אֶ֭בֶן מָאֲס֣וּ הַבּוֹנִ֑ים הָ֝יְתָ֗ה לְרֹ֣אשׁ פִּנָּֽה׃

מֵאֵ֣ת ה' הָ֣יְתָה זֹּ֑את הִ֖יא נִפְלָ֣את בְּעֵינֵֽינוּ׃

(תהילים קיח כב-כג)

מוקדש בהזדהות, לכל האימהות המתמודדות לילדים מתמודדים.