הנושאים החמים
בראש השנה אנחנו עומדים בבית הכנסת מתוך קריעה פנימית, שמזכירה קצת את הביטוי של רבי יהודה הלוי: "ליבי במזרח, ואנכי בסוף מערב".מחד גיסא אנחנו פוחדים על עצמנו, דואגים מה יכתב עלינו היום. הכל מוטל על כף המאזניים: החיים, הבריאות, ההצלחה בלימוד, הפרנסה, הנחת מהילדים, הכל הכל.
ואנחנו מצפים, באופן טבעי, שכאשר נבוא לבית הכנסת ונפתח את המחזור וניגש לדבר עם מי שאחראי על הכל ואנחנו בעצם תלויים בו כליל – זה יהיה הנושא של השיחה: בקשת רחמים, חזרה בתשובה וניסיון לשפר את גזר הדין.
ובסופו של דבר – זה פשוט לא מופיע.
פותחים את היום הארוך עם "המלך". ניגשים לשמונה עשרה, ושם, לאורך כל הברכה הארוכה של "ובכן תן פחדך", יש רק נושא אחד: שהשם יהיה מלך על כל העולם: "ויראוך כל המעשים, וישתחוו לפניך כל הברואים". גם ברכת היום, הברכה האמצעית, עוסקת שוב בהמלכת השם. זה הנושא.
ואנחנו, המצב האישי שלנו? כביכול לא מעסיק אף אחד. אין תפילות על עצמנו.
גם במוסף נמשכת המגמה. אנחנו אומרים את הפיוט "ונתנה תוקף", מזעזעים את ליבנו באיומים: "מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו", ומיד, תוך כדי דיבור, אנחנו עוברים לעסוק בנושא מלכות השם: "ואתה הוא מלך א-ל חי וקים! אין קיצבה לשנותיך ואין קץ לאורך ימיך".
איך עומדים בקפיצה הרגשית הזאת, בקריעה הפנימית? האם אנחנו אמורים להתעלם לגמרי מהמצב האישי המטריד שלנו ולחשוב רק על המלכת הקב"ה? האם כל אחד מאיתנו נדרש למדרגת מלאך?
ישנם כאלה שבאמת מנסים לדחוף לכל התפילה את הכיוון של פחד הדין, לא מתמקדים בפועל בהמלכת השם. סיפר לי פעם מישהו שעמד מאחוריו בחור צעיר בשמונה עשרה ובכה בדמעות שליש במילים "הא-ל הגדול הגיבור והנורא". לשאלתו – על מה יש לבכות במילים אלה? השיב לו הבחור: "פשוט מאוד. המשוואה בנויה כך: ה' גדול גיבור ונורא – ואם כן צריך לשמוע בקולו – ואני לא שמעתי – ועכשיו יום דין – והוא כנראה כועס – ואם אני אבכה אולי זה יעזור"...
ובאמת, ממה נפשך: אם באמת התפקיד העיקרי של ראש השנה הוא להמליך את השם – למה באמת גם פחד הדין משמש כאן בעירבוביא? לכאורה הוא מפריע, מסיח את הדעת, מטשטש!
היה צריך להתעלם מהנושא של פחד הדין, שהוא נושא אישי במהותו, ולהתמקד אך ורק בהמלכת השם!
"המלכת השם" – מה זה נוגע אלינו?
בכדי להבין זאת נצטרך להבהיר לעצמנו מה בעצם אנחנו נדרשים לעשות בראש השנה: להמליך את הקב"ה. מה זה אומר "להמליך את השם", במילים פשוטות ומעשיות?
האם אני נדרש לרצות שהשם יתברך יהיה מוכר וידוע ונערץ על כל הסינים והאיטלקים?
למה זה אמור להיות כל כך דחוף לי? אין לי דאגות אחרות?
כיצד כל אחד מאיתנו, כאדם בעל משפחה, טרוד בפרנסה ודאוג על הבריאות, עוסק בחינוך ילדיו ומבקש למצוא טעם בלימוד – אמור להתחבר לבקשה "ויאתיו כל לעבדך, ויברכו שם כבודך, ויגידו באיים צדקך, וידרשוך עמים לא ידעוך"? במה זה נוגע אלינו?
אבל האמת היא שכאשר קצת נתבונן מה זה בעצם המלכת השם, נבין שמדובר על בקשה באמת קרובה לליבנו.
הסיפור האמיתי של המציאות
אנחנו חיים בעולם מאוד מטשטש ומבלבל. העולם הוא מוחשי, הוא מלא חוויות, הוא מספר לנו סיפור על המציאות שבה אנחנו חיים, אבל הסיפור הזה לא אמיתי.
העולם מספר לנו שאנחנו שולטים על עצמנו. זו התחושה הטבעית של כל אדם עלי אדמות: אני קובע, מחליט, מנהל עניינים, מתאמץ כל היום, מדבר עם פלוני ומחליט לגבי פלוני. אני מנהל את החיים שלי.
וזה שקר, למה? כי במבט הכי בסיסי, כאשר יש שקט מסביב, ניתן לראות כמה זה לא נכון. הרי אין לנו שליטה על הרגע הבא. לא היתה לנו שליטה על הנשימה שנשמנו בזה הרגע. נשימה! דבר הכי הכי בסיסי בתנאי החיים. אין לנו שליטה עליה! אנחנו לא יכולים להפסיק לנשום, וגם לא יכולים להשיג לנו חמצן לנשימה הבאה!
אכלנו עתה ארוחת בוקר. אין לנו שום שליטה על מה שמתרחש כרגע בתוך גופנו. כיצד האוכל רץ שם בפנים, מתפרק, נשלח לכל המערכות הפנימיות ומזין את הקיום שלנו למשך השעות הבאות. אנחנו אפילו לא יודעים מה קורה שם. לא יודעים כלום. וזה עובד לבד, כביכול.
הדם זורם בזה הרגע בגופנו. בלי זה אין לנו חיות אפילו שניה אחת. ואיך הוא זורם? הלב מפעיל אותו. אין לנו שום שליטה על הלב, לא על הרגע הקודם היתה לנו שליטה, ולא על הרגע הבא.
יש לנו ילדים. לא אנחנו קבענו את המראה שלהם, את האופי שלהם, את בריאותם, את תאריך לידתם. כלום! קיבלנו אותם ליד כפי מה שהחליט המנהיג הגדול, וזה המצב הנתון.
כך כל מה שיש לנו בחיים – לא בידים שלנו. לא המקום בו אנחנו גרים, לא הפרנסה, לא העבודה, לא הכולל, הכל תלוי בכל כך הרבה גורמים שאין לנו שום שליטה עליהם.
העולם מספר לנו כאילו אנחנו מנהלים כאן משהו, וזה דמיון מוטעה מיסודו. רגע אחד של מחשבה מעמיקה - מנפץ אותו לחלוטין.
מי כן שולט על המציאות? מי כן מנהל לנו את החיים?
יש מישהו אחד גבוה מעל גבוה,שהוא הבעלים האמיתי על החיים שלנו ושל כל העולם. אנחנו קוראים לו "הקב"ה".
התבוננות שקטה על עצמנו ועל העולם – מביאה אותנו להתבטלות מול הבורא, המנהיג, הענק והעצום.
וכאשר אנחנו מכירים את הבורא הזה, ויודעים שהוא יצר איתנו קשר אישי, ואנחנו העם האהוב עליו, והוא מרוצה מהבחירה שלו בנו, והוא רוצה להשפיע עלינו שפע של ברכה מתוך אהבה – הדבר ממלא באושר, בשמחה, וברצון פנימי להראות לו שאנחנו באמת ראויים לאהבתו.
ראש השנה – מבט אמיתי על המציאות
ראש השנה הוא יום היצירה של העולם. ביום הזה העולם נוצר אי אז לפני קרוב לששת אלפים שנה, וביום הזה הקב"ה מצפה מאיתנו שנעצור את שטף החיים, ונחשוב על העולם שבו אנחנו חיים: מה הוא, למי הוא שייך בעצם, מי מנהל אותו באמת, מי מנהל אותנו, ומה הוא מצפה מאיתנו.
המלכת השם היא ההכרה במציאות האמיתית של הבריאה, של העולם כולו ושל החיים האישיים שלנו. התבטלות כלפי ה' והתרפקות על אהבתו מתוך הכרה בעוצמתו. את כל זה אנחנו מבטאים במילה אחת: "מלך".
ההמלכה היא לא מושג ערטילאי. היא מושג שמדבר על מהות החיים. הוא שופך אור על כל המציאות, הוא מחזק את הקשר שלנו עם ה', הוא הופך אותו לקשר של תלות, של התבטלות, של רצון להתקרב.
המלכת השם מביאה אותנו להבנה מי זה הקב"ה. הקב"ה הוא לא מישהו שפוגשים רק בסידור או בעיקר ליד הגמרא. הקב"ה הוא כל המציאות כולה. הוא האחראי על השמש, על החמצן, על הבריאות, על הכל הכל. פוגשים אותו ברגע פקיחת העיניים, בנשימה הראשונה של היום, בקרן הראשונה של השמש, בתזוזה הראשונה מהמיטה. אנחנו לא עובדים אותו כי אנחנו רוצים להיות צדיקים. אנחנו עובדים אותו כי אנחנו מכירים את המציאות האמיתית של החיים.
כאשר אדם מגיע להבנה זאת, שיש כאן מציאות של גבוה מעל גבוה שמנהל את כל הבריאה, שהוא בעצם אחראי על החיים שלו ושל כולם, שכל חרק מעופף מעיד על קיומו – הוא גם רוצה שבאמת כולם יכירו בזה. שההכרה האמיתית של המציאות תהיה נחלת הכלל, והיחס של כל העולם כולו אל השם יתברך יהיה היחס הראוי, כפי שצריך להיות.
לכל אדם יש רצון פנימי שדברים יתנהלו בצורה נכונה. כאשר אנחנו רואים, למשל, ילד מתחצף להוריו, או הורה שמזניח את ילדו – זה כואב לנו. מדוע? כי יש בנו רצון טבעי לראות שהדברים מתנהלים כשורה, שבן מכבד את הוריו והורה מסור לילדיו.
כאשר אנחנו ממחישים לעצמנו את המציאות האמיתית של העולם: יש כאן תשעה מיליארד אנשים, שכולם מונשמים כל רגע על ידי הקב"ה, שכולם מונהגים בחסדו, שכולם תלויים בו – מתעורר בנו הרצון שכולם אכן ידעו את זה. שיכבדו את השם, שיכירו בטובתו ויגידו לו תודה. זה בעצם התפילה שלנו "וילמדו תועים בינה, וימללו את גבורתך".
פחד הדין – תלות בקב"ה
לאור הבנה זאת נוכל להבין כיצד משתלב פחד הדין בכל ענין המלכת השם.
פחד הדין אין בו ענין לכשעצמו. אין לקב"ה ענין לראות אותנו חיוורים ולחוצים. ממש לא. ההלכה אומרת להתעטף לבנים ולשמוח בראש השנה. בספר נחמיה מסופר שכאשר העם בכה בראש השנה כאשר הם קלטו שהיום יום הדין, ומצבם הרוחני רחוק מלהשביע רצון – נחמיה הרגיע אותם: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ואל תעצבו, כי חדוות ה' היא מעוזכם" (נחמיה ח י).
מדוע הוא הרגיע אותם?
כי הקב"ה לא מעוניין שנפחד פחד לשם פחד. הוא מעוניין בפחד שמקלף מאיתנו את התחושה של השליטה על המצב. הפחד אמור להביא לתוצאה מסוימת.
כאמור, יסוד המלכת השם הוא – להכיר את המציאות האמיתית של החיים. לחיות במבט נכון המשייך את הכל לקב"ה. כל עוד האדם חי בשטף החיים הזורם – אין סיכוי שהוא יגיע לזה.
ההבנה שהיום הוא יום דין, שמתרחש עתה משפט, שהכל בעצם בידיים של הקב"ה והוא קובע מה יהיה איתנו בעתיד – זה הדבר היחיד שיכול לקלף את השכבה של העצמאות הדמיונית המלוה אותנו בחיים השוטפים.
הפחד של ראש השנה בא במטרה לגרום לנו להתקרב אל ה'. כאשר אדם פוחד על עתידו, כי הוא מבין שאין לו שום ביטוח על הרגע הבא – הוא מחפש את הפיתרון. והפיתרון הוא לבטוח בה', להישען עליו.
כל מה שהתבאר כאן טמון במילים הקדושות של קדמונינו, שאנחנו אומרים אותן אחרי התקיעות. מילים שמסכמות את כל מהותו של היום. ננסה לקרוא אותן כמו בפעם הראשונה:
"היום הרת עולם. היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים".
זה היום שבו נוצר העולם, והקב"ה עומד על עולמו מחדש בכל שנה. זה היום שבו מתבטאת בעוצמה המציאות האמיתית: יש כאן מלך, מנהיג, אבי כל המציאות.
ומה אנחנו עושים מולו? מתרפקים, מפילים את עצמנו עליו: "אם כבנים – רחמנו כרחם אב על בנים; ואם כעבדים – עינינו לך תלויות, עד שתחננו ותוציא כאור משפטינו".
כי זה הפיתרון היחיד, וזו המלכת השם הרצויה והאהובה לפניו.
"בעצתך תנחני"
