הנושאים החמים
הסיפור שלפניכם אירע עם אחד מבני משפחתי הקרובים, שהואיל בטובו לתאר בפני בפרוטרוט את השתלשלות האירוע.
הסיפור שבה את לבי, ומיד החלטתי לשלוח את ידי במלאכת הסופרים, ולהעלותו לפורום.
לקח לי זמן רב לכתוב את החלק הראשון (אני לא הכי מנוסה בכתיבת סיפורים) וב"ה אשתדל בקרוב לכתוב את המשך הסיפור.
פרק א'.
חודש אב, בין הזמנים, יום שישי קיצי ארוך, עד כניסת השבת נותרו שמונה שעות, שהשמש תשקע והשבת בוא תבוא בעקבותיה.
אברך צעיר בר אוריין שזה עתה סיים להתפלל שחרית בציונו של ר' שמעון, וטבל במעיין הסמוך, מסר את התפילין לאחיו, וביקש ממנו שיודיע לאשתו שבשעות הקרובות הוא יוצא לטייל במסלול הליכה..
אשתו וילדיו התארחו בעיר צפת הסמוכה, אצל קרובי משפחה, ובינתיים הוא החליט לנצל עד תום את ימי בין הזמנים, שמגיעים אוטוטו לסיומם. שמונה שעות מפרידות בינו לבין תחילת הזמן, אם כן 'עכשיו זה הזמן' הרהר לעצמו, ומשכך, התחיל לצעוד לעבר מסלול הליכה מוכר. כזה היה האיש, הליכה בחיק הטבע העניקה לו מרגוע ושלווה...
מצויד בבקבוק מים, מגבעת וחליפה - כיאה ל"בן תורה" שלא שוכח לרגע את לבושו.. יצא לדרך. בחשבון משוער יוותרו לו לפחות ארבע שעות לאחר שיגמא את המסלול, בהחלט זמן מספיק כדי להגיע לדירת המארחים, להתכונן לשבת קודש ואפילו להימרח קצת על הספה עם ששת ילדיו...
המסלול לא היה זר לו. בעבר הוא "עשה" אותו מספר פעמים, הוא הכיר את כל נפתוליו, ואין סיבה שהפעם זה יהיה שונה, כך לפחות חשב..
הוא צעד בניחותא עד לנקודת היציאה, ולשמחתו מצא מסלול ריק מנפש אדם, איזה כיף חשב לעצמו, אני הטבע ואלוקי..
הוא פתח בצעדים קלים, עובר בשטח הפתוח, שלאחריו השתרעו צוקים וסלעים. דילוג על אבן קפיצה מעל סלעון, ירידה עליה, מאגר מים צונן, ושוב סלעים וסלעים. הזמן חלף על פניו, והוא כבר הספיק לגמוא קרוב למחצית הדרך.
כדי לאתגר את עצמו הוא החליט לבדוק שביל צדדי ביותר שלא נחשף אליו בעבר. הוא לקח פניה ימינה ואחר כך שמאלה, משגיח כל העת לא לאבד קשר עין מהמסלול המקורי, ואכן דרכו השתלבה עם המסלול המרכזי, ומעת לעת הוא ראה ציוני דרך שמכוונים ליעד הסופי.
אך כעבור זמן מה כשציוני הדרך נעלמו, הוא קלט שהוא הרחיק לכת מהדרך המוכרת... הוא ניסה לחזור לנקודת המוצא, אך מלבד סיבוב חוזר על עקבותיו, הוא לא הגיע לשום מקום מוכר, גם לא למקום גבוה שיוכל לתצפת על המרחב במבט אופקי, לדעת היכן הוא ממוקם בזירה...
הוא הציץ בשעונו והחוויר מעט, כבר חלפו חמש וחצי שעות בחטף ועד כניסת השבת נותרו סך הכל שעתיים ומחצה, והוא תקוע בשומקום, מצויד בבקבוק מים שהתרוקן מחציתו כשאת חציו הראשון כילה בתחילת המסלול ...
ליצור קשר עם משפחתו או להזעיק עזרה לא היה באפשרותו, היות ולא החזיק באותה עת מכשיר פלאפון, בבוקר כשיצא מהדירה הוא השאיר שם את הסלולרי, במטרה להתנתק לרגע מהעולם, ומה יהיה בנוגע למסלול המתוכנן, אם יתקע או יצטרך להזעיק עזרה? הוא סירב להאמין שיקלע למצב כזה. 'אין סיבה שמטיב לכת כמוני שבקיא בהכרת השטח כאחד מבעלי החיים השורצים במקום.. יזדקק בשלב כלשהו להיעזר במכשיר פלסטיק'.
אבל באותו הרגע מה שבאמת הטריד אותו, היה החשש שיצטרך לחלל את השבת, והוא החליט להחיש את צעדיו אף שלא מצא את ידיו ורגליו במסלול הסבוך, אבל תלה תקוותו, אולי בכל זאת הוא יאתר שביל יציאה שנושק לכביש המסתלסל ממרומי העיר צפת ...
השמש כמו 'להכעיס', נטתה בחיפזון לכיוון מערבה, והוא בבגדי חול מיוזע ובאפיסת כוחות התיישב לרגע על סלע, מצפה לבאות..
הוא התחיל להפנים שאת השבת הוא לא יחווה בחיק המשפחה, אלא בין סלעים ואילנות שוממים מנפש חיה.
בינתיים ניער את המוקצה מבגדיו, והזדרז לזמר בערגה וכיסופים את הפיוט "לכה דודי". לקבל את פני שבת מלכתא בשדה השומם.
השמש שקעה ובמקום שרר חושך כבד, סהר הירח לא הטיל את אורו, ואור כוכבים שהבליח לא היה מסוגל להאיר את פני השטח הצפוף.
צפצופי עופות דורסים וקולות של חיות בר נשמעו מרחוק, אמנם לא חיות טרף גדולות אלא קרובי משפחתם הקטנים, תנים שועלים, וכן זוחלים כמו נחשים ועקרבים מצאו להם שם מקום למחייתם..
אבל אברך דנן היה נחוש בדעתו, לשמור את השבת ולא לחללה, ויהי מה!
להמשיך ללכת הוא נמנע גם בגלל איסור תחומים, וגם מסיבה פרקטית, לא היה לו סיכוי למצוא את הדרך בחושך ששרר... לכן חיפש לעצמו מקום לקבוע את יצועו, התיישב על סלע .. ושם נם את שנתו בעודו מצטנף מפני צינת הלילה... (ולא, האבנים לא התווכחו ביניהם על מי מהם הוא יניח את ראשו...)
לפני שנרדם עוד הספיק להרהר על בני ביתו המתפלצים מחרדה היכן אב המשפחה, ומה קורה שלא חזר עד עכשיו, ודאי הם הזעיקו עזרה.. ובעודו ממשיך להרהר שקע בשינה, כשקול נשמותיו מתמזג עם צפצופי העופות ויללות התנים..
בלילה הוא התעורר כמה פעמים לקול רשרושי העלים פצפוצי הענפים, ורעשי החיות, אך לבסוף הכריעה אותו העייפות והוא חזר לישון על סלעו...
"מסלול מסוכן" - "תינוקות שנשבו" פרקים ב-ג
לקריאת פרק ראשון:
פרק ב'
עם עלות השחר הוא התעורר לקול צפצופי הציפורים, בשיפולי הרקיע הציץ ירח דועך, בקרוב יסיים את ליל משמרתו.
אט אט עלתה השמש לשמי הרקיע והטיחה בו את קרניה החמות, הוא חיפש מקום להסתתר מפניה, אבל לשווא, היא סגרה עליו ומצאה אותו בכל מקום.. שפתיו היו יבשות, והטיפות האחרונות שנשארו בבקבוק הוא כילה עד תומם בערב אשתקד.
כשהוא מיובש, ועייף משנת לילה מסויטת, נשאר ישוב על מקומו...
לאחר כמה דקות התנער ממקומו, ונגש לשוחח עם קונו. הוא השתפך בתפילתו כמו בנעילה של כיפור. אם ברגע הראשון תפילתו נאמרה בחצי לחש, אט אט הוא הגביה את קולו וצרח במלוא גרונו הניחר.. והחלל הפתוח מצדו, הדהד את תפילתו שוב בעוצמה.
אין מה לומר, זוהי אחת התפילות שצרובה במוחו ובליבו כל הזמן.
גם על קריאת הפרשה כסדר הוא לא דילג. הוא שימש כבעל קורא ותיק, ומשום עת לעשות לה' שינן בעל פה את כל הפרשה בניגון הטעמים. בהחלט התפילה וקריאת התורה נסכו בו כוחות חדשים, והוא התעודד קמעא.
כעבור זמן שוב חזר לרבוץ על האדמה.. לאזור כוחות להמשך היום.
השמש זחלה בהדרגה לעבר רום הרקיע, ושעה קלה לאחר חצות היום, קול נהמה הדהד במרחב השלו, מנוע רעשני ניסר בחלל השקט. מסתבר שמדובר בתינוקות שנשבו, יהודים מסכנים, שהחליטו לסייר ברכב שטח, בינות הרים והנחל...
לרגע חלפה בו מחשבה לגשת אליהם ולבקש עזרה, 'אין לי מים ואוכל, והשמש קופחת על ראשי, וייתכן.. שזה בגדר פיקוח נפש' אבל הוא תיכף סילק אותה הצדה.
בעודו מהרהר, שיירת ג'יפים עשתה את דרכה סמוך לקרבת מקומו.
נוסעי הג'יפ נדהמו לראות אדם חרדי מיובש ומיוזע באמצע שום מקום. הם עצרו בצד הדרך והציעו לו את עזרתם, 'ניקח אותך לאן שאתה צריך'.
אבל הוא הודה להם בנימוס וסירב להיענות להצעה. 'לא אתן ליהודי להוסיף בחילול שבת' חשב לעצמו.
"המחלצים" לא הרפו ממנו, ואחד מהם ניסה לשכנעו בטיעון כזה שגם חילוני ממוצע יודע 'הלא פיקוח נפש דוחה שבת', וחברו החרה אחריו בטענה - 'אלוקים נתן ליהודים את יום השבת, כדי לנוח ולהתענג, וכפי הנראה המצב שלך רחוק מלהיות כזה...'
אך הוא בשלו, הגיב "חוק חקקה התורה בשמירת השבת ואין אנו ראויים לפרשה כרצוננו, לטב ולמוטב".
גם כשבקשו להתקשר למשטרה, ליידע אותם על מצבו, הוא סירב והתחנן בפניהם שיניחו לו, ואכן לעת עתה.. הם עזבו אותו לנפשו...
אט אט ירדה השמש, פונה מערבה לחתום את יום משמרתה, והחשיכה השתלטה במלוא עוזה.. אבל בתוככי לבו הציפו אור גדול,
רגש של שמחה עצומה, וחיוך ענק נמרח על פניו, הוא הרהר לעצמו 'ברוך השם הצלחתי לשמור על קדושת השבת, אמנם בלי כוס יין לקידוש אבל קדושת השבת לא נפגמה, בלי חלות להניף בברכה אבל את קדושתה בהחלט הנפתי, לא עינגתי אותה בשלוש סעודות אבל נפשי התענגה לבטח בשמירת השבת'.
פרק ג'
בני המשפחה, כבר היו ערוכים ומוכנים לקבל את השבת, תוך שעות בודדות השבת נכנסת, אבל אב המשפחה בושש מלהופיע.
נחמי שכבר שמעה מאח בעלה שהאחרון מתכנן לצעוד במסלול, לא יחסה חשיבות גדולה לעיכוב. 'הלא הוא צעד במסלול הזה כמה פעמים'. בוודאי יגיע בשעה הקרובה.
חלפה השעה ומיודענו בושש מלהגיע, קרובי האישה הפצירו בה שתדווח למשטרה, אך הרעייה את נפש בעלה הכירה, 'אתם מכירים את 'יוסי' מידי פעם הוא שוכח את עצמו'. אל דאגה הוא יגיע בקרוב ממש.
גם כשנכנסה השבת וקולות הצופרים הדהדו במרחב, לא היה זכר 'ליוסי'. אשתו נחמי מעט נלחצה אבל באומץ ליבה בחרה להרגיע את בני משפחתה המבוהלים. היא הכירה את נפש בעלה, ועוז רוחו. 'אני בטוחה שמצבו של יוסי מעולה, וכנראה הוא החליט לשבות במסלול כדי לא לחלל את השבת'. שיערה היא את מה שקרה. ושדרה לכולם בתום לב שאין מה לדאוג. גם גיסה אח בעלה, הצטרף לאשר את דבריה, והקרובים משום מה קבלו את דבריהם והחליטו בכל זאת להמתין עם זה. (אם על בן כלפי אביו אומר העולם 'התפוח לא נופל רחוק מהעץ', על אחת כמה וכמה זיווג שהקב"ה זיווג 'לא נופל רחוק מהעץ' ויש דמיון רב בתכונה באופי ויראת שמים..)
כל אותה השבת הילדים ונחמי הביטו לעבר הדלת, מי יזכה לפתוח את הדלת ראשון למשמע צעדים מתקרבים.. גם פרקי תהילים נאמרו אבל 'יוסי' לא בא...
מוצאי שבת ושום דפיקה בדלת...
באותו זמן נחמי יצרה קשר עם המשטרה, נידת שוגרה, והשוטרים החלו לתחקר את האם והאח מתי לאחרונה יצרו קשר עם יוסי..
הם נדהמו לשמוע בתשובה, שהקשר האחרון היה בבוקרו של יום שישי, ומאז לא העבירו קשר ביניהם, וחמור מכך לא דווחו למשטרה על המקרה. השוטרים שלחו מסר לכל הנידות באזור הממונעים על 4 לצאת בחיפוש אחר האיש האבוד.
אלא שתוך זמן קצר, הקריאה בוטלה, הם הבינו שההלך המיוזע שצועד לאיטו במעלה המדרגות עם פרצוף מחויך.. הוא לא אחר מאשר יוסי, האיש האבוד שאותו הם מחפשים...
הילדים פצחו בקריאות שמחה, וחיש מהר קפצו לחיק אביהם שהגיע זה הרגע ממסע רגלי במדבר... השוטרים בפנים נדהמות, לא יודעים אם לצחוק או לבכות על המחזה החריג, החליטו להסתלק מהמקום בלי לעשות סיפור מהעניין...
'ילדים, הבה ניגש 'לעשות' הבדלה'. נחמי ארזת בשמים? כן אבא!.. והששון והשמחה שבו למשפחה היקרה..
לאחר ההבדלה, סיפר האב לאשתו ילדיו וקרוביו, כיצד העביר את השבת בחיק הטבע.. 'אבא וכיצד נחלצת במוצאי השבת' שאלה אשתו נחמי?
בקלי קלות, השיב הבעל - 'התינוקות שנשבו' לא שכחו אותי. ובמוצאי שבת הגיעו שוב עם הג'יפים לחלץ אותי...!'
תחילת זמן אלול, יוסי מתנועע בחדוות לימודו. איש מהנוכחים באולם לא ידע על סודו הכמוס, ומה שעבר עליו באותה שבת...
