הנושאים החמים
החלטתי לרוץ לכנסת, כן.
הרצון נבע בי ממזמן. ראיתי את כל הכשלים סביבי, את היכולות שלי, את העתיד המבטיח הצפוי לי אם אעשה את זה כמו שצריך -
והחלטתי לתפוס יוזמה, ולרוץ.
חברים וידידים ניסו לרפות את ידיי עוד בתחילת המירוץ.
הם אמרו: חבל לך, אתה לא בנוי לזה, אתה תתייאש באמצע, תעשה מעצמך צחוק.
לא היססתי, הודעתי להם שעם כל הכבוד - אין לי כבוד לדעות לא מוסמכות של אנשים שאינם מומחים בתחום.
יצרתי קשר עם אנשים חכמים, בדקתי את כל הנתונים, הם דווקא היו בעד, הם אמרו: תרוץ, יש לך סיכוי טוב להגיע לשם.
פניתי לרב שלי, הוא היה בעד. הוא אמר: עד כמה זה יעזור לאחרים - אינני יודע, אבל לך זה בוודאי יעזור.
מעולה, תודה רבה.
התחלתי, יצאתי לדרך.
מכריי המעטים חיכו לשמוע על כשלוני, לא היה להם שום ספק: אכשל, לא אצליח.
דווקא אנשים זרים לחלוטין עודדו אותי בחיבה, טפחו על שכמי, צחקו, אמרו בחיוך: אדוני, בטח, למה לא. תרוץ לכנסת, טוב שיגיע לשם אחד כמוך. מישהו טרי, נלהב, אחד שמבין בדיוק את הסבל של האזרח הפשוט, אחד שטועם על בשרו את הסבל של מרזבים מטפטפים.
המירוץ לא היה קל כלל. לא מעט אנשים שהכרתי בחיי הפנו לי עורף, לא ענו לי לטלפונים, לא היו לי לפרטנר לשיחות טלפון ועידוד מוראלי שכה נזקקתי אליו.
בלא מעט פעמים במהלך המירוץ נאלצתי להתקשר שוב ושוב לידיד נפש כדי שיעודד אותי, בהינתן וחבריי האחרים סירבו. הם אמרו: אנחנו עסוקים, יש לנו פניות קודמות, נהיה בקשר בהמשך.
חצופים!
דווקא משפחתי נהנתה מהרעיון, האמינה בי מתחילת הדרך.
אפילו שכני, הליצן הציני הזה - היה בעד!
הוא אמר: כל הכבוד. אתה עוד תלַמד אחרים איך לעשות את זה כמו שצריך.
ובעצתו - התמדתי!
רצתי, רצתי, רצתי.
היו בדרכי לא מעט מכשולים, דילגתי עליהם בקלילות.
בעלי הקיוסקים והדוכנים, למשל, ממש התנגדו לריצתי. הם קיללו אותי בזעף, צעקו עליי, ניסו להציב בפניי מכשולים. התעלמתי מהם בגבורת נפש. לא התווכחתי, לא הלמתי בחזרה, פשוט חייכתי והמשכתי במירוץ המייגע.
בדרך אל היעד הנכסף, הצלחתי לעקוף לא מעט מתמודדים נוספים, לא לעגתי להם ולא התגאיתי עליהם. פשוט המשכתי הלאה והלאה.
ועם זאת -
הייתי בודד, כמעט ללא תמיכה ועידוד.
בשלב מסויים קדרו עננים כבדים מעל שמי המירוץ, וחישבתי לוותר ולפרוש. חשבתי שעשיתי דרך יפה, התקדמתי, הגעתי לנקודה טובה - וכעת אוכל לפרוש בכבוד.
ואז, באותו הרגע המכריע, פגשתי את ג'ימג'י, בעל דוכן פלאפל ירושלמי עייף.
הוא לא הכיר אותי, אבל מהרגע ששמע על מטרתי - לקח אותי כפרוייקט אישי. הוא הבטיח לי מתנות מיוחדות אם אתאמץ ואכבוש את היעד.
אינני זוכר בדיוק את מילותיו, אבל הן היו בערך כך: טוב שיש אנשים כמוך בחברה המנומנמת שלנו!
טוב שאנשים צעירים כמוך מקבלים אומץ ורצים למקומות שנראים בהתחלה רחוקים מידי ובלתי אפשריים!
הפנמתי את דברי העידוד, ליפפתי בהם את עצלותי הטבעית, חשקתי שיניים בעקשנות - והמשכתי את המרוץ. כן, גם את הבג"ץ עברתי בהצלחה, ברוך השם.
המשכתי עוד במרוץ, כבר היה ברור לכולם שאני מצליח, ומנצח.
ואכן -
כך היה, זהו זה.
ברוך השם, לאחר זמן רב שנדמה כנצח - הגעתי אל יעדי, כנסת ישראל!
מרוגש, מאושר, מחייך חיוך זוהר - ניצבתי בשערי משכן הכנסת.
נכנסתי כמו מלך. אנשי שירות וסדרנים זזו הצידה ופינו לי מקום, כמה מהם אפילו צילמו אותי!
בהיתי כלא מאמין בפאר וההדר השורר שם, לא האמנתי שאני שם.
הפנמתי לאט לאט: המרוץ נגמר, נצחתי!
הגעתי, כבשתי, ניצחתי.
נשמתי לריאותיי את מצבי: ניצב במשכן הכנסת, מניף ידיים בנצחון, מאושר, מסופק, מרוצה, זורח.
הבנתי: עשיתי את זה, מילאתי עוד מטרה בחיים.
וזהו זה, סיימתי.
ומאז, אני כל כך מחכה להזדמנות לספר על זה לדיאטן שלי, הוא יפרגן לי כל כך.
הרצון נבע בי ממזמן. ראיתי את כל הכשלים סביבי, את היכולות שלי, את העתיד המבטיח הצפוי לי אם אעשה את זה כמו שצריך -
והחלטתי לתפוס יוזמה, ולרוץ.
חברים וידידים ניסו לרפות את ידיי עוד בתחילת המירוץ.
הם אמרו: חבל לך, אתה לא בנוי לזה, אתה תתייאש באמצע, תעשה מעצמך צחוק.
לא היססתי, הודעתי להם שעם כל הכבוד - אין לי כבוד לדעות לא מוסמכות של אנשים שאינם מומחים בתחום.
יצרתי קשר עם אנשים חכמים, בדקתי את כל הנתונים, הם דווקא היו בעד, הם אמרו: תרוץ, יש לך סיכוי טוב להגיע לשם.
פניתי לרב שלי, הוא היה בעד. הוא אמר: עד כמה זה יעזור לאחרים - אינני יודע, אבל לך זה בוודאי יעזור.
מעולה, תודה רבה.
התחלתי, יצאתי לדרך.
מכריי המעטים חיכו לשמוע על כשלוני, לא היה להם שום ספק: אכשל, לא אצליח.
דווקא אנשים זרים לחלוטין עודדו אותי בחיבה, טפחו על שכמי, צחקו, אמרו בחיוך: אדוני, בטח, למה לא. תרוץ לכנסת, טוב שיגיע לשם אחד כמוך. מישהו טרי, נלהב, אחד שמבין בדיוק את הסבל של האזרח הפשוט, אחד שטועם על בשרו את הסבל של מרזבים מטפטפים.
המירוץ לא היה קל כלל. לא מעט אנשים שהכרתי בחיי הפנו לי עורף, לא ענו לי לטלפונים, לא היו לי לפרטנר לשיחות טלפון ועידוד מוראלי שכה נזקקתי אליו.
בלא מעט פעמים במהלך המירוץ נאלצתי להתקשר שוב ושוב לידיד נפש כדי שיעודד אותי, בהינתן וחבריי האחרים סירבו. הם אמרו: אנחנו עסוקים, יש לנו פניות קודמות, נהיה בקשר בהמשך.
חצופים!
דווקא משפחתי נהנתה מהרעיון, האמינה בי מתחילת הדרך.
אפילו שכני, הליצן הציני הזה - היה בעד!
הוא אמר: כל הכבוד. אתה עוד תלַמד אחרים איך לעשות את זה כמו שצריך.
ובעצתו - התמדתי!
רצתי, רצתי, רצתי.
היו בדרכי לא מעט מכשולים, דילגתי עליהם בקלילות.
בעלי הקיוסקים והדוכנים, למשל, ממש התנגדו לריצתי. הם קיללו אותי בזעף, צעקו עליי, ניסו להציב בפניי מכשולים. התעלמתי מהם בגבורת נפש. לא התווכחתי, לא הלמתי בחזרה, פשוט חייכתי והמשכתי במירוץ המייגע.
בדרך אל היעד הנכסף, הצלחתי לעקוף לא מעט מתמודדים נוספים, לא לעגתי להם ולא התגאיתי עליהם. פשוט המשכתי הלאה והלאה.
ועם זאת -
הייתי בודד, כמעט ללא תמיכה ועידוד.
בשלב מסויים קדרו עננים כבדים מעל שמי המירוץ, וחישבתי לוותר ולפרוש. חשבתי שעשיתי דרך יפה, התקדמתי, הגעתי לנקודה טובה - וכעת אוכל לפרוש בכבוד.
ואז, באותו הרגע המכריע, פגשתי את ג'ימג'י, בעל דוכן פלאפל ירושלמי עייף.
הוא לא הכיר אותי, אבל מהרגע ששמע על מטרתי - לקח אותי כפרוייקט אישי. הוא הבטיח לי מתנות מיוחדות אם אתאמץ ואכבוש את היעד.
אינני זוכר בדיוק את מילותיו, אבל הן היו בערך כך: טוב שיש אנשים כמוך בחברה המנומנמת שלנו!
טוב שאנשים צעירים כמוך מקבלים אומץ ורצים למקומות שנראים בהתחלה רחוקים מידי ובלתי אפשריים!
הפנמתי את דברי העידוד, ליפפתי בהם את עצלותי הטבעית, חשקתי שיניים בעקשנות - והמשכתי את המרוץ. כן, גם את הבג"ץ עברתי בהצלחה, ברוך השם.
המשכתי עוד במרוץ, כבר היה ברור לכולם שאני מצליח, ומנצח.
ואכן -
כך היה, זהו זה.
ברוך השם, לאחר זמן רב שנדמה כנצח - הגעתי אל יעדי, כנסת ישראל!
מרוגש, מאושר, מחייך חיוך זוהר - ניצבתי בשערי משכן הכנסת.
נכנסתי כמו מלך. אנשי שירות וסדרנים זזו הצידה ופינו לי מקום, כמה מהם אפילו צילמו אותי!
בהיתי כלא מאמין בפאר וההדר השורר שם, לא האמנתי שאני שם.
הפנמתי לאט לאט: המרוץ נגמר, נצחתי!
הגעתי, כבשתי, ניצחתי.
נשמתי לריאותיי את מצבי: ניצב במשכן הכנסת, מניף ידיים בנצחון, מאושר, מסופק, מרוצה, זורח.
הבנתי: עשיתי את זה, מילאתי עוד מטרה בחיים.
וזהו זה, סיימתי.
ומאז, אני כל כך מחכה להזדמנות לספר על זה לדיאטן שלי, הוא יפרגן לי כל כך.
