שוא מרחף

[כל שם שתרצה]

הדרך לבחון את צורת ההגייה של הקדמונים היא על פי חריזת תנועות שונות שבה השתמשו.

אכן כדבריך מקובל להוכיח מחריזת המשורר על הברתו.
אמנם לא ברור לי בכלל שהדבר מוכרח. האין אפשרות שחרזו ב'יש אם למסורת'?
השאלה גם כמה השקיעו. הקדמת הרמ"א למשל, ארוכה מאוד ומחורזת כולה, לא מסתבר כל כך שישב לבקש חרוז מדויק בכל משפט ומשפט, אם בא בקלות, בא. ואם לא, יש לסמוך על מ"ד שיש אם למסורת.

אפילו מגדולי משוררי ספרד מצאנו שלא הקפידו - כנראה במקרי לחץ - על חרוז מושלם.
השווה בפיוט מי כמוך:
לְמָחָר קְרָאָתָם לְסוֹד נִכְמָס
וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְנֶעֱלָס
וְהוּא בַּמְּלָכִים יִתְקַלָּס
הנה חרז נכמס ונעלס, ולא חשב כי בזאת יתקלס..

יפה מאוד, אבל איך זה קשור לשוא מרחף?!

ריחף לו השוא מאשכול זה..

נראה לי שכבר כתבו כל מה שצריך, לא?

 

[בן של מלך!]

ריחף לו השוא מאשכול זה..
נראה לי שכבר כתבו כל מה שצריך, לא?

עדיין אין לי מושג על שוא, האם הוא נח או נע.
יש את המילה "כָּֽל־הַמִּצְוָה" שהמילה כל עם קמץ קטן ומתג והשוא נח באות ל.
במילים "לֻֽלְאֹת", "גְּנֻֽבְתִי" שיש מתג באות עם תנועה קטנה והשוא נע.
מה הולך כאן?

 

[כל שם שתרצה]

יש את המילה "כָּֽל־הַמִּצְוָה" שהמילה כל עם קמץ קטן ומתג והשוא נח באות ל.
במילים "לֻֽלְאֹת", "גְּנֻֽבְתִי" שיש מתג באות עם תנועה קטנה והשוא נע.

מתג בתנועה קטנה, לרוב מניע. (וכללי המתגים באופן מדויק, קשים אצל הכל, וזוקקים דיון נפרד).
אבל בסיפור של 'כל המצוה' הרי האות ל בסוף תיבה, ולאן תנוע?
הא למה זה דומה? לשני שואים נעים, שהשני בהכרח נע, אבל כששניהם בסוף תיבה, אין לאן לנוע.
והענין הוא, שהשוא יכול להיות סיום הברה (כשהוא נח) או פתיחת הברה (כשהוא נע).
לכן בראש תיבה הוא לעולם ינוע, ובסיום התיבה הוא לעולם ינוח.

מלבד כל זאת, מתג שמגיע בתיבה מוקפת (כגון זה של כל המצוה), אינו נידון כמתג ממש, אלא כסימון מסוים (ואכמ"ל).
והא ראיה, שאינו מאריך את הקמץ להגדילו.

 

[דיונון]

אמנם לא ברור לי בכלל שהדבר מוכרח. האין אפשרות שחרזו ב'יש אם למסורת'?
השאלה גם כמה השקיעו. הקדמת הרמ"א למשל, ארוכה מאוד ומחורזת כולה, לא מסתבר כל כך שישב לבקש חרוז מדויק בכל משפט ומשפט, אם בא בקלות, בא. ואם לא, יש לסמוך על מ"ד שיש אם למסורת.

אפילו מגדולי משוררי ספרד מצאנו שלא הקפידו - כנראה במקרי לחץ - על חרוז מושלם.
השווה בפיוט מי כמוך:
לְמָחָר קְרָאָתָם לְסוֹד נִכְמָס
וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְנֶעֱלָס
וְהוּא בַּמְּלָכִים יִתְקַלָּס
הנה חרז נכמס ונעלס, ולא חשב כי בזאת יתקלס..

טענתך לכשעצמה נשמעת, אם כי כשיש הסבר ברור (שים לב, השאלה לא היתה באיזו הגייה הגו בקראקא, אלא האם גם בזמן הרמ"א כבר השתמשו בהגייה זו) סבירותה הנמוכה ממילא קְטֵנָה עוד יותר.
אבל הראיה שהבאת אינה ראיה כלל וכלל -
יש הבדל עצום בין חריזת הברות באותיות שונות לבין 'חריזת' אותיות בהברות שונות. הראשונה חריזה היא ונעימה לאוזן, ולעומתה חריזת אותיות כשתנועותיהן שונות אינה חריזה כלל.

 

[כל שם שתרצה]

טענתך לכשעצמה נשמעת, אם כי כשיש הסבר ברור (שים לב, השאלה לא היתה באיזו הגייה הגו בקראקא, אלא האם גם בזמן הרמ"א כבר השתמשו בהגייה זו) סבירותה הנמוכה ממילא קְטֵנָה עוד יותר.
אבל הראיה שהבאת אינה ראיה כלל וכלל -
יש הבדל עצום בין חריזת הברות באותיות שונות לבין 'חריזת' אותיות בהברות שונות. הראשונה חריזה היא ונעימה לאוזן, ולעומתה חריזת אותיות כשתנועותיהן שונות אינה חריזה כלל.

לא התכוונתי להביא ראיה אלא שנזכרתי בדבר דומה. ואתה צודק בודאי שהחילוק ברור.

לענין הקדמת הרמ"א, כיצד נפרנס חרוזים אלו:
ועל פי שנים יקום דבר, ואביא שני עדים לראיה ומהם אדבר,
וזה הוא הדבר, כי דעתי הי' לקצר ולהבר,
מהופך בדרכי ההיפך והסתירה, שכתב הגאון הרב המורה.
והרוצה לסמוך עלי יבא ויסמוך, ואין חטא אשר יחטא כי אם על הסומך,

(לענין החרוז: ורוח אלהין קדישין בחפנו אסף, וחיבר ספר בית יוסף, - היה מקום לומר ש'אסף' האל"ף בחולם חסר. אמנם בהמשך שוב יש כיוצא בזה: כי ידוע שהרב המחבר בית יוסף, בטבעו אל הגדולים נכסף).

 

[דיונון]

לענין הקדמת הרמ"א, כיצד נפרנס חרוזים אלו:
ועל פי שנים יקום דבר, ואביא שני עדים לראיה ומהם אדבר,
וזה הוא הדבר, כי דעתי הי' לקצר ולהבר,
מהופך בדרכי ההיפך והסתירה, שכתב הגאון הרב המורה.
והרוצה לסמוך עלי יבא ויסמוך, ואין חטא אשר יחטא כי אם על הסומך,

בסוף מילה שניהם נשמעים כמו סגול E

 

[בן של מלך!]

מתג בתנועה קטנה, לרוב מניע. (וכללי המתגים באופן מדויק, קשים אצל הכל, וזוקקים דיון נפרד).
אבל בסיפור של 'כל המצוה' הרי האות ל בסוף תיבה, ולאן תנוע?
הא למה זה דומה? לשני שואים נעים, שהשני בהכרח נע, אבל כששניהם בסוף תיבה, אין לאן לנוע.
והענין הוא, שהשוא יכול להיות סיום הברה (כשהוא נח) או פתיחת הברה (כשהוא נע).
לכן בראש תיבה הוא לעולם ינוע, ובסיום התיבה הוא לעולם ינוח.

מלבד כל זאת, מתג שמגיע בתיבה מוקפת (כגון זה של כל המצוה), אינו נידון כמתג ממש, אלא כסימון מסוים (ואכמ"ל).
והא ראיה, שאינו מאריך את הקמץ להגדילו.

אני רק הבאתי דוגמא.
יש עוד המון מילים שאתה כן יכול להניע את השוא ולמרות זאת השוא נח.
קח לדוגמא את המילה "הַֽלְוִיִים", שהשוא נח, מה הולך פה?

 

[כל שם שתרצה]

אני רק הבאתי דוגמא.
יש עוד המון מילים שאתה כן יכול להניע את השוא ולמרות זאת השוא נח.
קח לדוגמא את המילה "הַֽלְוִיִים", שהשוא נח, מה הולך פה?

הבעיה היא שמתחילים מהסוף..
שוא מרחף זה סוג של המצאה של המדקדק הר"ז הענא. שנועדה ליישב את המקומות שבהם בג"ד כפ"ת אינו דגוש למרות שלפניו שוא נא (מלכי בגדי עבדי, וכדומה).

לפני כל זה צריכים ללמוד את כללי שוא נע ושוא נח, ואת השאלה על בג"ד כפ"ת להשאיר בינתיים.

מה הם כללי שוא נע ונח?
הגדרים וכללם רבי אליהו בחור, ומאז נתקבלו הדברים כמעט כמפי הגבורה.
חמשה כללים הם לשוא נע, וסימנם אבדג"ה:
א. שוא בראש מילה (כגון שלח, שמע).
ב. שוא שני מבין שני שואים (כגון תזכרו).
ג. שוא שאחרי תנועה גדולה בלתי מוטעמת (אמרו).
ד. שוא באות דגושה (אפילו דגש קל).
ה. שוא באותיות הדומות, כשהוא מופיעה על האות הראשונה מביניהן (הנני, יברכך).

הסימנים של אבגד"ה הן א (ראש) ב (שני) ג (גדולה) ד (דגש) ה (הדומות).
הכלל האחרון הוא פרי המצאתו של רבי אליהו בחור, ורבים לא הסכימו עמו.
על הראשונים אין מחלוקת.

ברוב המקרים הכללים הללו מכריעים כל ספק.
עיקר הקושי הוא בכלל השלישי: תנועה גדולה בלתי מוטעמת.
כי יש לו המשך לא כתוב: תנועה קטנה שיש בה מתג/געיא. והטעם: התנועה הקטנה שיש בה מתג, הרי היא מוארכת ודינה כדין תנועה גדולה.

אולם כיון שהדבר תלוי במתגים, ולא כל מתג מניע ומאריך, לכן יש בזה בלבול קצת, כי יש מתג שעניינו הוא העמדה קלה בלבד, כמו בתיבת 'הלויים' שציינת, וממילא נשאר דינו כתנועה קטנה שאינו מניע, ויש מתג חזק יותר.

ועתה ישאל השואל: איכה נדע את המתג אשר דברו ה' לאמר לכו והניעו האות שאחריו?
צא נא וראה בספר טעמי המקרא של הרב ברויאר, או אפילו בתנ"ך שבהוצאתו, בסוף הספר, ותמצא עשרה מיני מתגים, חמשה מהם חובה וחמשה רשות.
דרך קצרה יותר: בספר דקדוקי שי (עמ' קסח) מבוארים סוגי המתגים הקלים והמתגים הכבדים. הדברים קצת ארוכים בשביל לפורטם כאן. אולי בהמשך אם יהיה זמני בידי.

הוספה: לגבי תיבת הלויים, בדקדוקי שי (סוף עמ' קעט) מביא שבאמת יש מחלוקת אם יש שם מתג.

 

[בן של מלך!]

ומה הכלל במילה הזאת:
חָֽנְנֵ֬נִי
?
כי יש מתג אבל עדיין הקמץ הוא קטן, ויש עוד מילים דומות שיש מתג למרות שהקמץ הוא קטן?

 

[בן של מלך!]

ועתה ישאל השואל: איכה נדע את המתג אשר דברו ה' לאמר לכו והניעו האות שאחריו?
צא נא וראה בספר טעמי המקרא של הרב ברויאר, או אפילו בתנ"ך שבהוצאתו, בסוף הספר, ותמצא עשרה מיני מתגים, חמשה מהם חובה וחמשה רשות.
דרך קצרה יותר: בספר דקדוקי שי (עמ' קסח) מבוארים סוגי המתגים הקלים והמתגים הכבדים. הדברים קצת ארוכים בשביל לפורטם כאן. אולי בהמשך אם יהיה זמני בידי.

אתה יכול להביא לי את הספר הזה?

 

[כל שם שתרצה]

אתה יכול להביא לי את הספר הזה?

איזה מהם?
את הספר 'טעמי המקרא' של הרב ברויאר (הספר המושלם ללימוד טעמי המקרא, עם דוגמאות מפורטות והסברים בהירים) לצערי לא ניתן להשיג כלל, כי הפסיקו להדפיסו. וגם לא נמצא במאגר 'אוצר החכמה'. [מי שממש רוצה להשיג, יש ליד זכרון משה חנות של מישהו שמדפיס בהדפסה אישית כל ספר שרוצים, העלות של הספר הזה היתה 180 ש"ח (פי שלש מהעלות הרגילה)]. יש ספר דומה שמלמד את הטעמים (בקצרה יותר, אך בדייקנות) ונקרא 'תורת הטעמים', ניתן להשיגו בחנויות הספרים.
תנ"ך של הרב ברויאר, נדפס במהדורת מוסד הרב קוק, ונראה לי שאפשר להשיג בכל חנות. המתגים מופיעים בסוף הספר עמ' תד.

ספר דקדוקי שי הוא ספר דקדוק, לדעתי הטוב ביותר מכל ספרי הדקדוק שיצאו בדור הזה, כיון שהוא מביא לכל כלל את המקורות מספרי הראשונים והאחרונים שדברו בו.
בזמנו קניתיו בחנות ספרים רגילה. לא בדקתי מה המצב כעת, אבל מסתבר לי שיהיה אפשר להזמין בחנויות מובחרות.
המחבר הוא הרב שמואל יונתן מנדלבאום.
כעת ראיתי שהוא מדבר על 'שוא מרחף', שהוא נשוא אשכול זה, והקדיש לו סימן בביאורים (עמ' קכט).

ומה הכלל במילה הזאת:
חָֽנְנֵ֬נִי
?
כי יש מתג אבל עדיין הקמץ הוא קטן, ויש עוד מילים דומות שיש מתג למרות שהקמץ הוא קטן?

לענין שאלתך מתיבת 'חננני' יוצאת הדופן, אל תטריד את מחשבתך בזה, כי היא לא לפי הכללים, גם בלי קשר למתיגה שיש או אין בה (בתנ"ך ברויאר וסימנים אין בה מתג), כי יש שם אותיות 'הדומות' שהספרדים מניעים את השוא, וממילא אין סיבה שהקמץ של החי"ת יוקטן. ובכל זאת הוא קטן, כמו שכתבו הרד"ק והמנחת שי. והסיבה כנראה, משום שמעיקרה של תיבה זו היתה צריכה להיות 'חנני', עם דגש חזק בנו"ן, שגורם להקטנת הקמץ שלפניה, ואע"פ שכעת 'נתפרקה' הנו"ן לשתי אותיות, אין בכח שינוי זה כדי 'להגדיל' שוב את הקמץ. [כיוצא בדבר בשתי הדוגמאות שהביאו שם: 'ישדדם' 'ושדדו']. -- שאר המקרים שבהם יהיה קמץ קטן ואחריו מתג, הם בגלל שהמתג הזה 'קל', לפי הכללים שתראה בדקדוקי שי.

 

[בן של מלך!]

לענין שאלתך מתיבת 'חננני' יוצאת הדופן, אל תטריד את מחשבתך בזה, כי היא לא לפי הכללים, גם בלי קשר למתיגה שיש או אין בה (בתנ"ך ברויאר וסימנים אין בה מתג), כי יש שם אותיות 'הדומות' שהספרדים מניעים את השוא, וממילא אין סיבה שהקמץ של החי"ת יוקטן. ובכל זאת הוא קטן, כמו שכתבו הרד"ק והמנחת שי. והסיבה כנראה, משום שמעיקרה של תיבה זו היתה צריכה להיות 'חנני', עם דגש חזק בנו"ן, שגורם להקטנת הקמץ שלפניה, ואע"פ שכעת 'נתפרקה' הנו"ן לשתי אותיות, אין בכח שינוי זה כדי 'להגדיל' שוב את הקמץ. [כיוצא בדבר בשתי הדוגמאות שהביאו שם: 'ישדדם' 'ושדדו']. -- שאר המקרים שבהם יהיה קמץ קטן ואחריו מתג, הם בגלל שהמתג הזה 'קל', לפי הכללים שתראה בדקדוקי שי.

יש עוד מילים שהם קמץ קטן ואחר כך שוא נע שָׁרְרֵךְ֙
לדעתי הסיבה בגלל שהשוא לא באמת נע, אלא הוא מוכרח להיות נע, לכן כל מקום שיש אותיות הדומות השוא הוא נע למרות שהוא אחרי תנועה קטנה (הִנְנִי, הַלְלוּיָה).

 

[כל שם שתרצה]

יש עוד מילים שהם קמץ קטן ואחר כך שוא נע שָׁרְרֵךְ֙
לדעתי הסיבה בגלל שהשוא לא באמת נע, אלא הוא מוכרח להיות נע, לכן כל מקום שיש אותיות הדומות השוא הוא נע למרות שהוא אחרי תנועה קטנה (הִנְנִי, הַלְלוּיָה).

הגדרה מעניינת. אתה טוען שבכל 'הדומות' השוא 'בעצם' היה צריך להיות נח. ומשכך יש בכח 'נחותו' להקטין את הקמץ. יפה. [אלא שבדוגמת 'שררך' אין צורך להגיע לזה, והרי זה כ'חננני' שעיקרו 'חנני', כן 'שררך' עיקרו 'שרך' בהבלעת שני הראשים בראש אחד, כמו 'לא כרת שרך'].
הדוגמאות מהנני והללויה אכן נכונות לסוברים את שוא הדומות [ע"פ רבי אליהו בחור].
באמת יתכן שבכלל הדומות, גם הסוברים אותו יסברו שאין בכחו להיות מוגדר 'נע' לגבי כללי קמץ קטן. עלי לבדוק זאת עוד. אבל ההבחנה נראית יפה.

 

[בן של מלך!]

הגדרה מעניינת. אתה טוען שבכל 'הדומות' השוא 'בעצם' היה צריך להיות נח. ומשכך יש בכח 'נחותו' להקטין את הקמץ. יפה. [אלא שבדוגמת 'שררך' אין צורך להגיע לזה, והרי זה כ'חננני' שעיקרו 'חנני', כן 'שררך' עיקרו 'שרך' בהבלעת שני הראשים בראש אחד, כמו 'לא כרת שרך'].
הדוגמאות מהנני והללויה אכן נכונות לסוברים את שוא הדומות [ע"פ רבי אליהו בחור].
באמת יתכן שבכלל הדומות, גם הסוברים אותו יסברו שאין בכחו להיות מוגדר 'נע' לגבי כללי קמץ קטן. עלי לבדוק זאת עוד. אבל ההבחנה נראית יפה.

זה גם נקודת המחלוקת בין הסוברים שהוא נע או נח, כי באמת הוא אמור להיות נח, אלא שמפאת אי יכולת ההגיה שלו כנח קבעוהו להיות נע, (כמו לצערנו מה שקורה עם המילה שתים, שאף אחד לא אומר את האות ש עם שוא נע...)

 

[כל שם שתרצה]

זה גם נקודת המחלוקת בין הסוברים שהוא נע או נח, כי באמת הוא אמור להיות נח, אלא שמפאת אי יכולת ההגיה שלו כנח קבעוהו להיות נע, (כמו לצערנו מה שקורה עם המילה שתים, שאף אחד לא אומר את האות ש עם שוא נע...)

האמת שרוב ככל כללי הדקדוק הם מהטעם הזה, של הגיה לא נוחה. צא ולמד משוא בראש מילה. לנו קצת קשה לקבל את זה כי אנו מורגלים בדיבור שוטף שלא היה מצוי בדורות הקדומים, כמו למשל תיבת 'שטראוס' שאנו הוגים אותה במהירות בלי שום בעיה, בשני שואים נחים בתחילתה. והרי אלו שתי עבירות דקדוקיות מהשורה הראשונה..
הבולט ביותר הוא כשהתיבה מתחילה באותיות השיניים, ובפרט באותיות ש"ס, שמאוד קל לנו לבטאן בשוא נח. [לא תמצא מי שיטעה באות למ"ד בראש תיבה..]

לגבי המילה 'שתים', בכל מקרה יש בה משהו זר, שהרי אחרי השי"ן יש תי"ו דגושה (חוץ משמשון: 'משתי עיני מפלשתים'), והמדקדקים טוענים שהיא אכן 'זרה'. (מלבד הרד"ק שמחדש שיש שם 'אל"ף גנובה'. ועיקר קריאתה 'אשתים').
אבל אכן צריכים להגותה כדבריך.

 

[חגי פאהן]

לגבי כלל הדומות:

לכולי עלמא השוא במילה הַלְלוּהוּ - נע, כי בצורת המקור הוא תנועה (הַלֵּל) והיה ראוי לבוא דגש בל', אך היא קופחה כי שייכת לעדת ל"י נק"ם. ודאי שאם באה לפני הדומות האלה תנועה גדולה - גם אז לכו"ע השוא נע, כמו 'ויכוננך' בפרשה, לא על זה נחלקו ב"ש וב"ה. ועל מה נחלקו?
התומכים בַּכלל חידשו שגם במקום שצורת המקור אינה תנועה, או אם היו שם אותיות שונות השוא ודאי לא היה נע, כגון יברכך, וללוי, חננני, שררך - כיון שקשה להגות כך השוא מקבל רשיון ומתחיל לנוע. זה מה שהבנתי מחבר, לא קראתי את זה מפורשות. והמתנגדים אומרים לא! קשה יש רק בלחם, וגם אותו בסוף זורקים לפח, ואומרים את השוא כאשר הוא - נח או מרחף כנח.

 

[בן של מלך!]

לגבי כלל הדומות:

לכולי עלמא השוא במילה הַלְלוּהוּ - נע, כי בצורת המקור הוא תנועה (הַלֵּל) והיה ראוי לבוא דגש בל', אך היא קופחה כי שייכת לעדת ל"י נק"ם. ודאי שאם באה לפני הדומות האלה תנועה גדולה - גם אז לכו"ע השוא נע, כמו 'ויכוננך' בפרשה, לא על זה נחלקו ב"ש וב"ה. ועל מה נחלקו?
התומכים בַּכלל חידשו שגם במקום שצורת המקור אינה תנועה, או אם היו שם אותיות שונות השוא ודאי לא היה נע, כגון יברכך, וללוי, חננני, שררך - כיון שקשה להגות כך השוא מקבל רשיון ומתחיל לנוע. זה מה שהבנתי מחבר, לא קראתי את זה מפורשות. והמתנגדים אומרים לא! קשה יש רק בלחם, וגם אותו בסוף זורקים לפח, ואומרים את השוא כאשר הוא - נח או מרחף כנח.

ומה תגיד במילה הִנְנִי שלפי המקור זה תנועה ויש שמניחים את השוא שם?

 

[כל שם שתרצה]

לכולי עלמא השוא במילה הַלְלוּהוּ - נע, כי בצורת המקור הוא תנועה (הַלֵּל) והיה ראוי לבוא דגש בל', אך היא קופחה כי שייכת לעדת ל"י נק"ם. ודאי שאם באה לפני הדומות האלה תנועה גדולה - גם אז לכו"ע השוא נע, כמו 'ויכוננך' בפרשה, לא על זה נחלקו ב"ש וב"ה. ועל מה נחלקו?

צריך מקור לחידוש הזה. כי בתיבת 'הללוהו' ו'הללויה' יש מתג (או הטעמה משנית שדינה כמתג), ואין צורך לחידוש של חסרון הדגש. וגם מה נעשה בתיבות 'חללי' ו'הררי' שבהם נחלקו אף שבמקור הם תנועה (אולי כוונתך שדוקא הדגש מכריע).
וכשיש תנועה גדולה, בודאי לא חלק בזה אדם מעולם. כי תנועה גדולה גדול כוחה להניע ואינה זקוקה לכלל אחר עמה.
והכלל נשאר באופן שהוא עומד לעצמו. כלומר כשאין שום סיבה להניע מלבד היות האותיות דומות.

(לא מצאתי את החילוק הנ"ל בספר דקדוקי שי.
מצד שני, כל עיקרו של הכלל הזה הוא חידוש מתורת ר' אליהו בחור והבאים אחריו, ולא נודע לקדמונים, וקשה לקבוע בו מסמרות כל כך).

 

[חגי פאהן]

צריך מקור לחידוש הזה. כי בתיבת 'הללוהו' ו'הללויה' יש מתג (או הטעמה משנית שדינה כמתג), ואין צורך לחידוש של חסרון הדגש.

ומדוע אם כן אין דגש?

אף שבמקור הם תנועה

לא כתבתי שבמקום שהיתה תנועה הם תמיד מסכימים.

 

[כל שם שתרצה]

ומדוע אם כן אין דגש?

האמת שאין לי מושג.
אין לי בקיאות כל כך מספקת בכללי הדגש כדי לדעת מתי הוא בא ומתי הוא נופל.
אשוב לבדוק את טענתך בלי נדר.