הנושאים החמים
.........
דבק, נייר ומספריים.
לורדים, מדבקות, צבעי שמן ומים.
וילד קטן, בתוך בלאגן, יוצר במרץ, ומלא בעניין.
שתי דקות, שלוש, חמש, יש גבול כמה מוישי יודע להיות בשקט, לשבת באותו מקום. וכשהוא חוצה אותו, את הגבול הדק, אמא מנגבת ידיים, עוצרת את המים, ורצה לבדוק מה הוא זומם הפעם.
הספיקה לה פעם אחת, לשלוף ברגע האחרון את חווי מתוך מכונת כביסה, לריב עם שכנים רטובים ומכוסי בלונים, ולקרצף יצירה שוקולדית מקיר החזית של הבניין, אינסטינקטים של אמא, לומדים מהר מאוד מתי לצפצף.
כל כך רגוע, כל כך חמוד, הוא יושב בסלון ומשרטט במרץ, עוסק בעיצוב של... של משהו.
היא מציצה מעבר לכתף הקטנה, רוכנת בעדינות, ונשימתה נעתקת, קופצת....
על מודעות מקושטות, מלאות צבע ופרפרים, רושם הקטן את הטקסט ה..... היא לא יודעת איך לקרוא לזה אפילו.
"ילד חמוד בן שבע", כך כתוב באותיות צבעוניות, "מחפש משפחה בלי ילדים מושלמים ועם מלאנטות של משחקים יפים"... מה זה, למען השם?
מוישי? היא שואלת, מנסה לשלוט על קולה, כמו שלימדו בהנחיית ההורים, מה אתה מצייר פה?
מודעות, עונה לה הקטן במתיקות מלאת עצב, אני מנסה לעזור לכם.
לעזור לנו במה? שואלת האמא, מנסה להבין לאן חותרת השיחה המוזרה הזאת....
את כל הזמן, עונה הקטן בבגרות, בלי לבכות אפילו טיפה, שואלת אותי למה, למה אני לא לומד כמו נתי, למה אני לא יושב יפה כמו ציפי, ולמה, אוי למה, מחקה הוא במדויק את המנגינה, אני לא מביא נחת כמו אבריימי, למשל.
אז כדי שלא יהיה לכם קשה מדי, מסביר הראש המתולתל ברצינות תהומית, אני ימצא מקום אחר, ואל תדאגי, הוא מבטיח נוכח המבט המוזר של אימו, אני יבוא יבקר כל שבוע, בשבת. כשאת מחלקת ממתקים.
מי נתן לך רעיונות מוזרים כאלה? שואלת האמא, מזועזעת.
את, את כל הזמן אומרת לי ש..................
תמשיכו את השיחה הזאת לבד, אני נמאס לי.
אבל בינינו מתחת לרדאר, האם אי פעם חשבתם לאן לוקח הילד שלכם, התמים והקטן, את הביקורת שאתם נאנחים לידו בלי לשים לב?
אתה מגזים, תאמרו לי, מנפח מעבר לכל גבול.
אתה מוציא דברים מהקשרם, מעצים שטויות כדי לכתוב מאמר.
אבל מי אמר, מאיפה אתם יכולים לדעת?
אולי זה כל כך גרוע, שהוא פוחד אפילו לשים מודעות, כי הוא חושב שאף משפחה לא תרצה אותו? אולי?
רגע, לפני שאתם סוקלים אותי, רגע אחד..
גם אני חושב שהגזמתי, את האמת, זה ברור לי כשמש, לכל הפחות.
אבל אין לנו באמת איך לדעת, לאן הילד היצירתי שלנו, שראשו לא עוצר לרגע, לוקח את מה שהוא שומע..
ותחשבו שזה לא עוצר רק בבית, הוא שומע את זה בחיידר, בבית, מהאחים, מהחברים, אולי גם מהדודה שיודעת הכל....
ולא, לא, ברור שלא, הוא לא חושב שאתם רוצים למסור אותו, הוא יודע שאתם אוהבים אותו, כך לפחות יש לקוות....
זה רק דוגמא, קיצונית, אני מקווה, אבל טכנית מעשית ביותר, (כן כן) לאן יכול ילד קטן, עם ראש שרץ קדימה, ושק מלא חיצים שנשרו מליבו, לקחת את שפלטנו באבחה, בשעת לילה מאוחרת.
אז פעם הבאה, לפני שאתם זורקים על הילד בעיות ואתגרים, שגם ככה הוא מתמודד איתם מספיק, וגם ככה אין לו מה לעשות איתם, תחשבו רגע, תקצינו אפילו, תיקחו את זה לקצה, ואם הקצה הזה לא שווה את זה, אל תעשו את זה, כי דבר אחד אני יכול להבטיח, אם לילד שלכם באמת יש A.D.H.D, אז הדמיון שלו, עובר בהרבה את הקצה שלכם, גם אם הוא בן חמש שש או שבע, גם אז.
קרדיט צילום: נפתלי וילינסקי.
לעוד דברים שלי במגוון נושאים, תוכלו להיכנס כאן
דבק, נייר ומספריים.
לורדים, מדבקות, צבעי שמן ומים.
וילד קטן, בתוך בלאגן, יוצר במרץ, ומלא בעניין.
שתי דקות, שלוש, חמש, יש גבול כמה מוישי יודע להיות בשקט, לשבת באותו מקום. וכשהוא חוצה אותו, את הגבול הדק, אמא מנגבת ידיים, עוצרת את המים, ורצה לבדוק מה הוא זומם הפעם.
הספיקה לה פעם אחת, לשלוף ברגע האחרון את חווי מתוך מכונת כביסה, לריב עם שכנים רטובים ומכוסי בלונים, ולקרצף יצירה שוקולדית מקיר החזית של הבניין, אינסטינקטים של אמא, לומדים מהר מאוד מתי לצפצף.
כל כך רגוע, כל כך חמוד, הוא יושב בסלון ומשרטט במרץ, עוסק בעיצוב של... של משהו.
היא מציצה מעבר לכתף הקטנה, רוכנת בעדינות, ונשימתה נעתקת, קופצת....
על מודעות מקושטות, מלאות צבע ופרפרים, רושם הקטן את הטקסט ה..... היא לא יודעת איך לקרוא לזה אפילו.
"ילד חמוד בן שבע", כך כתוב באותיות צבעוניות, "מחפש משפחה בלי ילדים מושלמים ועם מלאנטות של משחקים יפים"... מה זה, למען השם?
מוישי? היא שואלת, מנסה לשלוט על קולה, כמו שלימדו בהנחיית ההורים, מה אתה מצייר פה?
מודעות, עונה לה הקטן במתיקות מלאת עצב, אני מנסה לעזור לכם.
לעזור לנו במה? שואלת האמא, מנסה להבין לאן חותרת השיחה המוזרה הזאת....
את כל הזמן, עונה הקטן בבגרות, בלי לבכות אפילו טיפה, שואלת אותי למה, למה אני לא לומד כמו נתי, למה אני לא יושב יפה כמו ציפי, ולמה, אוי למה, מחקה הוא במדויק את המנגינה, אני לא מביא נחת כמו אבריימי, למשל.
אז כדי שלא יהיה לכם קשה מדי, מסביר הראש המתולתל ברצינות תהומית, אני ימצא מקום אחר, ואל תדאגי, הוא מבטיח נוכח המבט המוזר של אימו, אני יבוא יבקר כל שבוע, בשבת. כשאת מחלקת ממתקים.
מי נתן לך רעיונות מוזרים כאלה? שואלת האמא, מזועזעת.
את, את כל הזמן אומרת לי ש..................
● ● ●
תמשיכו את השיחה הזאת לבד, אני נמאס לי.
אבל בינינו מתחת לרדאר, האם אי פעם חשבתם לאן לוקח הילד שלכם, התמים והקטן, את הביקורת שאתם נאנחים לידו בלי לשים לב?
אתה מגזים, תאמרו לי, מנפח מעבר לכל גבול.
אתה מוציא דברים מהקשרם, מעצים שטויות כדי לכתוב מאמר.
אבל מי אמר, מאיפה אתם יכולים לדעת?
אולי זה כל כך גרוע, שהוא פוחד אפילו לשים מודעות, כי הוא חושב שאף משפחה לא תרצה אותו? אולי?
רגע, לפני שאתם סוקלים אותי, רגע אחד..
גם אני חושב שהגזמתי, את האמת, זה ברור לי כשמש, לכל הפחות.
אבל אין לנו באמת איך לדעת, לאן הילד היצירתי שלנו, שראשו לא עוצר לרגע, לוקח את מה שהוא שומע..
ותחשבו שזה לא עוצר רק בבית, הוא שומע את זה בחיידר, בבית, מהאחים, מהחברים, אולי גם מהדודה שיודעת הכל....
ולא, לא, ברור שלא, הוא לא חושב שאתם רוצים למסור אותו, הוא יודע שאתם אוהבים אותו, כך לפחות יש לקוות....
זה רק דוגמא, קיצונית, אני מקווה, אבל טכנית מעשית ביותר, (כן כן) לאן יכול ילד קטן, עם ראש שרץ קדימה, ושק מלא חיצים שנשרו מליבו, לקחת את שפלטנו באבחה, בשעת לילה מאוחרת.
אז פעם הבאה, לפני שאתם זורקים על הילד בעיות ואתגרים, שגם ככה הוא מתמודד איתם מספיק, וגם ככה אין לו מה לעשות איתם, תחשבו רגע, תקצינו אפילו, תיקחו את זה לקצה, ואם הקצה הזה לא שווה את זה, אל תעשו את זה, כי דבר אחד אני יכול להבטיח, אם לילד שלכם באמת יש A.D.H.D, אז הדמיון שלו, עובר בהרבה את הקצה שלכם, גם אם הוא בן חמש שש או שבע, גם אז.
קרדיט צילום: נפתלי וילינסקי.
לעוד דברים שלי במגוון נושאים, תוכלו להיכנס כאן
