הנושאים החמים
.
במלון היוקרתי כשפותחים את הדלת לשירותים נדלק האור אוטומטית.
הרי לך פטנט נאה שתועלתו מרובה, הרי לא תצפה ממני שאבזבז את החופשה שלי בל ה ר י ם את היד ע ד למתג, נכון?!
ובכלל מה אם שתי ידי תפוסות עם סלים כבדים?
אז עכשיו ישתבח היוצר אני רק נותן בעיטה קלה לדלת... וליהודים הייתה אורה.
יהודים אמרנו, ובכן מה עם שבת?
הופה.
והעיר שושן נבוכה.
נסביר לדלת שהיום לא?
נשכנע?
נאיים?
ניתן לה שיחת מוטיבציה נלהבת?
נסביר לה את הערך של שבת?
נסביר לה שהיא בע צ מ ה תרוויח מלנוח, שזה יאריך את ימי המנגנון שלה?
נציע פרסים? עונשים? דוגמא אישית?
ואולי בהדרגה, שתידלק באור קצת חלש יותר, ואז יותר חלש, עד ש...?
בקיצור אדוני המטפל אתה מבזבז את זמנך, גם בחמישים שנה של פגישות דו שבועיות נמרצות המתג המובנה ימשיך להדליק את האור.
הפתרון הפשוט והמהיר הוא לסובב קצת את הנורה.... וזהו. ליהודים היתה חשכה, והעיר שושן צהלה ושמחה.
*
פחדים וחרדות במקרים רבים מקורם בתת מודע ולכן שיטות שלא משלבות טיפול בתת מודע תשגנה תוצאות דלות וקוסמטיות בלבד.
"מה הוא רוצה הבנאדם הזה?"
אתם בטח שואלים את עצמכם כשאתם קוראים את השורות חסרות הפשר האלה.
ובכן אני חושב שזה יהיה ברור יותר אם נבין קצת את התהליכים במח.
אתאר זאת בצורה גסה מאד ואם יש בין הקוראים מנתחי מח שיסלחו לי על אי הדיוקים,
כל המידע שאנחנו מקבלים מהעולם החיצוני מגיע דרך חמשת החושים,
חלקים שונים במח האחראים כל אחד על חוש אחר 'קוראים' את הקולות והמראות ושאר האותות החושיים, ממירים אותם למידע עצבי חשמלי שהמח יכול 'להבין' ושולחים אותם לתלאמוס,
שהוא מעין מרכז שמשלב ומארגן את כל כמויות המידע העצומות האלה, ומשם הוא נשלח אל קליפת המח שבה מתבצע עיבוד מורכב ומשוכלל, עיבוד שכלי ורציונלי שיקבע איך נתנהג עקב המידע הזה, איך נגיב, והעיקר לענייננו איך נ ר ג י ש.
אבל מלבד המסלול הקבוע הזה שבין התלאמוס וקליפת המח, יש עוד מסלול.
מסלול קצר יותר, מהיר יותר, ויעיל להפליא.
הוא עוזר לנו ושומר עלינו אך למרבה הצער הוא גם מקור להרבה מהבעיות שלנו.
זהו המסלול המוביל מהתלאמוס ישירות אל האמיגדלה.
האמיגדלה היא חלק קטן דמוי שקד במרכז המח שהרבה פסיכיאטרים היו שמחים לכרות ולהשמיד כליל,
אלא שאז התפקוד שלנו היה יורד לרמה של חלזון.
במסלול המהיר הזה, המידע שיוצא מהתלאמוס לא עובר שום עיבוד הגיוני
הוא פשוט טס אל האמיגדלה ומפעיל רגש.
מפעיל בעוצמה.
אחד היתרונות העיקריים במכניזם הזה הוא התגוננות מפני סכנות,
כשאדם שומע צפירה בכביש הוא קופץ לאחור בלי לחשוב בכלל.
אחרת אם הוא היה צריך לזהות את הקול ולהבין שכנראה יש מכונית קרובה ובתוכה נהג שרוצה להסב את תשומת ליבו, ואז לשאת את מבטו לכיוון הרעש ולחשב לפי מהירות התנועה של הרכב והמרחק אליו באיזה כוח עליו להפעיל את שרירי הרגלים ולאיזה כיוון הכי יעיל לקפוץ
- הוא לא היה מספיק, והחישובים היו משתנים ל"לאן הייתי צריך לקפוץ"... ומתבצעים על האלונקה באמבולנס.
אבל תודות לתהליך המהיר הנזכר, האדם מזנק אינסטיקטיבית עוד לפני שהוא בכלל הבין בשכלו שהוא בסכנה.
אלא שכפי שאמרנו האמיגדלה הזו היא גם מקור לבעיות רגשיות,
אם ילד ג'ינג'י גבוה החטיף לכם בהפתעה סטירה מצלצלת כשהייתם בני שבע, האמיגדלה תסווג זאת כסכנה, ואתם עלולים לחוש חרדה בכל פעם בחיים שתפגשו ג'ינגי גבוה, גם אם הוא בעצם ראש ישיבה חייכן וחביב.
וכמו להסביר לדלת שבמלון שבשבת זה שונה, כך זה להסביר לו שג'ינג'ים הם נחמדים ושאין קשר בין הטראומה שלו להווה.
כי האמיגדלה היא לא מנגנון שכלי.
אך למזלנו יש טכניקות מודרניות הפונות ישירות לאמיגדלה, טכניקות הדומות לסיבוב הנורה בשירותים.
*
הבנתם קצת יותר?
יודעים מה
הכי טוב לערוך הדגמה קטנה.
רוצים?
יאללה.
תקראו את ההוראות הבאות עד הסוף, שננו אותן, ורק אז תבצעו.
עצמו עיניים והיזכרו במשהו רע שעברתם,
שחזרו את המקרה כאילו הוא קורה שוב והתחברו לארוע עד שיעלה בכם רגש קשה.
דרגו את הרגש מאחת עד עשר.
יופי. זיכרו את המספר.
ועכשיו בעיניים עצומות הרפו קצת את השרירים והתכנסו פנימה,
הקטינו בדמיונכם את תמונת הזיכרון הרע ההוא במהירות לגודל של מטבע, וראו את התמונה מהבהבת בשחור לבן למשך חמש שניות.
תנשפו נשיפה ארוכה.
עכשיו עשו כאילו סרט מהארוע הזה, והקרינו אותו על מסך דמיוני שלפניכם, עצרו בתמונה האחרונה שבסרט והקפיאו אותה.
עכשיו השמיעו מוסיקה עליזה (השמיעו בפועל, או לפחות תופפו על השולחן בקצב מהיר) ותוך כדי כך הקרינו בדמיונכם את הסרט מהסוף להתחלה במהירות הכי גבוהה שאתם מסוגלים כשהסרט בצבעי שחור לבן,
עשו זאת שלש פעמים,
ואז נשפו, נוחו,
ותחשבו כמה שניות על דברים אחרים.
קדימה,
הפסיקו לקרוא, עצמו עיניים ועשו זאת
עכשיו..........
***
סיימתם?
מצוין!
חזרו אל הזכרון הרע, ונסו להרגיש את הרגשות שהתלוו אליו.
כמה זה חזק עכשיו בין אחת לאפס?
ירד
ויש הרבה אנשים שלא יצליחו להרגיש עכשיו כלום.
כן, סובבתם את הנורה, עכשיו הדלת לא מדליקה את האור.
.
במלון היוקרתי כשפותחים את הדלת לשירותים נדלק האור אוטומטית.
הרי לך פטנט נאה שתועלתו מרובה, הרי לא תצפה ממני שאבזבז את החופשה שלי בל ה ר י ם את היד ע ד למתג, נכון?!
ובכלל מה אם שתי ידי תפוסות עם סלים כבדים?
אז עכשיו ישתבח היוצר אני רק נותן בעיטה קלה לדלת... וליהודים הייתה אורה.
יהודים אמרנו, ובכן מה עם שבת?
הופה.
והעיר שושן נבוכה.
נסביר לדלת שהיום לא?
נשכנע?
נאיים?
ניתן לה שיחת מוטיבציה נלהבת?
נסביר לה את הערך של שבת?
נסביר לה שהיא בע צ מ ה תרוויח מלנוח, שזה יאריך את ימי המנגנון שלה?
נציע פרסים? עונשים? דוגמא אישית?
ואולי בהדרגה, שתידלק באור קצת חלש יותר, ואז יותר חלש, עד ש...?
בקיצור אדוני המטפל אתה מבזבז את זמנך, גם בחמישים שנה של פגישות דו שבועיות נמרצות המתג המובנה ימשיך להדליק את האור.
הפתרון הפשוט והמהיר הוא לסובב קצת את הנורה.... וזהו. ליהודים היתה חשכה, והעיר שושן צהלה ושמחה.
*
פחדים וחרדות במקרים רבים מקורם בתת מודע ולכן שיטות שלא משלבות טיפול בתת מודע תשגנה תוצאות דלות וקוסמטיות בלבד.
"מה הוא רוצה הבנאדם הזה?"
אתם בטח שואלים את עצמכם כשאתם קוראים את השורות חסרות הפשר האלה.
ובכן אני חושב שזה יהיה ברור יותר אם נבין קצת את התהליכים במח.
אתאר זאת בצורה גסה מאד ואם יש בין הקוראים מנתחי מח שיסלחו לי על אי הדיוקים,
כל המידע שאנחנו מקבלים מהעולם החיצוני מגיע דרך חמשת החושים,
חלקים שונים במח האחראים כל אחד על חוש אחר 'קוראים' את הקולות והמראות ושאר האותות החושיים, ממירים אותם למידע עצבי חשמלי שהמח יכול 'להבין' ושולחים אותם לתלאמוס,
שהוא מעין מרכז שמשלב ומארגן את כל כמויות המידע העצומות האלה, ומשם הוא נשלח אל קליפת המח שבה מתבצע עיבוד מורכב ומשוכלל, עיבוד שכלי ורציונלי שיקבע איך נתנהג עקב המידע הזה, איך נגיב, והעיקר לענייננו איך נ ר ג י ש.
אבל מלבד המסלול הקבוע הזה שבין התלאמוס וקליפת המח, יש עוד מסלול.
מסלול קצר יותר, מהיר יותר, ויעיל להפליא.
הוא עוזר לנו ושומר עלינו אך למרבה הצער הוא גם מקור להרבה מהבעיות שלנו.
זהו המסלול המוביל מהתלאמוס ישירות אל האמיגדלה.
האמיגדלה היא חלק קטן דמוי שקד במרכז המח שהרבה פסיכיאטרים היו שמחים לכרות ולהשמיד כליל,
אלא שאז התפקוד שלנו היה יורד לרמה של חלזון.
במסלול המהיר הזה, המידע שיוצא מהתלאמוס לא עובר שום עיבוד הגיוני
הוא פשוט טס אל האמיגדלה ומפעיל רגש.
מפעיל בעוצמה.
אחד היתרונות העיקריים במכניזם הזה הוא התגוננות מפני סכנות,
כשאדם שומע צפירה בכביש הוא קופץ לאחור בלי לחשוב בכלל.
אחרת אם הוא היה צריך לזהות את הקול ולהבין שכנראה יש מכונית קרובה ובתוכה נהג שרוצה להסב את תשומת ליבו, ואז לשאת את מבטו לכיוון הרעש ולחשב לפי מהירות התנועה של הרכב והמרחק אליו באיזה כוח עליו להפעיל את שרירי הרגלים ולאיזה כיוון הכי יעיל לקפוץ
- הוא לא היה מספיק, והחישובים היו משתנים ל"לאן הייתי צריך לקפוץ"... ומתבצעים על האלונקה באמבולנס.
אבל תודות לתהליך המהיר הנזכר, האדם מזנק אינסטיקטיבית עוד לפני שהוא בכלל הבין בשכלו שהוא בסכנה.
אלא שכפי שאמרנו האמיגדלה הזו היא גם מקור לבעיות רגשיות,
אם ילד ג'ינג'י גבוה החטיף לכם בהפתעה סטירה מצלצלת כשהייתם בני שבע, האמיגדלה תסווג זאת כסכנה, ואתם עלולים לחוש חרדה בכל פעם בחיים שתפגשו ג'ינגי גבוה, גם אם הוא בעצם ראש ישיבה חייכן וחביב.
וכמו להסביר לדלת שבמלון שבשבת זה שונה, כך זה להסביר לו שג'ינג'ים הם נחמדים ושאין קשר בין הטראומה שלו להווה.
כי האמיגדלה היא לא מנגנון שכלי.
אך למזלנו יש טכניקות מודרניות הפונות ישירות לאמיגדלה, טכניקות הדומות לסיבוב הנורה בשירותים.
*
הבנתם קצת יותר?
יודעים מה
הכי טוב לערוך הדגמה קטנה.
רוצים?
יאללה.
תקראו את ההוראות הבאות עד הסוף, שננו אותן, ורק אז תבצעו.
עצמו עיניים והיזכרו במשהו רע שעברתם,
שחזרו את המקרה כאילו הוא קורה שוב והתחברו לארוע עד שיעלה בכם רגש קשה.
דרגו את הרגש מאחת עד עשר.
יופי. זיכרו את המספר.
ועכשיו בעיניים עצומות הרפו קצת את השרירים והתכנסו פנימה,
הקטינו בדמיונכם את תמונת הזיכרון הרע ההוא במהירות לגודל של מטבע, וראו את התמונה מהבהבת בשחור לבן למשך חמש שניות.
תנשפו נשיפה ארוכה.
עכשיו עשו כאילו סרט מהארוע הזה, והקרינו אותו על מסך דמיוני שלפניכם, עצרו בתמונה האחרונה שבסרט והקפיאו אותה.
עכשיו השמיעו מוסיקה עליזה (השמיעו בפועל, או לפחות תופפו על השולחן בקצב מהיר) ותוך כדי כך הקרינו בדמיונכם את הסרט מהסוף להתחלה במהירות הכי גבוהה שאתם מסוגלים כשהסרט בצבעי שחור לבן,
עשו זאת שלש פעמים,
ואז נשפו, נוחו,
ותחשבו כמה שניות על דברים אחרים.
קדימה,
הפסיקו לקרוא, עצמו עיניים ועשו זאת
עכשיו..........
***
סיימתם?
מצוין!
חזרו אל הזכרון הרע, ונסו להרגיש את הרגשות שהתלוו אליו.
כמה זה חזק עכשיו בין אחת לאפס?
ירד
ויש הרבה אנשים שלא יצליחו להרגיש עכשיו כלום.
כן, סובבתם את הנורה, עכשיו הדלת לא מדליקה את האור.
.
