סיפור בהמשכים סערת הרבעים

[שירת הכוכבים]

מדובר בקפיצת ראש, אני יודעת.
אף פעם לא עשיתי קפיצת ראש, אני לא יודעת לשחות או לצלול במים.
אבל בכתיבה קצת כן, אז קבלו:

פרולוג
פעיות חלושות מילאו את האוהל הקטן.
המיילדת הלבישה את התינוקות בזה אחר זה, מביטה בשני הזוגות הנרגשים.
לא בכל פעם יולדות הנשים במאהל בזו אחר זו, אבל זהו כבר היום השלישי שידיה מלאות עבודה- והנה ילדו שתי נשים באותו היום.
למחרת היום כבר נשאו ההורים את התינוקות אל אוהליהם הפרטיים.
"את צריכה לנוח" הוא פנה לאשתו החלשה, "אני אסחוב".
"אני בסדר" היא חייכה, "אתה לא צריך לדאוג לי. ועכשיו- הביתה".
הוא חייך גם הוא, "לא חשבתי אחרת".
הם המשיכו לפסוע בשבילי המאהל, והגיעו לאוהלם.
היא הסיטה את יריעת הבד של פתח חדרם. "אני חושבת שאישן עכשיו".
"תישני, באמת" הוא הנהן, "אני אשמור על הילדים. השכנה החזירה כבר את הילדונת שלנו".
היא חייכה שוב, ונשכבה במיטתה.
הוא נענע את התינוק שעל זרועותיו, מקשיב לשקט.
הכל היה רגוע באותם הרגעים באוהל, שהם חשבו שכלום לא ישתנה גם בכל היום כולו, ובכל הימים הבאים.
אבל הם טעו. טעו, ובגדול.

....

רחש קל נשמע בבית האבן הענק בכל עת שהיא.
הגברים היושבים מול המגילות קמים רק פעמים מועטות, וגם כשהם קמים- הם עושים זאת בתורנות, באופן שתמיד יישארו בבית האבן, אל מול המגילות, מאה אנשים לפחות.
גבר הלבוש בגדים בלויים, מוותיקי המקום, נעמד על רגליו, ופנה לאחד מהחדרים הקטנים שבקצה האולם הגדול.
"קראת לי, מורי ורבי" הוא אמר לאחר שדפק על הדלת ונענה בחיוב. "האם אירע משהו?". הוא הניח שכן. אין סיכוי שאי מי ייקרא אל החדר הזה מבלי שיקרה משהו, ומשהו רציני.
"אירע" אישר היושב בחדר, שנראה כאילו נחצב יחד עם כיסאו, אבל מעטים, והקרוא ביניהם- יודעים שהוא אכן קם ממנו לעיתים. האם גם הפעם נאלץ איש השקט לקום מכיסאו, על מנת לפעול עבור העולם?
"מה הדבר?" התלמיד עמד מתוח, מביט בפני איש השקט.
איש השקט חייך חיוך רך. "דבר טוב".
"האם קם סיכוי נוסף?" ליבו של התלמיד עצר מפעום לרגע קצר אחד, "אַייהוּ? וכיצד הוא משמש כסיכוי?".
איש השקט שלף מהמגירה הקבועה בשולחנו תיקייה דלילה. "בדף האחרון תמצא את כל הפרטים. אני סומך עליך".
"מה עליי לעשות?" התלמיד נרעד מן האחריות המוטלת על כתפיו.
"אני אביא אחד הנה" איש השקט נעמד באחת, עיניו בוערות. "עליך לדאוג לו. זכור- ככל שתמתח את הגומי, כך הוא יחזור מהר יותר אל מקורו. אבל היזהר שלא לקרוע אותו, כי אז הוא לא יחזור לשם לעולם".
התלמיד הנהן פעם ופעמיים, ויצא מן החדר.
לאחר שנסגרה הדלת יכול היה איש השקט לבצע את תפקידו.
המקום אליו הוא צריך להגיע רחוק מאוד, אבל מרחקים לא מהווים עבורו בעיה כלשהי. מהר מאוד הוא יגיע לשם, יבצע את מה שעליו לבצע, וסיכוי נוסף יצטבר לו בשק.
סיכוי להמשכו של העולם. סיכוי לקץ כל הימים.
האחריות תלויה בו רק בתחילתה. בהמשך, לא יוכל לעשות דבר. לא סתם נקרא שמו איש השקט.
דממה נגזרה עליו, ועל כל אנשיו. הם צריכים לעשות את תפקידם בנחישות, ביעילות ובשקט.
והאלוקים, הוא יהיה אחראי על השאר.

....

המתח שכן באוהל בעוצמה.
השניות חלפו לאט, ושלושת המבוגרים היחידים שבחדר הביטו אחד בשני מבלי לומר מילה.
"בסדר" האב פצה הראשון את פיו, "אני יודע שזה מה שעליי לעשות".
הגבר הנוסף, בעל המראה המרשים, המשיך לחכות.
האם יללה לרגע, ואז טמנה את פניה במטפחתה. "בסדר, בסדר. אתם צודקים שניכם... עלינו לעשות את מה שמוטל עלינו, אבל איך נוכל להחזיק מעמד?".
"אתם תוכלו" עיניו של הגבר הזר יציבות, "האלוקים יעזור לכם. אנחנו פועלים להביא שלימות לעולם".
"אתה יכול לגלות לי איך זה קשור?" קולו של האב מלא כאב, "איך בדיוק זה יעזור לשלימות העולם?".
הגבר שתק רגע ארוך. "זה יכול להביא לשלימות העולם" הוא דייק לבסוף, "לא חייב. אבל הסיכויים מועטים גם כך, ואם לא תתנו את הסכמתכם- גם הסיכוי הזה יאבד".
האישה המשיכה לייבב אל תוך המטפחת, רועדת.
"כבר נתנו אותה" אמר האב במעשיות, מזדקף. "אתה רשאי לעשות את מה שעליך לעשות. רק- בבקשה-".
"נשיקה" ידה של האם עזבה את המטפחת, ועיניים אדומות נגלו מבעדה. "רק נשיקה אחרונה, בסדר?".
הגבר הנהן. "והלוואי שלא תהיה זו נשיקה אחרונה כלל וכלל".
"אמן" מלמל האב, והאישה אימצה את התינוק אל ליבה בעוז.
"תביאי גם לי" ביקש האב, ונשק למצחו של הקטן, שנע בידיה של אימו, כאילו מבין את משמעות הרגע.
נשיקה אחרונה.
"תודה רבה לכם" עיניו של הגבר נוצצות בשעה שהתינוק כבר נתון בידיו, "ואתם לא צריכים לדאוג. נדאג לו היטב, והוא יהיה בסדר".
האם פלטה יפחה נוספת, אבל נסוגה אחורנית אל הצללים.
האב דווקא יצא בעקבות הגבר החוצה אל החושך העז שבחוץ, עוקב במבטו אחר בגדו הלבן של בנו התינוק.
רגע ארוך עמד שם, עד שנעלמו השניים בתוך האפילה.
הוא חזר אל האוהל, ונאנח למראה אשתו היושבת על מיטתה ובוכה.
"מה נגיד לכולם?" היא שאלה מתוך הדמעות משהבחינה בו.
"שהוא נפטר?" הציע האב, מבחין במבטה המתחלחל של אשתו. "לא נוכל לטעון שום דבר קביל אחר. היי הגיונית".
היא השפילה את מבטה. "בסדר, זה מה שנגיד. אבל, כבר קברנו אותו? ככה? וזה מה שנגיד גם להורים שלנו?".
"זה מה שנגיד" הוא שליו לחלוטין, שלם. הוא עשה את מה שהיה עליו לעשות, וזהו זה.
"אוי, אלוקים...." הפעם היא טמנה את פניה בשמיכתה, "אני לא אעמוד בזה...".
בעלה נאנח, "את יכולה, כמובן, גם לשבת" הוא אמר, מקווה לשעשע אותה. משלא הצליח, הוא התיישב בעצמו על מיטתו. "אלוקים יעזור לנו, בדיוק כמו שהוא אמר. לא צריך לדאוג, באמת".

....

 

[שירת הכוכבים]

אשמח לביקורת...

 

[winter bear]

אין לי ביקורת על פרק אחד בודד....
אני צריכה עוד.
וזה סוג של ביקורת טובה - כי זה מעניין ואני במתח,
ותינוקות קטנים גורמים לי לקוות להפי הנד אז שמור עליו טוב טוב ותכין לו עתיד גדול

ספוילר: ספוילר

ואל תתקע אותו אצל דודים אכזריים כמו הארי פוטר...

 

[שירת הכוכבים]

תודה...

ואל תתקע אותו אצל דודים אכזריים כמו הארי פוטר

לא מכירה הארי פוטר, אבל לא נראה לי שאני בכיוון...

 

[סבתא חביבה]

מחיאות כפיים נמרצות על האומץ לקפוץ ראש למים! שאפו ענק ובהצלחה!
אכן תינוקות קטנים הם גיבורים מעולים בעלילה. חסרי ישע וכל כך קל להתחבר. אהבתי שהתחלת כך את הפרק, זה מרגש ומושך לקריאה.

בעלה נאנח, "את יכולה, כמובן, גם לשבת" הוא אמר, מקווה לשעשע אותה.

המשפט הזה לא היה לי נוח לקריאה. לא התאים לי שאבא מתבדח כשהתינוק הטרי שלו נלקח, ובטח לא מול אשתו המתייפחת ומתאבלת. אלא אם זה מכוון כדי לאפיין את הדמות שלו.
הפרק מעניין מאד, מחכה להמשך!

 

[שירת הכוכבים]

יש ביקוש לפרק חדש?
כי יש לי אותו מוכן...

 

[סבתא חביבה]

צריכה עוד.

מחכה להמשך!

 

[שירת הכוכבים]

פרק 1
השמש זרחה באותו יום מעט מאוחר.
או כך לפחות הוא חש.
השעות הארוכות בחדר האפלולי לא היטיבו עימו, והוא חש מותש כשם שלא חש זמן רב.
סַאנְדְמִיאֵל מיקד את עיניו החומות בסלע הגדול שמולו, בוחן ארוכות את החריצים והפיתולים. הוא מכיר את הסלע הזה מאז שנולד, ואפשר לומר שהוא מהווה ממש חלק מנוף ילדותו.
רק כשגדל, בגר, והיה לאיש- הבין כי הוא אינו סלע ככל הסלעים.
משהו חרוט עליו.
זה נראה כמו אותיות, אבל הוא אינו מכיר את הכתב הזה. האם ייתכן שאמא כן מכירה את השפה הזו?
רחש נשמע מאחוריו, הוא הסתובב. "אַנְאוֹטָה" הוא הביט באשתו הצעירה, שגיגית הכביסה האחוזה בידה משווה לה מראה עסוק. "אמא שלי תהיה בסדר, נכון?".
אַנְאוֹטָה נאנחה. "בעזר הק-ל" היא אמרה, מניחה את הגיגית על האדמה. "היא לא מפסיקה לנוע, ומשתעלת הרבה. כבר כמה ימים שהיא לא מדברת ולא מתקשרת".
"אני יודע את כל זה" מועקה לפתה את ליבו של סַאנְדְמִיאֵל, "הרופא אמר את כל זה אתמול. אבל, אַנְאוֹטָה, מה הרופא לא אומר?".
אַנְאוֹטָה שתקה רגע ארוך. מאז הייתה ילדה קטנה הצליחה לפענח את הבעתם של הסובבים אותה באופן מעורר השתאות, ולנחש את כל המילים הצפונות בקצה לשונם וממאנות לצאת משם.
"אַנְאוֹטָה?" קולו של הבעל הצעיר מלא חשש, ואַנְאוֹטָה השפילה את מבטה.
"הוא לא דיבר הרבה" היא לחשה, "כך שהמון דברים הוא לא אמר, סַאנְדְמִיאֵל. הרי שמעת את כל מה שהוא כן אמר".
סַאנְדְמִיאֵל סובב את ראשו אל הסלע. "אני לא חושב שהמצב משעשע, אַנְאוֹטָה".
אַנְאוֹטָה הביטה בגיגית, מיואשת. "גם אני לא. אבל, סַאנְדְמִיאֵל- אתה בטוח שאתה רוצה לדעת?".
סַאנְדְמִיאֵל נשך את שפתיו בכוח. "כן" הוא אמר לאחר ששחרר אותן, "תגידי, אַנְאוֹטָה".
אַנְאוֹטָה הרימה את הגיגית. "הוא לא חושב שיש לה הרבה סיכויים. אתה רוצה כוס מים?".
"אני רוצה את אמא שלי" סַאנְדְמִיאֵל התיישב על הסלע העתיק, חיוור. "זה מה שאני רוצה".
"גם אלוקים רוצה אותה, כנראה" אַנְאוֹטָה חייכה חיוך עקום, "גם הוא רוצה אותה אליו".
"לא מדברים כך!" הוא התחלחל עד עמקי נשמתו, "את זה אומרים רק אחרי שזה קורה. וזה עדיין לא קרה, אַנְאוֹטָה. יש עוד סיכוי! את בעצמך אמרת, שהרופא מניח שאין לה הרבה סיכויים. אבל עדיין יש לה!".
אַנְאוֹטָה החלה לפסוע לכיוון הנחל. "אני חושבת שכדאי שתתחיל לחשוב ברצינות על מה שהרופא אמר לך בשבוע שעבר".
פניו של סַאנְדְמִיאֵל נחתמו. הוא זכר היטב את הצעתו המוזרה של הרופא, ולא התכוון להיענות לה.
"אני חושבת שאלו הסיכויים של אמא שלך, סַאנְדְמִיאֵל" קולה של אַנְאוֹטָה נמוך כשהיא ממשיכה לעבר הנחל, "אתה צריך להחליט".
להחליט.
טעם מר עמד בפיו של סַאנְדְמִיאֵל, שנותר יושב על הסלע.
ההחלטה בידיו, כן. אבל האם אכן ניתן לקרוא לזה החלטה?
רגלו נעה על הקרקע, מברישה את העלים מן האדמה שתחתיה.
ההרהורים והלבטים קרעו אותו לשניים. עליו להחליט.
האם יבחר בחייה של אימו, או במסע ממנו הוא עלול שלא לחזור לעולם?
הוא ישב שם זמן ארוך, מהורהר. מה עליו לעשות במצב המסתכל והנוראי הזה?
"סַאנְדְמִיאֵל" צל נפל עליו, ותלתליו השחורים של הילד שהגיע מולו מנעו ממנו להביט אל תוך עיניו הירוקות של זה.
"מה שלומך?" סַאנְדְמִיאֵל התאמץ לחייך, "למדת היטב הבוקר?".
"לא למדתי בכלל" בן האחת עשרה הסיט מספר תלתלים הצידה, "לא היה לי כוח. יש משהו לאכול, או שאַנְאוֹטָה עסוקה כמו תמיד?".
התסכול והעצב התחרו כעת בליבו של סַאנְדְמִיאֵל, וכל אחד מהם ביקש לנצח. "אני חושב שיש משהו לאכול. תיכנס לאוהל, ותראה".
תלתליו של הילד נעו סביב ראשו כשהוא הסתובב והסיט את יריעת הבד. "אמא! חזרתי. נכון יש משהו לאכול? אַנְאוֹטָה הכינה משהו? או שאולי את?".
סַאנְדְמִיאֵל השפיל את מבטו למשמע משפטיו של אחיו הצעיר. מָאנְרִיאֵל חוצפן משהו, אולי בגלל שעוד כשהיה בן ארבע הלך אביהם לעולמו.
האם הוא כשל בחינוכו של אחיו הקטן?
כנראה. אבל הוא לא יודע, באמת לא יודע מה לעשות עם זה. ואמא, אמא היא היחידה שיכולה לעשות זאת במקומו. הילד צריך את אמא שלו.
אבל, האם בגלל המסע בו הוא לא יהיה בבית זמן ארוך- תורע התנהגותו של מָאנְרִיאֵל?
גם את זה הוא לא יודע.
ומכיוון שקול בכיו של תינוק כבן שנה ניער אותו, הוא הביט הישר אל המטפלת העומדת לידו חסרת סבלנות. "אדון, אתה מוכן לקחת התינוק שלך בבקשה? אני כבר מבקשת את זה ממך בפעם השלישית, והוא צורח בלי סוף. לא שילמו לי על השעות האלו, רק על שעות הבוקר".
אם כך, באמת חבל שנגמרו שעות הבוקר. סַאנְדְמִיאֵל נטל את התינוק הצווח לידיו, מתרומם מן הסלע. הוא נכנס אל האוהל, ממצמץ לרגע אל מול האפילה היחסית. "מָאנְרִיאֵל? היכן אתה?".
"זה לא הוגן שעַדְרִיאֵל בוכה כל הזמן" מָאנְרִיאֵל הגיח באחת מבין היריעות המובילות אל חדרם של שני הילדים, "הוא מפריע לי לחיות, ואנחנו גם ישנים באותו החדר! אולי כדאי שתיקחו אותו בחזרה לחדר שלכם?".
"די להיות קנאי" סַאנְדְמִיאֵל עייף, "הוא כמעט לא בוכה בלילה. אתה רוצה לשחק איתו?".
"למה אתה עייף כל כך?" התעניין בן האחת עשרה בקנטרנות, "הרי שנינו יודעים שלא עשית כלום כל היום. לא?".
שפתיו של סַאנְדְמִיאֵל התעקלו במרירות. "כי אתה כן עשית משהו?".
"הלכתי לנחל" השיב לו מָאנְרִיאֵל בעליזות, "אַנְאוֹטָה כעסה עליי, אבל לא נורא. רציתי לעזור לה, אבל הפלתי את אחד הבגדים של עַדְרִיאֵל אל המים. היא רצתה שאכנס אל הנחל ואשלה אותו משם, אבל המים היו קרים. והכי גרוע, שהאוכל בכלל לא טעים. אתה אוהב מֶאקְפִינָאר?".
סַאנְדְמִיאֵל הידק את שפתיו, מתאפק שלא להוציא מילה מפיו. אלוקים, אני לא רוצה לצעוק עליו עכשיו...
"אוהב או לא?" מָאנְרִיאֵל התקרב אל השולחן, מרים את המכסה מן הסיר. "אני לא. אתה יכול לקחת את המנה שלי".
"ומה אתה תאכל?" סַאנְדְמִיאֵל חש הקלה כלשהי מהמשפט האחרון. אם מָאנְרִיאֵל לא היה אומר אותו, הוא היה צריך לענות על שאלתו של אחיו.
ומה היה עונה? שגם הוא, כמוהו, בקושי מסוגל לאכול את הגרגרים הדוחים הללו? שגם אַנְאוֹטָה לא אוהבת את המאכל המשונה הזה, להגדרתה, אבל אין לאף אחד מהם ברירה?
כמובן שתמיד טוב לומר את האמת, אבל אם היה אומר את כל זה היה מָאנְרִיאֵל קולט שמצבם חמור, והיה נבהל וחרד. וחייו של בן האחת עשרה הזה קשים גם כך.
"אחר הצהריים טובים" אַנְאוֹטָה נכנסה אל האוהל, הגיגית הריקה בידה. היא הניחה אותה באחת הפינות, והביטה בפליאה בשני האחים השותקים. "קרה משהו? נכנסתי באמצע שיחה אישית?".
"שיחה אישית!" הצחוק התפרץ מפיו של מָאנְרִיאֵל, נבחני. "סַאנְדְמִיאֵל, שמעת אותה? טוב, אני חושב שאני אצא עכשיו החוצה. האוהל הזה נמאס עליי".
וברגע שלאחר מכן כבר התנודדה היריעה מאחורי גבו.

....

 

[שירת הכוכבים]

גם הפעם אשמח לביקורת

 

[שירת הכוכבים]

קראתי שוב את הפרק והגעתי למסקנה שהוא לא כל כך מותח... מן הסתם בגלל שכתבתי קטע מאוד ארוך וחילקתי אותו לשניים. אם יש ביקוש אני יכולה להעלות היום את הפרק הבא, שקצת יותר מותח, נראה לי...
(למרות שגם הוא פחות מותח מההמשך, למען האמת)

 

[שירת הכוכבים]

אם יש ביקוש אני יכולה להעלות היום את הפרק הבא,

יש?

 

[yael305]

כתוב מאד יפה, מחכה להמשך

גם הפעם אשמח לביקורת

הפרק הזה היה קצת פחות ברור
או שאולי אני עייפה ; )

 

[שירת הכוכבים]

פרק 2
היריעה התנודדה בשקט עוד רגע נוסף.
"הלך" סיכם סַאנְדְמִיאֵל ביבושת.
"הוא אכל קודם?" אַנְאוֹטָה התקרבה בסבר פנים דואג אל השולחן, מביטה בסיר הפתוח. "ואתה?".
"שנינו לא אכלנו" סַאנְדְמִיאֵל גרר בידו האחת את הכיסא הבודד, הרעוע, אל עבר השולחן. "אני אוכל עכשיו. תוכלי להחזיק את עַדְרִיאֵל, נכון?".
"אתה יכול להניח אותו על המחצלת" אַנְאוֹטָה נבלעה באחד החדרים, וחזרה עם כיסא נוסף.
סַאנְדְמִיאֵל ציית, ובן השנה החל לזחול על המחצלת.
"שוב לא היה הרבה מבחר בשוק?" סַאנְדְמִיאֵל נטל את כף העץ הגדולה והחל למלא את צלחת העץ הדקיקה והעתיקה שלו.
"דווקא היה מבחר" אַנְאוֹטָה התיישבה מולו, "אבל המחירים היו יקרים מאוד. לא משהו שאפשר לשלם בקלות. נשאר רק הירק ה- ה- הזה".
"המגעיל, התכוונת" סַאנְדְמִיאֵל עצוב. "לא היה שום דבר אחר? את בטוחה?".
"בטוחה" חרצה אַנְאוֹטָה, "לאן הוא הלך, אחיך? למה הוא לא אכל?".
"הוא לא אוהב" ענה סַאנְדְמִיאֵל באירוניה, "שמעת על כך, אַנְאוֹטָה? כמה מפליא שילד בן אחת עשרה לא אוהב גרגרי מֶאקְפִינָאר! נכון שהוא ילד מוזר?".
אַנְאוֹטָה הרכינה את ראשה. "אתה יודע שאני עושה מה שאני יכולה" היא לחשה, "ומָאנְרִיאֵל באמת חמוד. אומנם חצוף קצת לפעמים, אבל חמוד. אבל באמת שאני לא יודעת מה לעשות, סַאנְְדְמִיאֵל. אתה חייב לחפש עבודה".
"בוקר טוב" הגיב סַאנְדְמִיאֵל קדרונית, ואחר העדיף להחליף נושא. "את באמת אוהבת את מָאנְרִיאֵל, אַנְאוֹטָה? הוא הרי מציק לך כל הזמן".
"מציק לי כל הזמן?" אַנְאוֹטָה הביט בו בתמיהה, "על מה אתה מדבר, סַאנְדְמִיאֵל? הוא ילד טוב".
כף העץ עצרה במחצית דרכה אל פיו סַאנְדְמִיאֵל. "פגשת אותו היום ליד הנחל?".
"פגשתי" אישרה אַנְאוֹטָה, "ובאמת תכננתי לדבר איתך על זה. לא סביר שהוא ישוטט בחוץ במקום ללמוד".
"וכעסת עליו" המשיך סַאנְדְמִיאֵל, מניח את הכף בצלחתו. "נכון? כך הוא טען".
"כעסתי קצת, כן" הודתה אַנְאוֹטָה, "מישהו צריך לחנך את הילד הזה, ואנחנו ביחד בזה. אבל נרגעתי מהר, כי הוא רצה לעזור לי לכבס, החמוד".
החמוד. סַאנְדְמִיאֵל בהה באשתו, "והוא עזר, באמת?".
"מאוד" חיוך קל עלה על פניה של אַנְאוֹטָה, "הוא גבר, והוא חזק. הוא הצליח לשפשף את הכתמים היטב. באמת כל הכבוד לו. רק חבל שאחרי שהבגד של עַדְרִיאֵל נפל למים הוא נבהל ולא רצה להמשיך".
"רצית שהוא ימשיך?" סַאנְדְמִיאֵל השתעל, "את רצינית איתי?".
אַנְאוֹטָה משכה כתפיים. "למה לא? הוא סייע לי מאוד. אבל כנראה שלא היה לו נוח להמשיך להיות שם בבגדים רטובים. אבל ראיתי קודם שהוא הספיק להתייבש, כנראה עמד בשמש. ואתה יודע מה? בסוף הבגד של עַדְרִיאֵל היה הכי נקי" היא צחקקה, "כך שזה היה שווה, מבחינתי לפחות".
"הבגד של עַדְרִיאֵל היה הכי נקי?" הדהד סַאנְדְמִיאֵל, ההבנה נוחתת בראשו. "אַנְאוֹטָה, את רוצה להגיד לי שהוא שחה במים והחזיר את הבגד?".
"מה חשבת?" היא הביטה בו בתהייה, "הוא ילד אחראי. אל תשכח שאבא שלו נפטר כשהוא היה בן ארבע".
"אני לא חושב שזה קשור" כשראשו כואב דחף סַאנְדְמִיאֵל את צלחתו, עיניו עגולות. "אַנְאוֹטָה, הבנתי ממנו שהוא בכלל לא החזיר את הבגד".
"אוי לא!" היא נבהלה, "וצעקת עליו?".
"לא" סַאנְדְמִיאֵל נענע בראשו לשלילה. "התאפקתי. אבל כעסתי עליו כל כך!".
השתיקה שררה ביניהם מספר רגעים, שבסופם הליט סַאנְדְמִיאֵל את פניו בכפות ידיו.
"אתמול זרק עלייך מָאנְרִיאֵל את השמיכה של עַדְרִיאֵל?".
"לא עליי" תיקנה אַנְאוֹטָה לאחר רגע, משנזכרה במקרה, "אליי. חיפשתי אותה, והוא זרק אותה לכיווני. למה?".
סַאנְדְמִיאֵל לא ענה על שאלתה. "ובשבוע שעבר, הוא שפך את האוכל על השולחן והותיר אותו מלוכלך?".
"אני לא יודעת אם הוא שפך את האוכל על השולחן" קולה של אַנְאוֹטָה רגוע, "אבל לא זכור לי שהשולחן היה מלוכלך. לא".
קולו של סַאנְדְמִיאֵל עלה, מזועזע. "ולפני שבוע וחצי, הוא הפיל את כוס הזכוכית שהבאת מביתך, כשהוא מותיר את השברים על המחצלת?".
"הכוס באמת נעלמה" אַנְאוֹטָה הביטה בו בתהייה, "אבל לא מצאתי אף שבר או זכר לכוס. מה כל השאלות האלו, סַאנְדְמִיאֵל?".
"ולפני חודש?" דחיפות בקולו של בן השמונה עשרה, "הוא לא צחק עלייך, אַנְאוֹטָה?".
"צחק עליי?" קולה של אַנְאוֹטָה מלא פליאה, "לא זכור לי שום מקרה כזה, או דומה לו".
"את בטוחה?" סַאנְדְמִיאֵל התרומם מכיסאו, מבעו הלום. "את בטוחה??".
"אה, בעצם נראה לי שאני יודעת" נזכרה אַנְאוֹטָה, "חודש שעבר מָאנְרִיאֵל היה במצב רוח טוב ממש. הוא שיחק עם עַדְרִיאֵל, וצחקנו המון. הוא הפריח המון בדיחות. אתה יודע שיש לו חוש הומור מדהים?".
סַַאנְדְמִיאֵל צנח שוב אל כיסאו, חסר הבעה. מילותיו של מָאנְרִיאֵל, לאחר אותם המקרים שהזכיר, צפו ועלו במוחו. זכרונו של סַאנְדְמִיאֵל איתן, והוא לא התקשה לשחזר אותן.
'היה מצחיק היום, כשאתה לא היית בבית. לא הפסקתי לצחוק על אַנְאוֹטָה'.
'שברתי את הכוס של אַנְאוֹטָה, בלי כוונה. אתה חושב שהיא תכעס כשהיא תגלה את השברים? הם חדים, ומעצבן לאסוף אותם'.
'נשפך לי האוכל על השולחן. הוא היה מגעיל, ודחפתי את הצלחת. איך שזה לכלך את השולחן!'.
'הצלחתי לקלוע את השמיכה של עַדְרִיאֵל על אַנְאוֹטָה. נכון שאני מוכשר?'.
והיום. כשהם דיברו היום... 'הפלתי את אחד מהבגדים של עַדְרִיאֵל אל המים. היא רצתה שאכנס אל המים ואשלה אותו משם, אבל המים היו קרים'.
אלוקים ישמור!
האם שפתו של בן האחת עשרה פשוט אינה תקינה, או שהבעיה היא בו, באח הגדול, שחושד בילד בכל פעם בכל פעם מחדש?
ואולי... האם ייתכן שמָאנְרִיאֵל רוצה שהוא יחשוב שאַנְאוֹטָה סובלת ממנו? אבל למה?

....

תמיד רדף אחריו הכינוי הזה.
מאז מלאו לו ארבע כינו אותו כך כולם, ואי אפשר לומר שאי פעם הוא אהב אותו.
מָאנְרִיאֵל התהלך בקצה המאהל, סמוך מאוד לגבעות הירוקות, שילדים בני גילו מעדיפים בדרך כלל לא להתקרב אליהן בשל החיות המסתובבות שם.
אבל הוא לא מפחד מחיות, והוא כן מפחד מילדים. טוב, הוא בכלל לא מפחד מהילדים, אבל נכון יהיה להגדיר את מפגשיו איתם כרוויים חשש וחוסר רצון.
הוא לא אוהב לדבר עם הילדים. הם מעליבים אותו, מכנים אותו בכינויים. בעיקר בכינוי ההוא, הישן.
הילד היתום.
לא היו הרבה אנשים צעירים במאהל שהינם יתומים מאב, כל שכן שלא היו יתומים בני גילו כלל. הכינוי הפך רווח, 'הילד היתום'.
והוא, הוא לא רוצה להיות 'הילד היתום', הוא רוצה להיות מָאנְרִיאֵל.
בשנים שאחרי פטירתו של אבא, סַאנְדְמִיאֵל היה לו לאב חלקי. והייתה גם אמא. אבל לפני שנתיים סַאנְדְמִיאֵל התחתן. הוא נשאר לגור באוהל, כמנהג, אבל הייתה לו אַנְאוֹטָה, ואחר כך גם את עַדְרִיאֵל.
אוף!
מָאנְרִיאֵל בעט באבן אקראית, קומץ את אגרופיו. מאז הוכרזו הנישואים הוא חשש, אבל חשב שאַנְאוֹטָה תהיה כמו אחות גדולה.
ככל שהתקרבה החתונה, הוא הבין שזה לא יקרה. אַנְאוֹטָה לא תהיה אחותו, היא תהיה גיסתו. ולכן היא תהיה חביבה מדי, ומעצבנת מדי.
ובכלל, הוא רצה אח גדול. שיהיה לו במקום אבא. ואם סַאנְדְמִיאֵל יהיה יחד עם אַנְאוֹטָה...
הוא רצה את סַאנְדְמִיאֵל לעצמו. הוא עדיין רוצה.
הוא תכנן להציק לאַנְאוֹטָה עד שתבין, אבל אַנְאוֹטָה הייתה- עוד מהתחלה- חמודה מדי, ועדינה מדי.
אז הוא רק נתן לסַאנְדְמִיאֵל להבין שהוא מציק לה. שיחשוב ככה, ויבין שאח שלו צריך אותו. רוצה אותו. אבל זה לא עזר. אוף!
ועכשיו אמא חולה.
הוא מנסה כל הזמן לדבר איתה, להזכיר לה שיש לה בן שצריך אותה, אבל זה נראה שהיא בכלל לא מקשיבה.
אַנְאוֹטָה הסבירה לו שזה בגלל שהיא חולה, ולא בגלל שהיא כועסת עליו או לא אוהבת אותו מספיק.
זה אומר שהיא חולה כל כך... שבטח עוד מעט היא תמות. כמו שגם אבא מת.
והוא? מה יהיה עליו?

....

 

[שירת הכוכבים]

גם הפעם אשמח לביקורת

כנ"ל...
אגב הפרקים ארוכים מדי או שהם באורך סביר?

 

[אביגלוש]

לדעתי כדאי טיפה לקצר את הפרקים
האורך שלהם מעט מעייף

 

[yael305]

גם אני חושבת שכדאי לקצר.
הפרק הפעם הסביר לי עד יותר מה קורה שם, אהבתי אותו ממש!

 

[מ. ש]

בעלה נאנח, "את יכולה, כמובן, גם לשבת" הוא אמר, מקווה לשעשע אותה. משלא הצליח, הוא התיישב בעצמו על מיטתו. "אלוקים יעזור לנו, בדיוק כמו שהוא אמר. לא צריך לדאוג, באמת".

לא אמין בכלל, לא מתאים לשפה האליגורית

היא הסיטה את יריעת הבד של פתח חדרם. "אני חושבת שאישן עכשיו".
"תישני, באמת" הוא הנהן, "אני אשמור על הילדים. השכנה החזירה כבר את הילדונת שלנו".
היא חייכה שוב, ונשכבה במיטתה.

תרשי לי לתקן קצת? משהו בשפה קצת צורם לי:
היא הסיטה את יריעת הבד של פתח חדרם. עיניה היו יגיעות כל כך

"אולי כדאי שהיולדת תשכב לנוח מעט?" הציעה בעלה בעדינות, "אשמור אני על הילדים"
היא חייכה בתודה, עיניה לאות ופנתה אל חדרם
חוץ מזה, העלילה תפסה לי את העיניים דברים מסתוריים כאלה אני ממש אוהבת.
מקווה שזה לא כואב מדי בשביל קפיצת ראש ראשונה

 

[נ. גל]

סיפור נהדר, עוקבת.
כמה הערות והמלצות:

א. פרקים עדיף להעלות בקצב שלך ולא על פי ביקוש.
בד"כ פרק בשבוע או שניים בשבוע, בימים קבועים. כמובן בתלות בקצב הכתיבה שלך.
זכרי שהקוראים הם אלו שאמורים לחכות בכיליון עיניים להמשך, ולא את לתגובות הקוראים.
ב. ביקוש נוצר עם התארכות הסיפור.
כרגע אף אחד מלבדך לא יודע לאן הולך הסיפור ומה טיבו. תני לנו את הזמן שלנו כדי להתחבר אל הדמויות ולבקש מהן עוד ועוד.
מניסיון, זה לגמרי עובד.
ג. יש פערים מסויימים בשפת הסיפור. רובו כתוב במשלב ספרותי ובסגנון לא עכשווי (שזה נהדר), אבל לאורך זמן יש זליגות קטנות שמציקות:

"האם אירע משהו?". הוא הניח שכן. אין סיכוי שאי מי ייקרא אל החדר הזה מבלי שיקרה משהו, ומשהו רציני.

לא משהו, דבר מה.
כנ"ל המילה סיכוי שאיננה מילה עתיקה כ"כ. המילה המקבילה היא "אפשריות" או "ייתכן".

זכור- ככל שתמתח את הגומי, כך הוא יחזור מהר יותר אל מקורו. אבל היזהר שלא לקרוע אותו, כי אז הוא לא יחזור לשם לעולם".

מכיוון שזה לא סיפור היסטורי אלא משלי, אני תוהה האם בעולם שבו לומדים בבתי אבן מתוך מגילות קיים "גומי". כלומר, בעבר השימוש בגומי טבעי היה מאוד נדיר. לא מספיק כדי להשתמש בו כביטוי או מטבע לשון שגרתית.

ד.

קראתי שוב את הפרק והגעתי למסקנה שהוא לא כל כך מותח... מן הסתם בגלל שכתבתי קטע מאוד ארוך וחילקתי אותו לשניים. אם יש ביקוש אני יכולה להעלות היום את הפרק הבא, שקצת יותר מותח, נראה לי...
(למרות שגם הוא פחות מותח מההמשך, למען האמת)

לא כל פרק חייב להיות מותח, אבל בכל פרק צריכה להיות התקדמות עלילתית.
אני אישית נהנתי מאוד מהפרק.

ה.

אלוקים ישמור!
האם שפתו של בן האחת עשרה פשוט אינה תקינה, או שהבעיה היא בו, באח הגדול, שחושד בילד בכל פעם בכל פעם מחדש?
ואולי... האם ייתכן שמָאנְרִיאֵל רוצה שהוא יחשוב שאַנְאוֹטָה סובלת ממנו? אבל למה?

מהלך מבריק. אהבתי.

ו.

אגב הפרקים ארוכים מדי או שהם באורך סביר?

ארוכים מעט יותר ממה שנוח בפלטפורמה האינטרנטית, אבל אפשריים בהחלט.

 

[דולפין כחול]

עוקבת
נראה סיפור מבטיח....

 

[שירת הכוכבים]

תודה לכולם על ההערות והמשובים.

מכיוון שזה לא סיפור היסטורי אלא משלי, אני תוהה האם בעולם שבו לומדים בבתי אבן מתוך מגילות קיים "גומי". כלומר, בעבר השימוש בגומי טבעי היה מאוד נדיר. לא מספיק כדי להשתמש בו כביטוי או מטבע לשון שגרתית

למען האמת, שמתי לב לזה בעצמי. האמת היא שכתבתי את הפרולוג יחסית מהר, ולא התעמקתי בו. כתבתי מה שזרם לי וזהו.
אחר כך שמתי לב לגומי, האמת, ותהיתי אם הוא אמור להיות קיים, אבל לא ידעתי איך להחליף אותו, וכן רציתי משפט כזה, שיבהיר את העניין. (כל מי שלא הבין- הכל טוב. במהלך ההמשך תבינו הכל) אם יש לך מה להציע לי כתחליף- אני יותר מאשמח.
שאר התיקונים וההערות אתקן אצלי, ותודה לכולם.
בנוגע לאורך, מכיוון שיש לי כבר כמה וכמה פרקים גמורים, ובנוסף זה אורך הפרקים שאני רגילה לכתוב- יש לי שתי אפשרויות:
או שאחלק כל פרק לשתיים ואעלה אותם כשני פרקים נפרדים, או שאעלה כל פרק כשתי תגובות, אחת אחרי השנייה.
לשיקול דעתכם...