הנושאים החמים
בדור המילניום, בו כל צורב נחשף לאינטרנט, צפה ועלתה בעיה חדשה וקשה מאוד: הבריונות ברשת.
לא מעטים הם הסיפורים אודות אנשים שנחשפו לבריונות ברשת וספגו חיצי תרעלה אשר גרמו לנזקים נפשיים (וגם גופניים וכלכליים) משמעותיים, ולעתים אף איבדו עצמם לדעת.
כזה הוא סיפורו של דודאל מזרחי, נער ישראלי בן 15 שנחשף לבריונות ברשת, ובעקבות כך התאבד. כך גם ארע לאיימי אברט ("דולי"), נערה אוסטרלית בת 14 אשר שמה קץ לחייה בעקבות אלימות מסוג זה, מה שהביא את אביה להשיק קמפיין נגד התופעה בקראו "דולי שמה קץ לחייה בכדי להימלט מהבריונות – עצרו את הבריונות עכשיו!"
שוו בנפשכם, יושב לו אדם אלמוני מאחורי מסך מרצד בחדר ריק אי שם, ובתור "ניק" אנונימי הוא מתביית לו על הקרבן שאינו יודע את נפשו מרוב פחד.
הוא מתחיל במילים ארסיות ופוגעניות, ובהמשך הוא עלול להפיץ הקלטות, תמונות או סרטונים מביכים על הקרבן שעומד חסר אונים אל מול הצרה החדשה. אין לו שום יכולת להתנגד, כי רב כוחה של הבריונות האנונימית, כזו שאין מי שייתן עליה את הדין. ומנגד, לתוקף אין מעצורים, והמאבק נגדו כמעט חסר סיכוי.
ב"ה בפורומים חרדיים כמעט ולא נחשפים לבריונות הרגילה המצויה בפורומים הכלליים, אולם בהחלט מצויה חשיפה לדמגוגיה, שהיא אחת מהבעיות הנפוצות במשפחת הבריונות ברשת.
בעוד הדמגוגיה עצמה אינה מושג חדש כלל, הרי שהדמגוגיה האינטרנטית הינה מושג צעיר יחסית, אשר מהווה כר פורה לכל אותן רגשות שליטה, התעללות, ואולי אף אכזריות, החבויים לעתים במסתורי נפש האדם.
זה יכול לבוא מקטע תמים של כתיבה. התוקף מבקר את קטע הכתיבה באופן נשכני ובועט, חסר כל פרופורציה ומשולח כל רסן, ופעמים רבות זה גולש הלאה לביקורת אישית על הכותב עצמו באופן שיפחיד וירתיע את המותקף.
לעתים זה מגיע ממקום דתי / חרדי. התוקף פונה לערכים דתיים או מנהגים מקודשים, והופך את המותקף לכופר / קאלטער / בור ועם הארץ, או כל תואר פוגעני אחר אשר במחוזותינו נחשב להשפלה וביזיון גדול, ואף יותר מזה.
וזה יכול להגיע מכל כיוון אחר שיעלה או שלא יעלה על הדעת.
בדרך כלל הקורא האינטליגנטי לא יתייחס באופן רציני לדמגוגיה, בין אם היא מכוונת כלפיו ובין אם כלפי אחרים. אבל לצערנו פעמים רבות אין מנוס מחדירת המתקפה למודע או לתת מודע של כל קורא, ויש הרבה מקום לחשוש שהכינויים / תארים / ביזיונות / השפלות אף יתיישבו על הלב באיזושהי צורה. וקל וחומר אצל הקורא התמים יותר / החשדן פחות – עליו הדמגוגיה עלולה להשפיע עשרת מונים, וקצרה היא הדרך לתהיות כגון: "האם אני באמת סכל?", "האמנם דבקה בי הכפירה?" ובעיקר "באמת כך כולם חושבים עלי?!" או לחילופין: "לפלוני יש השקפות מעוותות", "פלמוני כותב שטויות", "לאלמוני אין לב".
וכמה שהמותקף ינסה להשיב מלחמה שערה – היא לא תצלח, זאת משום שהדמגוגיה פונה לרגש ואצל רובנו הרגש חזק מהשכל, והדרך לניצחונו של התוקף קצרה ומובטחת למדי.
הזכרנו את הכינויים "כופר", "קאלטער", "בור ועם הארץ", וכולנו יודעים שהתארים הללו לא מתחילים ולא נגמרים פה.
כמה פעמים שמענו את הכינויים "נאצי" או "רוצח" בשלל אופנים וסיטואציות?
נחשוב לרגע האם באמת הכינוי הזה מתאים כאן.
"רוצח"? אוקיי, מה עושה רוצח? נוטל את נשמתו של הנרצח. כן, כן, הורג אותו. מעביר אותו לעולם אחר. זה באמת מה שעשה פלוני שלכלך את הבניין? האם אכן בית דין ידונו אותו למיתה בעוון הריגה במזיד?
רגע, מה אמרת? "נאצי"? הנאצי שרף חיים בני אדם. זה מה שהשכן עשה כשהוא בנה בלי אישור והרעיש במשך שלושה חודשים ללא הפסקה?
"כופר"? למה, כי הוא לא הסכים עם העמדה שלך, או טען שלא זו ההבנה הנכונה בדברי הגמרא? האם אכן אין לו חלק לעולם הבא, והוא נידון לאבדון לעולם ולעולמי עולמים?
האינפלציה הגוברת בשימוש בתארים מוגזמים אינה הופכת את העולם למקום מזעזע או רצחני יותר, אלא מוזילה את הערך של המונחים הללו, ומרדדת את רמת הכתיבה והדיון. נאצי הוא כבר לא זה שניפץ ראשי תינוקות אל הסלע או יצר אהילי מנורות מעורם של יהודים קדושים, אלא סתם שוטר שדחף או הפיל לקרקע – שלא בצדק – מישהו שעצבן אותו (והנה תיאור קצר שממחיש את האבסורד שבהשוואה). כופר הוא כבר לא מי שכופר בתורת משה, אלא פשוט מישהו שאוחז אחרת ממך, כשבדרך כלל לשניכם אין באמת דעה מספיק מבוססת בנושא.
בכמה מילים נוכל לסכם שהתוצאה היא שהתארים הללו מאבדים את אמינותם, ובדברי חז"ל אנו מוצאים המחשה קולעת לכך:
"ר' שמעון אומר: כך עונש של בדאי, שאפילו דובר אמת - אין שומעין לו. שכן מצינו בבניו של יעקב שכיזבו לאביהן בתחילה, האמין להם שנאמר: (בראשית לז) "ויקחו את כתונת יוסף וישחטו שעיר עזים [וגו'] ויכירה ויאמר כתונת בני". אבל באחרונה, אף על פי שדברו אמת לפניו, לא האמין להם שנאמר: (שם מה) "ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וגו' ויפג לבו כי לא האמין להם".
כולנו גדלנו על הסיפור של הילד שצעק "זאב זאב". נידון זה מבוסס על אותו עיקרון.
האמת היא שלא צריך להגיע לכינויים ותיאורים מפוצצים על מנת ליפול ברשת הדמגוגיה הזולה.
הנה חלק ממה שיש לויקיפדיה לומר על שיטות בדמגוגיה:
שיטות שמפרות כללים לוגיים
נימוקים שאינם רלוונטיים לדיון
השיטות האלה לא תמיד נחשבות לדמגוגיה, אך יש להן קשר הדוק לה.
כדאי מאוד שנשים לב לצורת ותוכן הכתיבה שלנו, על מנת שנוכל לשמר את הערכים והמושגים המקודשים בעינינו, לשמור על רמת הכתיבה והדיונים, ולנצור את חיצי הכתיבה המורעלים - עמוק בתוך אשפת החיצים.
"מות וחיים ביד הלשון".
וביד העט.
לא מעטים הם הסיפורים אודות אנשים שנחשפו לבריונות ברשת וספגו חיצי תרעלה אשר גרמו לנזקים נפשיים (וגם גופניים וכלכליים) משמעותיים, ולעתים אף איבדו עצמם לדעת.
כזה הוא סיפורו של דודאל מזרחי, נער ישראלי בן 15 שנחשף לבריונות ברשת, ובעקבות כך התאבד. כך גם ארע לאיימי אברט ("דולי"), נערה אוסטרלית בת 14 אשר שמה קץ לחייה בעקבות אלימות מסוג זה, מה שהביא את אביה להשיק קמפיין נגד התופעה בקראו "דולי שמה קץ לחייה בכדי להימלט מהבריונות – עצרו את הבריונות עכשיו!"
שוו בנפשכם, יושב לו אדם אלמוני מאחורי מסך מרצד בחדר ריק אי שם, ובתור "ניק" אנונימי הוא מתביית לו על הקרבן שאינו יודע את נפשו מרוב פחד.
הוא מתחיל במילים ארסיות ופוגעניות, ובהמשך הוא עלול להפיץ הקלטות, תמונות או סרטונים מביכים על הקרבן שעומד חסר אונים אל מול הצרה החדשה. אין לו שום יכולת להתנגד, כי רב כוחה של הבריונות האנונימית, כזו שאין מי שייתן עליה את הדין. ומנגד, לתוקף אין מעצורים, והמאבק נגדו כמעט חסר סיכוי.
ב"ה בפורומים חרדיים כמעט ולא נחשפים לבריונות הרגילה המצויה בפורומים הכלליים, אולם בהחלט מצויה חשיפה לדמגוגיה, שהיא אחת מהבעיות הנפוצות במשפחת הבריונות ברשת.
בעוד הדמגוגיה עצמה אינה מושג חדש כלל, הרי שהדמגוגיה האינטרנטית הינה מושג צעיר יחסית, אשר מהווה כר פורה לכל אותן רגשות שליטה, התעללות, ואולי אף אכזריות, החבויים לעתים במסתורי נפש האדם.
זה יכול לבוא מקטע תמים של כתיבה. התוקף מבקר את קטע הכתיבה באופן נשכני ובועט, חסר כל פרופורציה ומשולח כל רסן, ופעמים רבות זה גולש הלאה לביקורת אישית על הכותב עצמו באופן שיפחיד וירתיע את המותקף.
לעתים זה מגיע ממקום דתי / חרדי. התוקף פונה לערכים דתיים או מנהגים מקודשים, והופך את המותקף לכופר / קאלטער / בור ועם הארץ, או כל תואר פוגעני אחר אשר במחוזותינו נחשב להשפלה וביזיון גדול, ואף יותר מזה.
וזה יכול להגיע מכל כיוון אחר שיעלה או שלא יעלה על הדעת.
בדרך כלל הקורא האינטליגנטי לא יתייחס באופן רציני לדמגוגיה, בין אם היא מכוונת כלפיו ובין אם כלפי אחרים. אבל לצערנו פעמים רבות אין מנוס מחדירת המתקפה למודע או לתת מודע של כל קורא, ויש הרבה מקום לחשוש שהכינויים / תארים / ביזיונות / השפלות אף יתיישבו על הלב באיזושהי צורה. וקל וחומר אצל הקורא התמים יותר / החשדן פחות – עליו הדמגוגיה עלולה להשפיע עשרת מונים, וקצרה היא הדרך לתהיות כגון: "האם אני באמת סכל?", "האמנם דבקה בי הכפירה?" ובעיקר "באמת כך כולם חושבים עלי?!" או לחילופין: "לפלוני יש השקפות מעוותות", "פלמוני כותב שטויות", "לאלמוני אין לב".
וכמה שהמותקף ינסה להשיב מלחמה שערה – היא לא תצלח, זאת משום שהדמגוגיה פונה לרגש ואצל רובנו הרגש חזק מהשכל, והדרך לניצחונו של התוקף קצרה ומובטחת למדי.
*****
הזכרנו את הכינויים "כופר", "קאלטער", "בור ועם הארץ", וכולנו יודעים שהתארים הללו לא מתחילים ולא נגמרים פה.
כמה פעמים שמענו את הכינויים "נאצי" או "רוצח" בשלל אופנים וסיטואציות?
נחשוב לרגע האם באמת הכינוי הזה מתאים כאן.
"רוצח"? אוקיי, מה עושה רוצח? נוטל את נשמתו של הנרצח. כן, כן, הורג אותו. מעביר אותו לעולם אחר. זה באמת מה שעשה פלוני שלכלך את הבניין? האם אכן בית דין ידונו אותו למיתה בעוון הריגה במזיד?
רגע, מה אמרת? "נאצי"? הנאצי שרף חיים בני אדם. זה מה שהשכן עשה כשהוא בנה בלי אישור והרעיש במשך שלושה חודשים ללא הפסקה?
"כופר"? למה, כי הוא לא הסכים עם העמדה שלך, או טען שלא זו ההבנה הנכונה בדברי הגמרא? האם אכן אין לו חלק לעולם הבא, והוא נידון לאבדון לעולם ולעולמי עולמים?
האינפלציה הגוברת בשימוש בתארים מוגזמים אינה הופכת את העולם למקום מזעזע או רצחני יותר, אלא מוזילה את הערך של המונחים הללו, ומרדדת את רמת הכתיבה והדיון. נאצי הוא כבר לא זה שניפץ ראשי תינוקות אל הסלע או יצר אהילי מנורות מעורם של יהודים קדושים, אלא סתם שוטר שדחף או הפיל לקרקע – שלא בצדק – מישהו שעצבן אותו (והנה תיאור קצר שממחיש את האבסורד שבהשוואה). כופר הוא כבר לא מי שכופר בתורת משה, אלא פשוט מישהו שאוחז אחרת ממך, כשבדרך כלל לשניכם אין באמת דעה מספיק מבוססת בנושא.
בכמה מילים נוכל לסכם שהתוצאה היא שהתארים הללו מאבדים את אמינותם, ובדברי חז"ל אנו מוצאים המחשה קולעת לכך:
"ר' שמעון אומר: כך עונש של בדאי, שאפילו דובר אמת - אין שומעין לו. שכן מצינו בבניו של יעקב שכיזבו לאביהן בתחילה, האמין להם שנאמר: (בראשית לז) "ויקחו את כתונת יוסף וישחטו שעיר עזים [וגו'] ויכירה ויאמר כתונת בני". אבל באחרונה, אף על פי שדברו אמת לפניו, לא האמין להם שנאמר: (שם מה) "ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וגו' ויפג לבו כי לא האמין להם".
(אבות דרבי נתן, נוסחא א' פרק ל')
כולנו גדלנו על הסיפור של הילד שצעק "זאב זאב". נידון זה מבוסס על אותו עיקרון.
*****
האמת היא שלא צריך להגיע לכינויים ותיאורים מפוצצים על מנת ליפול ברשת הדמגוגיה הזולה.
הנה חלק ממה שיש לויקיפדיה לומר על שיטות בדמגוגיה:
שיטות שמפרות כללים לוגיים
- טיעון בינארי - הנחה סמויה שיש רק שתי דעות אפשריות בנושא. לדוגמה, "מר כהן אינו בעדנו, אי לכך הוא נגדנו". הטענה מתעלמת מהאפשרות שמר כהן תופס עמדה ניטרלית. שימוש מקובל בשיטה זו נעשה בסקרים, בהם יש מספר מצומצם של תשובות, שלא מאפשרות להשיב באופן המשקף את כל הדעות הקיימות.
- אנלוגיה שקרית - שימוש בדמיון כלשהו בין שני עניינים, כדי ליצור ביניהם הקבלה מלאה, תוך התעלמות מהבדלים מהותיים.
- עיוות הטענות של הצד שכנגד - הפיכת המתנגד לחוכא ואיטלולא, באמצעות עיוות טענותיו והצגתן באור מגוחך. "ישב לו עורך ספר, ופתאום הרוח העיפה לו את הדפים, והמזכירה המבולבלת סידרה אותם באופן מבולבל וכל הספר התבלבל".
- השלכת הפרט על הכלל - הטעיה באמצעות ייחוס תכונה חיוביות או שלילית לגוף, התקפה רק לגבי חלק ממנו. בקונוטציה חיובית: "המצנן של האוטו עושה עבודתו נאמנה, כך שמבחינה מכנית, הרכב פשוט נהדר". בקונוטציה שלילית: "נתוני העוני שנמדדו בעיר ירושלים, מהווים תמונת מראה למציאות החברתית-כלכלית העגומה במדינת ישראל". וכן השוואה של חלק מסוים מגוף, לגוף אחר, על מנת ליצור הקבלה שקרית ומעוותת בין שני הגופים. למשל, "ישראל אלימה לפחות כמו ארצות הברית. בעיר האמריקנית סן פרנסיסקו, המכילה כשבעה מיליון אזרחים, נרשמו 130 מקרי רצח בשנה האחרונה, בעוד בישראל, בעלת שיעור אוכלוסין דומה, נרשמו 146 מקרים".
נימוקים שאינם רלוונטיים לדיון
השיטות האלה לא תמיד נחשבות לדמגוגיה, אך יש להן קשר הדוק לה.
- מתקפה רגשית - ניסיון להעביר את הדיון למישור רגשי. לדוגמה: "כולם תמיד נגדי!", "לא יכולה להיות פעם אחת שאני צודק?", "אתה טיפש!", "יש להקדים את יום הזיכרון למען המשפחות השכולות", "דבריך הם דמגוגיה".
- שאלה רגשית - ניסיון לעורר רגש "ומה אם זה היה ילד שלך?".
- שאלה רטורית לא הוגנת - שימוש בשאלה רטורית שהתשובה עליה איננה יכולה להיות חיובית, אבל מעמידה את המתנגד באור שלילי, כמו "אני לוזר?".
- שימוש בפופוליזם - שימוש בהסכמה רחבה של אנשים או ציבור שלם, כדי לטעון שהטיעון הוא אמיתי ותקף. "מיליון אנשים לא יכולים לטעות!"
- עובדות בלתי קשורות - הצגת עובדות שלכאורה תומכות בטענה מסוימת, אך למעשה אין להן כל קשר לדיון. דוגמה: "השמפו שלנו מועשר בוויטמין B12!". הדבר מעיד לכאורה על טיב המוצר, אך למעשה הגוף מסוגל לספוג את הוויטמין הנ"ל רק במערכת העיכול, ואין כל סיבה ממשית למרוח אותו על השער. "בשמן שלנו אין כולסטרול!" - לכאורה נראה שהשמן יותר בריא, אך למעשה כולסטרול מגיע רק מבעלי חיים, בעוד השמן מופק מהצומח. דוגמה אחרת: "המשקה שלנו מחוזק בחמצן (O2)!" אמירה זו נותנת את הרושם שהמשקה יכול לשמש ספורטאים או אנשים בעלי קשיי נשימה בצורה מיטבית, אך האמת היא שחמצן נספג רק בריאות, ולעומת זאת במערכת העיכול ערכו כקליפת השום.
*****
כדאי מאוד שנשים לב לצורת ותוכן הכתיבה שלנו, על מנת שנוכל לשמר את הערכים והמושגים המקודשים בעינינו, לשמור על רמת הכתיבה והדיונים, ולנצור את חיצי הכתיבה המורעלים - עמוק בתוך אשפת החיצים.
"מות וחיים ביד הלשון".
וביד העט.
