לא, זו לא כפילות...
את הספר קראתי לפני כמה שבועות, ומיד תכננתי לכתוב עליו ביקורת, אבל... הפועלים עצלים, ובעל הבית דוחק...
כשראיתי ש @הדוויג העלה ביקורת חיובית על הספר, החלטתי שלשם האיזון, אכתוב את הצד שלי.
ובכן - הכתיבה יפה ונחמדה, הספר כתוב היטב, מרתק ומעניין.
כעת ניגש לעלילה. העולם שבספר הוא תמונת מראה של העולם שלנו. הכל אותו הדבר בדיוק, עם הבדל 'קטן' מאד; בעולם שבו מתקיים הסיפור, אצל רובה המוחלט של האנושות לא קיים חוש השמיעה.
מהי הבעיה? שבעולם שבו חוש כל כך בסיסי לא קיים, אין מצב שהוא יזכיר אפילו את העולם שלנו. וזאת למה?
בגמרא נאמר 'חירשו - נותן לו דמי כולו'. אדם שהפך את חבירו לחירש - צריך לשלם לו כאילו הוא הרג אותו. אם כולנו היינו חירשים - היינו נשארים אנאלפביתים עד עצם היום הזה. הדיבור הוא מה שהרים את האדם ממדרגת בעל חיים למדרגת אדם.
עושה רושם כאילו הסופרת כתבה את הסיפור בשפה רגילה, של בני אדם שמדברים ומשוחחים זה עם זה, ואחרי שהיא גמרה לכתוב אותו, היא עברה באופן נקודתי על כל מילה שעשויה להזכיר דיבור, ושינתה אותה ל'סימנה' או ל'כתבה', וכדומה. האם זה הגיוני? לא. אנחנו חושבים באמצעות מילים, בגלל שזה האופן שאנחנו מדברים בו. בלי יכולת הדיבור, אין אותיות, אין מילים, ואין סימונים למילים.
כמובן שאחרי ההתקדמות הגדולה של האנושות בעזרת יכולת הדיבור, גם אלו שלא זכו לחוש השמיעה, הצליחו לשוחח כבני אדם בעזרת שפת הסימנים, או בעזרת הכתיבה. אך לא יתכן לספר כעלילה, עולם שכל כולו חירש, והוא מתקדם כמו עולמנו המודרני.
בספר מתוארים גם אבסורדים שעשויים להעלות גיחוך. בחתונות של העולם החירש - רוקדים, כמובן. יש איזו סיבה כלשהי לעשות תנועות משונות בידיים וברגלים, כשאין מושג של מוזיקה, ריתמיקה וקצב?
גם התינוקות של אותו עולם בוכים, ורק גיבורת הספר, יכולה לשמוע אותם. לכאורה, בעולם בדיוני שבו לא קיים חוש השמיעה, אין שום סיבה שייבראו מיתרי קול, ואתם היכולת להפיק קולות. כך גם לא ברור כיצד הצליחה הגיבורה לשמוע את הבנות שנלכדו בשריפה. האם לפתע פתאום נבראה להם יכולת ייחודית להפיק קולות?!
כך גם מסופר על אֶמי הגיבורה שבזמן שהמורה רואה את ההסרטה מהשריפה, חוזרים אליה הקולות, והיא מתחילה לצרוח. הקורא הנבון אמור להבין שבד בבד עם ראיית ההסרטה, גם נשמעים ממנה קולות השריפה. אלא שהדבר לא מובן בעליל; גם כיום, יש מצלמות שרק מסריטות את הנעשה, ויש כאלו שגם מקליטות אותו. למה שבעולם שבו לא קיים חוש השמיעה, יתכננו את המצלמות באופן שיקלטו קולות שלא קיימים בכלל? [ובכלל, מה זה השם 'אמי'? לא שמעתי על שם זה בקרב הציבור החרדי...]
עד הקטע שבו אמי מגיעה לאנשי הרפואה, עוד הצלחתי להבין איכשהו את המתרחש. אימה של אמי שלחוצה מהמוזרויות שלה, לא קולטת שיש לה מכרה זהב בידיים, בת בעלת יכולות מופלאות, שאין לאף אחד בעולם. אבל מהרגע שבו הפרופסורים מנסים לשכנע את אמי לאבד את היכולת שלה בידיים, איבדתי את האמון לגמרי בספר.
אם כיום ימצא אדם מופלא, בעל יכולת לקרוא מחשבות, לעוף באוויר, או להזיז מתכות בכוח מוחו בלבד. האם אנשי המדע ינסו לשכנע את עצמם שהדבר שקר, ויתנו לו טיפול פסיכיאטרי או תרופתי, או שיבדקו את יכולותיו בצורה מדעית, בשביל לנסות להבין את פלאי הטבע?! האם העולם היה מגיע לדרגה המדעית הגבוהה שלו, אילו אנשי המדע היו מנסים להכחיש כל דבר זר ומוזר שהם רואים?
לסופרת פתרונים...
את הספר קראתי לפני כמה שבועות, ומיד תכננתי לכתוב עליו ביקורת, אבל... הפועלים עצלים, ובעל הבית דוחק...
כשראיתי ש @הדוויג העלה ביקורת חיובית על הספר, החלטתי שלשם האיזון, אכתוב את הצד שלי.
ובכן - הכתיבה יפה ונחמדה, הספר כתוב היטב, מרתק ומעניין.
כעת ניגש לעלילה. העולם שבספר הוא תמונת מראה של העולם שלנו. הכל אותו הדבר בדיוק, עם הבדל 'קטן' מאד; בעולם שבו מתקיים הסיפור, אצל רובה המוחלט של האנושות לא קיים חוש השמיעה.
מהי הבעיה? שבעולם שבו חוש כל כך בסיסי לא קיים, אין מצב שהוא יזכיר אפילו את העולם שלנו. וזאת למה?
בגמרא נאמר 'חירשו - נותן לו דמי כולו'. אדם שהפך את חבירו לחירש - צריך לשלם לו כאילו הוא הרג אותו. אם כולנו היינו חירשים - היינו נשארים אנאלפביתים עד עצם היום הזה. הדיבור הוא מה שהרים את האדם ממדרגת בעל חיים למדרגת אדם.
עושה רושם כאילו הסופרת כתבה את הסיפור בשפה רגילה, של בני אדם שמדברים ומשוחחים זה עם זה, ואחרי שהיא גמרה לכתוב אותו, היא עברה באופן נקודתי על כל מילה שעשויה להזכיר דיבור, ושינתה אותה ל'סימנה' או ל'כתבה', וכדומה. האם זה הגיוני? לא. אנחנו חושבים באמצעות מילים, בגלל שזה האופן שאנחנו מדברים בו. בלי יכולת הדיבור, אין אותיות, אין מילים, ואין סימונים למילים.
כמובן שאחרי ההתקדמות הגדולה של האנושות בעזרת יכולת הדיבור, גם אלו שלא זכו לחוש השמיעה, הצליחו לשוחח כבני אדם בעזרת שפת הסימנים, או בעזרת הכתיבה. אך לא יתכן לספר כעלילה, עולם שכל כולו חירש, והוא מתקדם כמו עולמנו המודרני.
בספר מתוארים גם אבסורדים שעשויים להעלות גיחוך. בחתונות של העולם החירש - רוקדים, כמובן. יש איזו סיבה כלשהי לעשות תנועות משונות בידיים וברגלים, כשאין מושג של מוזיקה, ריתמיקה וקצב?
גם התינוקות של אותו עולם בוכים, ורק גיבורת הספר, יכולה לשמוע אותם. לכאורה, בעולם בדיוני שבו לא קיים חוש השמיעה, אין שום סיבה שייבראו מיתרי קול, ואתם היכולת להפיק קולות. כך גם לא ברור כיצד הצליחה הגיבורה לשמוע את הבנות שנלכדו בשריפה. האם לפתע פתאום נבראה להם יכולת ייחודית להפיק קולות?!
כך גם מסופר על אֶמי הגיבורה שבזמן שהמורה רואה את ההסרטה מהשריפה, חוזרים אליה הקולות, והיא מתחילה לצרוח. הקורא הנבון אמור להבין שבד בבד עם ראיית ההסרטה, גם נשמעים ממנה קולות השריפה. אלא שהדבר לא מובן בעליל; גם כיום, יש מצלמות שרק מסריטות את הנעשה, ויש כאלו שגם מקליטות אותו. למה שבעולם שבו לא קיים חוש השמיעה, יתכננו את המצלמות באופן שיקלטו קולות שלא קיימים בכלל? [ובכלל, מה זה השם 'אמי'? לא שמעתי על שם זה בקרב הציבור החרדי...]
עד הקטע שבו אמי מגיעה לאנשי הרפואה, עוד הצלחתי להבין איכשהו את המתרחש. אימה של אמי שלחוצה מהמוזרויות שלה, לא קולטת שיש לה מכרה זהב בידיים, בת בעלת יכולות מופלאות, שאין לאף אחד בעולם. אבל מהרגע שבו הפרופסורים מנסים לשכנע את אמי לאבד את היכולת שלה בידיים, איבדתי את האמון לגמרי בספר.
אם כיום ימצא אדם מופלא, בעל יכולת לקרוא מחשבות, לעוף באוויר, או להזיז מתכות בכוח מוחו בלבד. האם אנשי המדע ינסו לשכנע את עצמם שהדבר שקר, ויתנו לו טיפול פסיכיאטרי או תרופתי, או שיבדקו את יכולותיו בצורה מדעית, בשביל לנסות להבין את פלאי הטבע?! האם העולם היה מגיע לדרגה המדעית הגבוהה שלו, אילו אנשי המדע היו מנסים להכחיש כל דבר זר ומוזר שהם רואים?
לסופרת פתרונים...