הנושאים החמים
תהילה מספרת:
היה לי בוקר עמוס בעבודה,
מלא טפסים להגיש,
טלפונים לענות ודוחות לסכם,
אבל כשחשבתי על אחר הצהריים שמחכה לי,
מצד אחד הרגשתי מתח קל ומצד שני- שמחה.
יום צילומים בסטודיו שלי
הוא אחד הדברים שבשבילם הגעתי לעולם,
ככה לפחות אני מרגישה.
נכון שזה בקושי מפרנס ומאמץ אותי מאד,
אחרי יום כזה הברכיים שלי מזכירות לי שהן קיימות
אבל אני פשוט אוהבת.
את המצלמה, את הפוקוס, את הזום
ובמיוחד את הילדים המתוקים שאני מצלמת.
בבוקר רוזה הבוסית יושבת לי על הראש,
רואה בי מזכירת רובוט שממלאת
תפקידים לפי דרישה,
אבל אחרי הצהריים אני חופשיה לנפשי,
עצמאית!
הגעתי הביתה גמורה,
הילדים כבר היו אצל גיסתי,
ביום של צילומים אין מצב שהם יהיו בבית,
זה פשוט לא עובד ביחד.
כמובן אני דואגת להחזיר לשרה גיסתי
כמו שמגיע לה,
ומתי שהיא צריכה בייביסיטר
אני עושה את זה בשמחה.
בקושי פרגנתי לעצמי קפה להתרעננות קצרה.
אין זמן, אני חייבת לארגן את הסטודיו,
לפתוח את הרקעים ולהכין את כל האביזרים.
אמא של דניאל אמרה שהם יגיעו ב4:00
אז הספקתי לקפוץ לאושר עד וקניתי
חבילת מרשמלו, זה גם מצטלם טוב
וגם עוזר לילדים לחייך.
פתחתי את הרקעים,
סידרתי בצד את הסטנדר,
ספר התורה והבלון בצורת הספרה 3,
הדלקתי מזגן, אח”כ כיביתי, המרשמלו מתייבש.
הצצתי עוד פעם על השעון.
כבר 4:10 ואני לא שומעת אף אחד מתקרב.
ב4:15 חייגתי לנאווה, אמא של דניאל.
היא התקשרה אלי לפני חודש כולה נרגשת,
יש לדניאל (נוני, ככה היא קראה לו)
חלאק’ה והיא מאד רוצה לפרגן לו
סט תמונות שיישארו לו למזכרת.
היא אמרה שהיא מבינה בצילום,
ואוהבת קו נקי, והאמת שהיא לא ממש צריכה אותי
כי היא למדה צילום בעצמה פעם,
באיזה חוג, אבל בפועל אין לה כ”כ רקעים
ולכן היא צריכה סטודיו מקצועי,
היא ראתה פעם שיתוף שלי באיזה פורום ואהבה
את הסגנון וככה הגיעה אלי.
הגיעה? לא ממש.
אני מחייגת והיא לא עונה.
מנסה שוב אחרי 3 דקות. מרגישה נודניקית.
מאמינה בחשיבה חיובית. מנסה להסביר לעצמי את האיחור, בטח הם הפסידו
את הרכבת ולכן מאחרים!
צריך לדון אנשים לכף זכות.
אחרי כמה דקות מחייגת שוב. יש ממתינה.
ואז שוב. מרגישה כמו… ואז היא עונה.
“תהילה? אה, נכון. כן,
וואו ממש לא נעים לי
אבל בסוף אנחנו לא נוכל להגיע,
פשוט החלטנו לחגוג לנוני ככה,
במסגרת מצומצמת. בעלי אומר שזה עדיף. בשביל
מה כל הרעש והצלצולים?
ואחות של בעלי שיש לה מצלמה מקצועית תעשה את התמונות,
עם האביזרים כבר הסתדרנו,
אבל באמת תודה לך על הרצון הטוב.
שתדעי שמאד התרשמתי”.
מממה?
אני בקושי מצליחה לגמגם.
“ססליחה, אאבל… קבענו!
וכבר חיכיתי לכם,
וארגנתי את הסטודיו!”
נאווה לא התרשמה ממני
ומהאסרטיביות שניסיתי לשדר. “אז מה!” היא אמרה,
“זה מאד טבעי שיש אילוצים ואנשים מבטלים.
את אף פעם לא ביטלת תור לרופא שיניים?”
לא ידעתי מה לענות לה.
בפנים הרגשתי בלון ענק של כאב וכעס.
היא מיהרה מאד,
ברקע שמעתי קולות של צחוק וילדים מדברים,
“טוב, אני חייבת לסיים, אז באמת סליחה,
אבל אולי בפעם אחרת, את יודעת מה?
יש לי גיסה שצריכה ללדת,
אני אמליץ לה עליך,
שתיקח אותך לניו בורן. טוב ביי.”
בערב הילדים שלי התלקקו ממרשמלו.
נפל לי אסימון:
קובעת יום צילומים רק לאחר העברת מקדמה מראש.
היה לי בוקר עמוס בעבודה,
מלא טפסים להגיש,
טלפונים לענות ודוחות לסכם,
אבל כשחשבתי על אחר הצהריים שמחכה לי,
מצד אחד הרגשתי מתח קל ומצד שני- שמחה.
יום צילומים בסטודיו שלי
הוא אחד הדברים שבשבילם הגעתי לעולם,
ככה לפחות אני מרגישה.
נכון שזה בקושי מפרנס ומאמץ אותי מאד,
אחרי יום כזה הברכיים שלי מזכירות לי שהן קיימות
אבל אני פשוט אוהבת.
את המצלמה, את הפוקוס, את הזום
ובמיוחד את הילדים המתוקים שאני מצלמת.
בבוקר רוזה הבוסית יושבת לי על הראש,
רואה בי מזכירת רובוט שממלאת
תפקידים לפי דרישה,
אבל אחרי הצהריים אני חופשיה לנפשי,
עצמאית!
הגעתי הביתה גמורה,
הילדים כבר היו אצל גיסתי,
ביום של צילומים אין מצב שהם יהיו בבית,
זה פשוט לא עובד ביחד.
כמובן אני דואגת להחזיר לשרה גיסתי
כמו שמגיע לה,
ומתי שהיא צריכה בייביסיטר
אני עושה את זה בשמחה.
בקושי פרגנתי לעצמי קפה להתרעננות קצרה.
אין זמן, אני חייבת לארגן את הסטודיו,
לפתוח את הרקעים ולהכין את כל האביזרים.
אמא של דניאל אמרה שהם יגיעו ב4:00
אז הספקתי לקפוץ לאושר עד וקניתי
חבילת מרשמלו, זה גם מצטלם טוב
וגם עוזר לילדים לחייך.
פתחתי את הרקעים,
סידרתי בצד את הסטנדר,
ספר התורה והבלון בצורת הספרה 3,
הדלקתי מזגן, אח”כ כיביתי, המרשמלו מתייבש.
הצצתי עוד פעם על השעון.
כבר 4:10 ואני לא שומעת אף אחד מתקרב.
ב4:15 חייגתי לנאווה, אמא של דניאל.
היא התקשרה אלי לפני חודש כולה נרגשת,
יש לדניאל (נוני, ככה היא קראה לו)
חלאק’ה והיא מאד רוצה לפרגן לו
סט תמונות שיישארו לו למזכרת.
היא אמרה שהיא מבינה בצילום,
ואוהבת קו נקי, והאמת שהיא לא ממש צריכה אותי
כי היא למדה צילום בעצמה פעם,
באיזה חוג, אבל בפועל אין לה כ”כ רקעים
ולכן היא צריכה סטודיו מקצועי,
היא ראתה פעם שיתוף שלי באיזה פורום ואהבה
את הסגנון וככה הגיעה אלי.
הגיעה? לא ממש.
אני מחייגת והיא לא עונה.
מנסה שוב אחרי 3 דקות. מרגישה נודניקית.
מאמינה בחשיבה חיובית. מנסה להסביר לעצמי את האיחור, בטח הם הפסידו
את הרכבת ולכן מאחרים!
צריך לדון אנשים לכף זכות.
אחרי כמה דקות מחייגת שוב. יש ממתינה.
ואז שוב. מרגישה כמו… ואז היא עונה.
“תהילה? אה, נכון. כן,
וואו ממש לא נעים לי
אבל בסוף אנחנו לא נוכל להגיע,
פשוט החלטנו לחגוג לנוני ככה,
במסגרת מצומצמת. בעלי אומר שזה עדיף. בשביל
מה כל הרעש והצלצולים?
ואחות של בעלי שיש לה מצלמה מקצועית תעשה את התמונות,
עם האביזרים כבר הסתדרנו,
אבל באמת תודה לך על הרצון הטוב.
שתדעי שמאד התרשמתי”.
מממה?
אני בקושי מצליחה לגמגם.
“ססליחה, אאבל… קבענו!
וכבר חיכיתי לכם,
וארגנתי את הסטודיו!”
נאווה לא התרשמה ממני
ומהאסרטיביות שניסיתי לשדר. “אז מה!” היא אמרה,
“זה מאד טבעי שיש אילוצים ואנשים מבטלים.
את אף פעם לא ביטלת תור לרופא שיניים?”
לא ידעתי מה לענות לה.
בפנים הרגשתי בלון ענק של כאב וכעס.
היא מיהרה מאד,
ברקע שמעתי קולות של צחוק וילדים מדברים,
“טוב, אני חייבת לסיים, אז באמת סליחה,
אבל אולי בפעם אחרת, את יודעת מה?
יש לי גיסה שצריכה ללדת,
אני אמליץ לה עליך,
שתיקח אותך לניו בורן. טוב ביי.”
בערב הילדים שלי התלקקו ממרשמלו.
נפל לי אסימון:
קובעת יום צילומים רק לאחר העברת מקדמה מראש.
