הם ישבו בחדר הרבנים אמנם אחד אל אחד, אך כולם ידעו שלא זה כי הוא זה. הרב קלפשטיין שישב בימין - היה איש רחב ממדים ובעל צורה נאה, זקנו מסודר בקפידה ופניו משדרות רשמיות וסמכות כאחד.

מימינו מתנשאת ערימה של ספרים פתוחים זה על אף זה, גדולים וקטנים, עבי כרס ושאינם, מכל השנים והמהדורות, מגמרא מסכת סוכה בלויית הכריכה, ועד לספר החדש שהופיע זה עתה ומקיף את הלכות ד' המינים על כל מרבדיהן וסוגיותיהן. פעמים היה אשר גובהה של הערימה אף הסתיר חלק מפניו ורק שתי עיניו הנוקבות בצבצו מלמעלה – עטורות בגבותיו העבות.

משמאלו מושטת לו ידית פלדה מתכווננת ובראשה זכוכית מגדלת עבה ומשוכללת. אמור יאמרו הבריות שמיום בריאת העולם לא קרה כזאת שיחמוק לו איזה 'בלעטל' או נקודה שחורה מתחת לעיניו הקפדניות של קלפשטיין – הנראות מפחידות פי כמה כשהן משתקפות מעברה השני של הזכוכית־מגדלת.

תחביב מיוחד היה לו לרב קלפשטיין לשתף את ציבור שואליו בגודל שליטתו בהלכות וטיב בקיאותו בשיטות המובאות בספרים בה"א ובמסקנות. אם כי לא תמיד היו דבריו מובנים על הדעת – די היה בכמה מילים מעורפלות מעורבבות בביטויים הלכתיים ומבטא ישיבתי משופשף - לחפות על כך.

אוהב היה לנמק את שיטותיו ולגלות מדי פעם לשואל התמים ש"את הסוגיה הדנה בשאלתך למדתי כשעסקתי בעניין ההוא וההוא, לילות כימים שמתי עד שהגעתי הלום – לדעת את כל השיטות על בוריין. בר מזל הינך שהאתרוג שלך הגיע לידי ועבר את הניתוח ההלכתי המעמיק והמקיף ביותר"

לעומתו - באותו צד לשולחן הרבנים - ישב לו הרב שמעיה. מראהו פשוט, כובעו דוהה, זקנו קטנטן וחדחד. מעיין בספר משנה ברורה הממוספר על עוביו במדבקה זוהרת המשייכת אותו אל אוצר הספרים של הישיבה. לצדו מונחת לה זכוכית מגדלת פשוטה, שהידית שלה - העטופה ברצועות דבק סלוטייפ חממם - מגלה את אורך ימיה הטובים יותר.

תמיד היה מעיין בשאלה בשתיקה ובמתינות, שותק ומעיין. רק כשהגיע בדעתו למסקנתו של ענין היה עונה את תשובתו הפשוטה והברורה במילה אחת או שתיים אותן בירר בקפידה. חומק היה מלחוות דעתו כשלא היה מוכרח לכך, רק עונה בקצרה וחוזר לתלמודו או לשואל הבא הממתין בתור.

* * *

זה היה בשעות לפני הצהריים בהם החדר עדיין ריק והתור דליל שואלים. לחדר הרבנים נכנס בחור בשנות העשרה לחייו שתספורתו המוקפדת ומבטאו הכבד מסגירים את מוצאו הצרפתי. הוא הוציא את אתרוגו מקופסת הקרטון תוך כדי שרגליו מוליכות אותו מאליהן אל הרב קלפשטיין אשר מעבר ערימת ספריו.

"שלום כבוד הרב

יש לי שאלה בקשר לצורת האחיזה של האתרוג", אמר בקול בטוח תוך כדי שהוא אוחז את אתרוגו בצורה קעורה.

"האתרוג שלי בא ממרוקו" הנמיך הבחור את קולו כאחד הממתיק סוד.

"מאיזה זן הוא אינך צריך לומר לי" קטע אותו הרב "ממרחק כמה וכמה עשרות מטרים הייתי מזהה את המוצא שלו".

"כן, הרבה אומרים לי שרואים עלי שאני צרפתי" הצטחק הבחור כשלחייו מסמיקות.

קלפשטיין מניף את ידו בתנועת ביטול, "נו שוין לך תסביר לבעל תשובייה מה זה זן ומה זה 'מסיירת' של אתרוג" חשב לעצמו.

"הבעיה היא" המשיך הבחור את נאומו שנקטע "שאתמול הייתי בשיעור תורה והרב שם אמר והדגיש שכשמברכים על האתרוג צריך להחזיק אותו 'כדרך גידולו' - שזה אומר כמו שהוא גדל על העץ עם הפיטם לצד מעלה" הסביר כאחד ממיטב מגידי השיעור.

נכון מאד! – אומר לו הרב בנימה ילדותית זו שמחמיאים בה לילד שידע לענות את התשובה שדקלמה הגננת על פיו.

"אבל!" המשיך הבחור "פה מתחילה הבעיה. שהאתרוג שלי גדל במרוקו וכשאני עומד בארץ ישראל – אם אני יחזיק אותו באותו כיוון שהוא גדל על העץ במרוקו – אצטרך להחזיק אותו ככה" הדגים הבחור כשהוא מחזיק את האתרוג בצורה עקומה.

"כי כדור הארץ עגול, ואנחנו פה, ומרוקו שם" הצביע על נקודות מסוימות באוויר מנסה לדמות גלובוס.

"ואם כך, יוצא שהאתרוג שלי כשהוא גדל על העץ שלו במרוקו, הוא גדל ככה" הצביע בידו הפנויה על האתרוג המונח בצורה עקומה.

קלפשטיין ניסה להתאפק ולא לצחוק, אבל השאלה הצחיקה אותו מאד ולא צלח לאפק את צחוקו.

"לך תלמד עוד תורה" אמר לבחור כששיירי צחוקו עדיין על פיו, "תלמד עוד הלכות הנחוצות לחיי היום יום. ישנן הלכות ש'אתם' אפילו לא מ ו ד ע י ם אליהם, חבל שתבזבז את זמנך בחקירות חסרות תועלת ממין אלה"

הבחור עמד משתומם, מנסה להבין את מה שהרב מנסה להגיד. "זאת אומרת שאני יכול להחזיק את האתרוג ככה?" יישר את ידו.

כן אתה יכול להחזיק ככה – נאות קלפשטיין לענותו, תוך כדי שהוא מיישר את אגרופו הקמוץ ומדגים גם הוא את הצורה הישרה.

כן? ככה כתוב פה? ווידא הבחור בתמימות, תוך שהוא מצביע על ערימת הספרים.

"כן!" עלה טון דיבורו של הרב "אתה צריך להחזיק את האתרוג בצורה ישרה. אבל לא! זה לא כתוב פה, כי זה ענין פשוט מאד ומובן מאליו ולא צריך לדבר על זה, ואין אף אחד מכותבי הספרים האלה שהיה מוכן לשרוף את זמנו לשאלות פשוטות ממין אלה".

"כמו שאמרתי לך, תחזור ללימודים ותועיל יותר" הוסיף בתוכחה.

"כבוד הרב, אולי בכל זאת תסכימו לבדוק אם באחד מהספרים יש נדון כזה. כי אני מה זה רוצה לקיים את המצוה בהידור ולהחזיק את האתרוג בצורה הנכונה" התחנן הבחור בתמימות זכה.

כאן פקעה סבלנותו של הרב. שבעל תשובה יבוא ויפקפק בבקיאותו המופלאה?! ועוד בדברי שטות והבל?!

"אין! אין! אין!" צעק, כמעט צרח.

"זה לא כתוב פה! באף אחד מהספרים! זה דבר פשוט ומובן מאליו. ותחזיק את האתרוג ואת הראש שלך ישר בבקשה".

הבחור נבהל מטון דיבורו של הרב שדמה יותר לצעקה, הוא פסע פסיעה אחורנית תוך שהוא לא מוריד את עינו מדמותו של קלפשטיין.

כל אותו הזמן ישב הרב שמעיה בצד והקשיב לדיבורם, אך לא התערב, כדרכו תמיד, ובפרט כשהשאלה לא הופנתה אליו.

אבל כאן הוא חרג ממנהגו.

"חכה שניה!" קרא לבחור שפנה לצאת בבושת פנים.

"אם ירשה לי כבודו לעיין בזה לדקה" ביקש את רשותו של קלפשטיין והצביע על אחד מהספרים בתחתית הערימה.

"בכבוד!" אמר לו קלפטשיין תוך כדי שהוא מגביה גבותיו בתמיהה.

הרב שמעיה סימן לבחור לבוא לידו, ותוך שידו מונחת על כתפו של הבחור, דפדף בספר חיים וברכה סימן מד' והתחיל להקריא מילה במילה במתינות מתוך הספר:


דרך גדילתן. עיין בכורי יעקב תרנ"א ס"ק י"ג. שנסתפק אם אנו יושבי אירופא יוצאין בד' מינים שגדלו באיי אמעריקא ואוסטיראליען שיושבין לצדינו ותחתינו וכן איפכא. שידוע מה שכתבו הטבעיים שרגליהם נגד רגלינו ומה שאין נופלין נגד השמים. הוא מפני ששם הבורא כח מושך בארץ. וא"כ המינים שכדלו שם – אם נוטלין אצלינו הוא היפך מדרך גדילהן וכו' אלא דתמיד המברך צריך לאוחזן בעיקרן למטה וכו' אף שבשעת גידולם היה להיפוך מכפי שהם כעת אצל המברך וק"ל.


דמעות הקלה ירדו ברגש על לחייו של העלם הצעיר. "אז, אם הייתי אוחז את האתרוג בצורה שונה, יתכן והייתי שוגה ולא יוצא ידי חובה" הוא מחה את דמעותיו ונשם בהקלה שגילה שדעת גדולים כבר דנה בשאלתו.

"אבל אתרוג נדיר שכמוך, הגיע הנה כדיי לקבל פסק, והמצווה אותה תקיים תהיה בעז"ה בהידור גדול משל כולם". חייך אליו הרב שמעייה. "כי הנך עומד כאן, בארץ ישראל, אך גידולך מגיע עד לב השמים".