פנטומימה/ מ.ברא"י

"שלום חני! כמה זמן שלא נפגשנו" אני בוחנת את העגלה בודקת את התינוק התורן. מתביישת לשאול על שמו.... "נכון. זה נראה שנים... אגב, מה הבאת?" אני מוציאה מהשקית את האטריות המוקרמות, פוסעת למטבחון. מגלה את אסתי מארגנת צלחות עם בלינצ'עס. "את שומרת לי כמה בצד, כן?" היא מחייכת אלי, צוחקת. "אי אפשר לשכוח את חיבתך לדבר הזה. אל תדאגי שמתי לך כמה בצד..." "אמא!!!. חדוי משכה לי בשערות" אני נאנחת. מרגיעה את שבי שלי. שוב חדוי. שתהיה בריאה. אמן.

מעבר למחיצה אני שומעת את דוד יעקב מדבר ומצחיק את הקהל. מידי פעם מנסה להשתיק אותנו, את תשעת הקבין. לא ממש מצליח. ופתאום דממה. "מה זה השקט הזה מהגברים?" שואלת אותי טובי. "אני קמה לבדוק" גם חני מצטרפת. מגלות יחד מראה מעניין. סבא עומד בראש מנסה להסביר משהו בתנועות ידיים. ודוד יעקב לידו, מחזיק פתק עם כיתוב כלשהו. מכאן לשם אנחנו קולטות שהם משחקים בפנטומימה. הקהל מנחש, מנסה מפה ומשם ומתגלגל לו מצחוק כשקולט את המסר. אחרי סבא צועד מעדנות דוד מנחם. "הולך להיות מעניין" לוחשת לי ציפי. "הי! מתי הגעת? לא ראיתי אותך!" אני בוחנת אותה. "תתחדשי על הבגד!" "ששש... תני להתרכז..." המשחק הזה מוכר לי. מוכר מידי. והוא מעיק. מציק.

"א-מא!!!" חדוי מועכת אותי בחיבוק. "כיף לך פה, חמודה?" אני מלטפת את שערותיה החלקות. היא לא נותנת לי לאסוף לה אותן לקוקו. או לכל תסרוקת אחרת. השערות נכנסות לעיניים המלוכסנות. נוגעות באף הפחוס. ונדבקות לפנים. "חייבים לגזור לך פוני, דחוף!" היא מרימה כתף סרבנית. "לא אוצה." בת השבע שלי. ילדה של אלף. שונה. אחרת. מאתגרת. "אמא, ני גה חק ננה" "לא הבנתי. מתוקה שלי. מה אמרת?" "גה חק ננה!" מביטה בי. מצפה שאבין. "את רוצה בננה?" "לא!" כועס. מנסה עם הידיים. מוליכה את היד מימין לשמאל. אחר כך מנחיתה את היד למטה. "משהו נפל?" "לא!" מתוסכל. מאוכזב. בעיטה ברצפה. ואז נופל לו אסימון אפרפר אל מוחי. פנטומימה... אצלנו 'משחקים' אותו כל השנה... מביטה בחדוי המתוסכלת. בי, חסרת האונים. ומבינה שפנטומימה היא לא רק משחק. היא גם דרך חיים. מלמדת. כואבת. אוהבת!

IMG_3058(מוקטן).jpg