∞הלינקייה∞ תוכן מקצועי בענייני ספרות וכתיבה

[מ. י. פרצמן]

באשכול הזה תעלנה הודעות הדרכה מניקי הפורום שפורסמו בעבר או יפורסמו בעתיד.
'הודעות הדרכה' הן שם צופן להודעה פורומית המסייעת לניק/ים להתקדם בתחום הכתיבה, על ידי הסבר העונה על שאלה ספציפית שהניק/ים לא ידע/ו לענות עליה לולא ההודעה המדוברת.

מטרות האשכול:
1. לסייע לניקים המחפשים מידע לאתר אותו באופן קל ומרוכז, ללא צורך לנבור בפורום למוות / להעלות אשכול עזרה נואש
2. לאגד את התוכן המקצועי שנאבד ועלול להיאבד בפורום במרוצת הזמן
3. לעודד ניקים להעלות הודעות הדרכה, שאכן דורשות השקעה אבל שוות את המאמץ

המידע מאוגד לפי:
- השאלה שעליה ההודעה באה לענות - השגת מטרה #1
- שם הניק שכתב אותה - השגת מטרה #3
- ציון האם ההודעה היא מעשית או תיאורטית (את ההודעות המעשיות יחפשו אלו שרוצים הדרכה ממוקדת לפתירת בעיה ספציפית; את ההודעות התיאורטיות יחפשו אלו שרוצים ללמוד על נושא מסוים / להבין אותו טוב יותר) - השגת מטרה #1
- ההודעה עצמה, כולל קישור לאשכול שבו הועלתה (על ידי לחיצה על החץ הקטן ליד שם הכותב) - השגת מטרה #2

את האיגוד ההיסטורי ביצע ברובו @הדוויג, שנבר עבורכם בפורום למוות ואסף במקצועיות את ההודעות הרלוונטיות.
את האיגוד העתידי תעשה בעז"ה ההנהלה. נשמח לעזרתכם באשכול הנספח: אם ראיתם / כתבתם הודעה מקצועית שלדעתכם עונה על ההגדרה הפורומית של 'הודעת הדרכה' ומשיגה אחת או יותר ממטרות האשכול - אל תהססו להמליץ עליה באשכול הנספח או בהודעה אישית.

מידע נוסף:
לינקיות נוספות של חומר מאוגד מרוב אשכולות הכתיבה הדומיננטיים שעלו בפורום בשנים האחרונות אפשר למצוא בפרויקטי סיכום השנה של @הדוויג :
תשע"ט: <<< פרויקט מיוחד - סיכום תשע"ט בקהילת הכתיבה >>>
תש"פ: <<<פרויקט מיוחד - סיכום תש"פ בקהילת הכתיבה>>>
תשפ"א: מדריך מקצועי - <<< פרויקט מיוחד - סיכום תשפ"א בקהילת הכתיבה >>>


בברכת זמנים לשמחה ורוב הצלחה

 

[מ. י. פרצמן]

מהי גניבה ספרותית (פליגאט) ואיך נמנעים ממנה? (מאמר חובה על זכויות יוצרים ואתיקה מקצועית) @הגיבן מסבירה בצורה מרתקת:
[תיאורטי ומעשי]

הונאת דברים
פרק ראשון


כמה פעמים קרה לכם? אתם קוראים ספר טוב, נהנים ממנו, הסיפור מעניין והדמויות מושכות. אולי משהו בכתיבה היה צריך להשתפר, ואולי לא ממש הצלחתם לעקוב אחרי קווי העלילה המסועפים, אבל בסך הכל, בכללי, הסיפור טוב.

ואז אתם נתקלים במקור. אולי בגלל שיש איזו תחושה של דז'ה וו? אולי זה קורה אחרי שמישהו סיפר לכם שמישהו טוען שמישהו העתיק אבל לגמרי לא מוכן לספר מה היה הספר ההוא שהעתיקו ממנו כי...סיבות?

אני יכולה לספר לכם את שלבי האבל שאני הייתי עוברת במצב כזה.

1. חוסר אמון. תעשה טובה ותפסיק להעליב את הסופר הכי טוב שקם לאנושות מאז ימי הרב להמן זצ"ל.

צפה בקובץ המצורף 475154

2. זעם. תנו לי את החקיין העלוב שמעז לקרוא לעצמו סופר, ואני כבר אראה לו מאיזה צד קוראים האנג'ה!

צפה בקובץ המצורף 475155

3. מיקוח. אולי אם מסתכלים על זה מלמטה, וממצמצים ממש חזק, זה לא העתק ישיר?

צפה בקובץ המצורף 475156

4. דיכאון. לעולם לא נצליח ליצור ספרות טובה. הרמה שלנו רק הולכת ומידרדרת. אין לי מה לקרוא.

צפה בקובץ המצורף 475157

5. השלמה. אז מה אפשר לעשות בעניין? שיטות פעולה ותרחישים אפשריים, אנשים. קדימה.

צפה בקובץ המצורף 475158

מה אני רוצה מכם בכלל?

לפני הכל אני חייבת להניח את זה על השולחן: אני לא עומדת לדבר על זכויות יוצרים. גם לא על קניין רוחני, או שימוש הוגן. אתם יכולים לנשום לרווחה ולא לתייק את המאמר תחת הכותרת “לקריאה בשנת 2139”, תודה. לא. אנחנו הולכים לדבר על אמון. אמון בין היוצר לקהל שלו. אמת. יושר. הוגנות. ועוד רשימה ארוכה מהתזאורוס.

וויקיפדיה1 מגדירה פלגיאט כך: "גניבה ספרותית (פְּלַגְיָאט בלועזית) היא שימוש לא ישר או גניבה של מילים, מחשבות, רעיונות או ביטויים של האחר והצגתם כעבודה מקורית שלך."

במילים אחרות, פלגיאט היא חקיינות. כשאדם מעתיק מאדם אחר, והוא לא מספר אודות היוצר המקורי, הוא פלגיאטר. לא משנה אם הוא צייר, מוזיקאי, סופר, או אמן אחר מכל סוג. פלגיאט הוא גניבה, והוא עבירה- כן עבירה - על החוקה הבינלאומית, החוקה הישראלית ומעל הכל, התורה2.

אני חייבת לאמר שאני לא אחת מאלה שבטוחים ש"כל העולם הספרותי שלנו הוא חיקוי אחד גדול", וש"אין ספק שכל ספר טוב מועתק" כי "אין סיכוי שמישהו אצלנו מקורי באמת". ממש לא. יש בינינו סופרים מקוריים וטובים ורשימה מכובדת של ספרים איכותיים בהרבה בחינות3. פלגיאט הוא תופעה שנפוצה בכל העולם, לא המצאה אקסלוסיבית שלנו. להערכתי האחוזים שלה דווקא מזעריים בהרבה אצלינו. אבל אנחנו עולם קטן וכל דבר מקבל מימד מפלצתי כשהוא יוצא מגדר הרגיל.

בכל זאת אני רוצה לדבר על הנושא. למה? כי אני רואה שפלגיאטרים מקבלים יותר מדי - ומעט מדי - זמן אויר במקביל. למה כוונתי? מצד אחד יש את הקהל המאוכזב שחוזר על המנטרות המדוכאות שבפסקה הקודמת. כל כך הרבה פעמים התפקחנו לתרמית שעמדה מאחורי ספר שאהבנו, שאנחנו כבר לא מאמינים שיש בתוכנו אמנים שמסוגלים לעשות יצירה מקורית. סבלנו מבגידות חוזרות ונשנות והגענו למצב בו אנחנו חושדים בכל ספר טוב מהממוצע שהוא מועתק. זוהי תגובה מוגזמת לכל הדעות שנובעת מהיכרות חלקית וחסרה עם עולם הספרות החיצוני. נרחיב על זה בפרקים הבאים, אם ירצה השם. (קרי: אני הולכת לחפור לכם עוד הרבה זמן.)

מן העבר השני עומד הקהל האדיש. גם כאשר המקרה של הפלגיאט ברור ומפורסם עדיין קשה למצוא כאלה שידברו בגנותו. בסך הכל, ה”יוצר” הנגיש לנו חומר שהיה מחוץ להישג ידינו. עכשיו שהוא חתך את הקטעים הבעייתיים, שינה את מגדרן של הדמויות, ערך את הקשרים ביניהן, וחבש כיפה קטנה לדמות הראשית בשלב כלשהו של הסיפור נוכל להנות מקצת בידור איכותי... מה רע בזה? לדעתי היחס הזה נובע מהשלמה עם מצב. מצב לא תקין בו פלגיאטרים עושים כאוות נפשם ללא כל דין.

אתם מרגישים שאני תוקפת אתכם בדברים חריפים מדי. אני מתנצלת, אני רק מנסה להראות לכם כמה פלגיאט הוא מעשה שלילי. תנו לי להרגיע אתכם שאני כן מאמינה שרובנו אנשים טובים ויראי חטא. אולי הכותבים האלה רצו רק לקחת השראה, או ללמוד מיוצרים מקצועיים. הם לא התכוונו לגזול. חלילה. גזילה היא מילה מפחידה מאוד. בהמשך נדבר גם על פלגיאט לא מודע, אבל כדי שיהיה על מה לדבר בכלל אנחנו חייבים לפתוח את הנושא באופן רשמי, ולהתחיל לדבר גלויות.

לדעתי אחד הגורמים העיקריים לתופעה הזו הוא חוסר ידיעה. אין לנו מושג מה נחשב כפלגיאט ומה בסך הכל השראה או רעיון נפוץ. אנחנו לא יודעים מאיפה מותר להעתיק באופן שלא יהיה שלילי. אנחנו לא יודעים איך לפתח את הרעיון כך שהוא יהיה לגמרי שלנו. אז בואו נדבר על זה. בואו נהיה חכמים יותר. אני מאמינה שאם נפתח שיחה מושכלת, נוכל להפחית את תופעת הפלגיאט במידה רבה. אולי אנחנו קהל שממהר לקרוא זאב גם כאשר אין דברים בגו ואולי הסופרים שלנו ברובם אנשים טובים, שלפעמים, חלקם הקטן, לעיתים רחוקות, מתקשים לשמור על גבולות כי הם לא יודעים איפה הגבולות נמצאים.

בואו נתחיל:

לא מעניין אותי החוק. החוק משעמם. למעשה, אדם שמעתיק מיוצר אחר אכן נתבע תחת סעיף של זכויות יוצרים, ואמרתי שלא נדבר על זה, אבל בכל זאת נעזר בחוק כדי להבין איפה נמצאים הגדרות. בתור קהל, מה עלינו להחשיב כגזילה או כרמאות, ולעומת זאת מה אנחנו צריכים לראות כהשפעות או השראות תמימות לחלוטין. בתור יוצרים ויהודים, עלינו לדעת בברור כיצד נוכל להימנע מפלגיאט, מה הוגן לעשות, וכיצד לעשות את זה.

מי אמר?

כולנו מכירים את הפירוש הבא: "אמר רבי אליעזר אמר רבי אלחנן, כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר: ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" - מגילה טו' סע״א. דבר ראשון שימו לב כמה חכמינו הקפידו לאמר בשם אומרו בתוך אותו פירוש עצמו! ר' שמואל אשכנזי במאמרו הגונב מן הספר מוסיף "ומכלל לאו אתה שומע הן" ואני מבססת הרבה מהתרעומות הצדקניות שלי על דבריו.

זהו טיפ קטן שיהפוך את היצירה שלכם מפלגיאט לאומנות. משהו אחד פיצי-פיציפון שתוסיפו, והיצירה שלכם תתיישר כמו במעשה קסמים. שלוש תוספות, בעצם, שכולן יחדיו ציון מקור4 (Citation). ציון מקור הוא הדרך שלכם להכריז אודות הבעלים האמיתיים של היצירה. אתם מספרים לקהל מה שייך לכם באמת, ומה לוויתם מאמן אחר. ציון המקור מורכב משלושת החלקים הבאים:

1. יושר. על היצירה חייב להיות סימון שמבהיר שיש בה חלקים שלא שייכים לכם.
2. שם היוצר. שם היוצר המקורי חייב להיות מסומן גם הוא, כמובן.
3. שם היצירה. יש לציין גם את השם של היצירה המקורית. השם חייב להכיל את כל הפרטים הנחוצים כדי שקורא חפרן יוכל למצוא את המקור אם ירצה. לעיתים מספיק שם בלבד, ולפעמים המצב דורש לינק מפורט. הרבה סופרים אוהבים להוסיף ביבליוגרפיה בסוף הספר בו הם מציינים בדיוק מאיזה סופר, ספר, דף, פסקה וציטוט נלקח הקטע המסוים שהם העתיקו… רק כדי לכסות את עצמם מכל הכיוונים. בדרך כלל אין צורך להגזים עד כדי כך.

בסדרת המשלים של גדי פולק, מצוין מקור במקום דומיננטי וברור.

צפה בקובץ המצורף 475159

כשהוא כותב "מבוסס על משלי המגיד מדובנא", למשל, הוא מקיים את שלושת התנאים של ציון מקור במשפט אחד פשוט:

1. "מבוסס על" - מודיע לכולם שאומנם הוא יצר מעשה אומנות נהדר ומרתק, אבל חלק מהקרדיט שייך ליוצר המקורי האחר.
2. "המגיד מדובנא" - מציין מיהו היוצר המקורי למיטב ידיעתו.
3. "משלי" - מעניק לקוראים את המידע הנחוץ כדי למצוא את המקור. משלי המגיד מדובנא. לכאורה זהו ציון מקור מעורפל ולא מספק. אין כאן שם ספר, מספר פרק או דף. אבל היות שהמשלים ידועים בכלל הציבור והיות שהם מופיעים בעשרות יצירות, יורדת רמת הפירוט הדרושה לציון המקור.

אבל תראו את הספר הזה שעל כריכתו מצוין רק "על פי משלי גדולי הדורות האחרונים". לכאורה גדי פולק מקיים את חלקו הראשון של ציון מקור. אך מה עם השניים האחרים? היכן שם בעל היצירה ושם היצירה? האם תפסנו אותו על חם טועם מנזיד הפלגיאט? לא! אם נבדוק בפנים, נראה שלכל משל יש ציון מקור מיוחד משלו. כמה יפה לראות יוצר שנאמן למקור, הלא כן? *מתמוגגת*.

צפה בקובץ המצורף 475160

יש הרבה דרכים לציין מקור, בהתאם להקשר, לסוג היצירה, ולרמת ההיכרות של הקהל עם המקור. העיקרון הבסיסי הוא לשייך את החומר למי שיצר אותו, להיות אמיתיים עם הקהל וכנים עם עצמכם. זה לא קשה, צריך רק לשים לב.

איך מציינים מקור?

כריכה. אם היצירה שלכם מבוססת על מקור יחיד, הדרך הכי קלה ופשוטה היא להדפיס מתחת לטייטל "מבוסס על בן המלך והעני של מ. טווין", או, "רימייק של אן בחווה הירוקה, ל.מ. מונטגומרי", "אדפטציה של דון - פ. הרברט". גם אם אתם חושבים שיש איזושהי סיבה להחביא את המקור שלכם אחרי שהסתמכתם עליו, תכתבו אותו לפחות על הכריכה האחורית או בהקדמה.

בתוך הטקסט. בדרך כלל נשתמש בזה בקטע עיוני. בתוך הפסקה עצמה, כחלק מהתוכן, לציין "כך טוען סם קין בספרו "הכפית הנעלמת". זו הדרך הכי מכבדת להראות את ההערכה והכרת הטוב שלכם ליוצר המקורי.

ביבליוגרפיה. בדרך כלל בספרים. בסוף היצירה תוסיפו רשימה של מקורות עליהם הסתמכתם. נהוג להביא את שם היצירה בשפת המקור שלה.

"F. K. Ginzel. Handbuch der mathematischen und technischen Chronologie. Vol. II. Leipzig, 1911"

אלא אם כן היא תורגמה לעברית, שפת היצירה שלכם. במקרה הזה, אתם תכתבו את שם היצירה בעברית, ותוסיפו גם את פרטי המתרגם. גם תרגום היא יצירה, ומגיעה לה ציון מקור.

שימו לב כיצד המקור מפורט כאן כמה שיותר. אולי כי בדרך כלל בביליוגרפיה נמצאים עבודות שפחות מוכרות לקהל שלכם. כל הפרטים שיעזרו לקורא שלכם למצוא את היצירה הספציפית הזו נמצאים כאן: שם היצירה, שם היוצר, שנה ומקום ההוצאה לאור.

תודות. מקום מצוין להוסיף איזכורים לכל היוצרים שיש להם יד ביצירה שלכם. אני יודעת שהרבה סופרים מנצלים את המקום כדי לשאת תפילה ונאומים נושאי פרסים לקרובי משפחותיהם, אבל כאן יש לכם שטח, פנוי ומתאים ומקסים לציין את המקורות וההשראות שלכם. אתם יכולים לנצל את זה!

הערות שוליים (Footnote). בדרך כלל בעבודות עיוניות. במקום המתאים אתם יכולים להוסיף מספר עילי קטן. בתחתית העמוד, או בסוף היצירה תוכלו לכתוב את שם הסופר והיצירה, ואולי אף להוסיף את הציטוט המדויק, או להרחיב על הנושא. רוב תוכנות ההקלדה מאפשרות להוסיף את ההערה בלחיצת כפתור.

לינק. אם מדובר בפוסט אינטרנטי, כזה למשל, והזכרתם חומר מאתר כלשהו. בבקשה תצרפו את הקישור הישיר לאתר המקורי. מקובל להוסיף את הקישור למילים בתוך הטקסט. כמו זה. כאן מדובר ממש בלחם ומים עבור היוצר המקורי. הרבה מהמידע שאנחנו מוצאים באינטרנט חינם. אתם לא משלמים לאיש כשאתם משתמשים בסרטונים, הדרכות, מברשות, ותמונות שאתם מורידים. הסיבה שהסביבה הזאת מסוגלת להמשיך לקיים את עצמה היא שהיוצרים המקוריים מקבלים תמלוגים על מספר הכניסות לאתר שלהם, או ההורדות של החומר שלהם, או הלייקים שהם מקבלים. תנו לקוראים שלכם שער גישה ישירה ליוצר המקורי.

מרומז במקום דומיננטי. ככל שהקהל מכיר את החומר המקורי כך יורדת רמת הפירוט הדרושה בציון המקור. כאשר מדובר במקור כל כך מוכר, עד שדי ברמז בלבד כדי להזכיר אותו לקוראים, מספיק להשתמש בכותרת דומה, או שם דומה ליצירה. לדוגמא "אסתי בארץ הנפלאות". הדבר הזה תלוי מאוד באופי היצירה, באופי הקהל, ובזכויות יוצרים,לכן עדיף להמנע מכך.

אני רוצה להמשיך לדבר ולאכול לכם את הראש אבל אפשר להעלות רק 10 תמונות בפוסט. ויש לי המון תמונות להראות לכם. ואתם נראים עייפים, אז אתם משוחררים. בפרק הבא נדבר על ההבדל בין כסילים לחכמים ושייקספיר.

@מרים יעל אחראית לחלק המצויר (ועוד הרבה יותר).

כאשר קראתי היום את חוקי הפורום מחדש עד כמה הייתי מאושרת לראות התייחסות לנושא בפסקה 6. תחזק ידכם, מנהלי הפורום!
צפה בקובץ המצורף 475161

 

[מ. י. פרצמן]

מהי גניבה ספרותית (פלגיאט)? מאמר מורחב יותר על זכויות יוצרים ואתיקה מקצועית - @הגיבן ממשיכה:
[תיאורטי]

הונאת דברים
פרק שני

מי-שאין-לו-כוח-לקרוא-הרצאות היקר,
(בטח שלא הרצאת מוסר צדקנית ומתחסדת כמו הסדרה הארוכה הזאת)
אני מבינה אתכם. אני אתם ואני איתכם. אז תקראו רק עד הכותרת הבאה. זה במרחק 267 מילים בלבד.
בתקווה להבנה,
ממני

כשאתם עומדים להפיץ יצירה שלכם, כל שעליכם לעשות הוא לשאול את עצמכם שלוש שאלות. שאלות של כן ולא פשוטות. היו כנים עם עצמכם:

1. האם לקחתי רעיון ממישהו אחר?

זו שאלה פשוטה. אל תסתבכו. תענו ישר ולעניין. אתם מנהלים כעת דיאלוג עם עצמכם ואף אחד לא מקשיב. אם התשובה היא כן:

2. האם ציינתי שהיצירה אינה כולה שלי?

יש מגוון של דרכים לעשות את זה, אבל העיקרון פשוט. מילה, משפט או תודה שמציבה את השלט: יש כאן חלקים ששייכים בצדק למישהו שהוא אינו אני. אם עניתם על השאלה הזו "לא", הרי היא כפלגיאט.

3. האם ציינתי את המקור ליצירה?

עליכם לסמן בצורה כלשהית על גבי היצירה את שם היצירה והיוצר. יש מבחר גדול של דרכים לעשות את זה. גדול בהרבה ממה שאתם חושבים. באי השודדים הצעתי מעט מהם. תבחרו את האפשרות שהכי מתאימה לכם וליצירה שלכם, או תיצרו אפשרות חדשה בעיצוב אישי. אם עניתם על השאלה "לא", הרי היא כפלגיאט.

'פלגיאט' הוא ערך מילוני פשוט בתכלית. לא יותר מורכב מהמילים 'העתק', 'תקציר', 'סצנה' או 'תפוח'. כשכותב לוקח רעיון מיצירה אחרת, ולא מציין את זה, זהו פלגיאט. בדיוק כשם שפרי עגול מתוק ואדום או ירוק או צהוב הצומח על עץ מאלוס פומילה בלה בלה בלה, הוא תפוח. המושג פלגיאט רק נראה מורכב בגלל המטען הרגשי שאנחנו קושרים אליו. ייתכן שיהיו לנו סיבות טובות מאוד לא לציין מקור, וייתכן אף שהחוק יהיה לצידנו1 , אך העובדה שהמוצר הוא פלגיאט לא תשתנה.

פלגיאט הוא יצירה שלקחה חלקים מיצירה קיימת אחרת בלי לציין מקור. נקודה.

עכשיו אתם יכולים ללכת. רק תזכרו, בפעם הבאה שאתם יוצרים משהו, תשאלו את עצמכם את השאלה הראשונה. אם התשובה שלכם חיובית, דבר ראשון תרגעו. זה בסדר. זה קורה לכולנו. דבר שני תחזרו לפה כדי לראות איך לפתור את הבעיה, לפני שאתם משתמשים ביצירה.

צפה בקובץ המצורף 480299


מה זה פלגיאט?

פלגיאט יכול להתרחש בכל מקצוע. ציור, מוזיקה, מתמטיקה, אלקטרוניקה וכולי. אבל בסדרה זו בחרתי להתמקד בפלגיאט ספרותי, לכן השתמשתי באתר שמפרט בדיוק כיצד החוק מגדיר גניבה ספרותית, Plagiarism.org. בנוסף באתר Turnitin.com מציעים ספקטרום של 10 תופעות של פלגיאט שנפוצים בעולם האקדמאי. כשאני מתבססת עליהם באופן כבד, הרכבתי רשימה שנוגעת אלינו. כדי לראות הגדרה מלאה של מופעי הפלגיאט הספרותיים תוכלו לגשת לאתרים המוזכרים.

ברשימה אני משווה יצירות מקוריות מול "יצירות פלגיאט". שימו לב, כל יצירות הפלגיאט בדויים מליבי. אני כתבתי אותם, אני המצאתי אותם, ול"סופרים" הרשומים אין שום קשר למציאות. אם זאת, עבור יצירות המקור בחרתי בטקסטים אמיתיים, אשר אכן מישהו מתישהו עשה עליהן פלגיאט2 .

צפה בקובץ המצורף 480300

1. גינוב

לכתוב את שמך על קטע טקסט שאינו שלך. זהו כמובן המופע הכי ישיר של פלגיאט. אני לא צריכה להסביר למה זה בעייתי.

2. אוּפסי

השמטת מרכאות מציטוט. כאשר מצטטים מילה במילה מקור אחר, חייבים לסמן את הציטו בעזרת "מרכאות", וכמובן ציון מקור. לדוגמא, הקטע ההיסטורי שמלווה את קוביית הקומיקס נשלף מילה במילה מהערך שטעטל בויקיפדיה.
צפה בקובץ המצורף 480312

לויקיפדיה יש אישור מסוג ייחוס שיתוף זהה לשימוש בחומר. אמרתי שלא אדבר על זכויות יוצרים, (מתחיל להיות ממש קשה להימנע מהנושא, הא?) אבל כן אגיד שלא משנה באיזה זכות אתם משתמשים בחומר, תמיד חובה לציין מקור. יש לסמן את הקטעים שהעתבקתם בעזרת "מרכאות ציטוט" וציון מקור.

אם אתם לא רוצים להרוס את החיפוי היפה והחלק של היצירה שלכם בסימני פיסוק משונים כמו מרכאות, אתם חייבים לשכתב את הטקסט, כלומר לכתוב אותו במילים שלכם. כך גם תוכלו לשלב אותו עם שאר התוכן שלכם בצורה חכמה יותר. במקרה כזה לא תזדקקו למרכאות אך זכרו שזה לא פותר אתכם מהצורך לציין מקור. ככה:


*וויקיפדיה, שטעטל.


3. שגיאה 404

נתינת מידע מטעה אודות מקור הציטוט. אם לא ניתן למצוא את המקור שציינתם בגלל שהשמטתם פרטים ממנו, או כי המצאתם אותו לחלוטין, זהו פלגיאט. התופעה הזאת חוזרת על עצמה בכתבות אקטואליה בעיתונים. אם לקחתם מקורות מה"סושל מדיה" אתם חייבים לציין את זה וגם את ה"הארי_פוטר256" שאמר את זה. אם לא מתחשק לכם לציין מקור כזה, להתעלם מהמקורות אך להשתמש בחומרים שלהם אינו הפתרון. הפיתרון הוא להיות יצירתיים ולחשוב בעצמכם על תוכן איכותי.

כמובן, אם המצאתם את החומר בעצמכם, אתם רשאים להמציא כל מקור מדומיין שעולה על דעתכם. פנטזיה היא דבר מבורך.

צפה בקובץ המצורף 480314


4. CTRL + C

להעתיק מילים או רעיונות של מישהו אחר ללא שינוי. בין אם העתקתם ממקור יחיד או ערבתם כמה מקורות לסלט צבעוני, אם לא ציינתם את המקור זהו פלגיאט.

צפה בקובץ המצורף 480317
אבל מה אם הסתמכתם על מחקר כדי לכתוב את הסיפור שלכם? זה קורה כל הזמן. האם עליכם לסמן בכל משפט שלכם ואת המקור שלו? הלא זה לא יעלה על הדעת! ובכן:

5. מצא > החלף > אנטר

אם ערכתם את מילות המפתח והביטויים של המקור אבל שמרתם על התוכן החיוני, כלומר פחות או יותר על מבנה המשפט בשלמותו, זהו גניבה של רעיון, רוח הדברים. בין אם העתקתם ממקור יחיד או מכמה מקורות. זה לא משנה אם רוב הספר שלכם. כל פסקה שהעתקתם ממקור אחר הוא פלגיאט, כל עוד לא ציינתם מקור.

מילה על מחקר

יש הבדל בין כתיבה עצמאית, גם אם חקרתם את הנושא ממקורות קיימים, לבין שיכתוב של חומר קיים כדי שיראה כאילו שלך. קצת קשה להסביר את ההבדל הזה. הממם... ננסה ככה: נראה לי שאם תדגרו על המחקר עד שהוא הופך ממש לחלק מכם, תלעסו אותו כמו שצריך עם כל השיניים, רק אז אתם מוכנים לכתוב את מה שאתם באמת חושבים.

אתם תרגישו חופשיים להרחיב על החומר, אתם תסבירו מה אתם מבינים מתוכו, או אפילו תתנגדו אליו בנקודות מסוימות. החומר עצמו לא יהיה חלק מהיצירה שלכם. אם תעשו את זה, תרגישו בעצמכם את ההבדל. זו תהיה יצירה שלכם. יצירה שמאחוריה הבנה מושכלת של החומר ולא העתבק. בתור כותב, ראוי שתכתבו מקור בתודות, כהכרת טובה. אבל אני בתור קורא, לא אראה כתיבה כזו כגניבה כי ייתכן אפילו שעליתם על הרעיון בעצמכם, גם אם מישהו אחר חשב על אותו רעיון לפניכם.

תראו, זה ההבדל:
צפה בקובץ המצורף 480319
אני שיניתי במקצת מהמילים באופן שמסווה את המקור. דבר כזה עדיין נחשב פלגיאט. שימו לב שלא ציינתי מקור. לו הייתי מציינת את שייקספיר לא היתה כאן שום בעיה. כעת ראו את זה:
צפה בקובץ המצורף 480320

מבחינתי, אם כתבתם את הרעיון כל כך טוב, לא מעניין אותי מי עשה את זה לפניכם, מעכשיו אני מצטטת מכם. זה בבירור הבייבי שלכם, ולא פלגיאט. איך אני יודעת את זה? כי הוא לא מורכב ממילים נרדפות ומבנה דומה. זו חיה אחרת לחלוטין.

אם בא לכם להיות חכמים ומלומדים, אתם תעשו את העבודה, תפתחו ספרייה או תלכו לגוגל ותשימו הערת שוליים אודות השייקספיר הזה. תוכלו לציין במקום כלשהו בחומר, תודות בסוף, ביבליאוגרפיה, את המקורות האחרים לרעיון. זה נתון לשיקולכם, ואתם לא חייבים לעשות את זה.

6. רימייק

העתקה של כמות רבה כל כך של מילים או רעיונות מהמקור עד שהם מהווים רוב היצירה, בין אם צטטת מקור או לא הוא רימייק. אצלנו כבר קיימים יצירות כאלה, והסיבה היחידה שהם בגדר פלגיאט ולא רימייק תקין היא שחסר שני פרטים חיוניים מהספר.

1. סימון היצירה כרימייק. זוהי הדרך שלכם לציין שהיצירה אינה שלכם. חלק מספר אחד מציון מקור, זוכרים?
2. שם היוצר והיצירה המקורית.

בפלגיאטים הישנים יותר שלנו, מלפני 6-10 שנים3 אנחנו מוצאים נטייה להעתקה כמעט ישירה מהמקור, כאשר הסופר רק מנסה ליצור מעין גרסה צנועה ומצונזרת שלה. אולי יש ברעיון עצמו צדדים חיוביים, אך בגלל שהסופר לא שייך את היצירה לבעליו הוא בעצם מרמה את הקהל. תוספת שולית ליד הכותרת או בכריכה האחורית היתה הופכת את הספר מפלגיאט לאדפטציה. Regal Productions מבצעות רימייקים נהדרים לסיפורים קלאסיים כמו של צ'. דיקנס ומ. טויין, כאשר הצוות דואג לכך שלקהל יהיה ברור מאוד המקור ליצירה. לא רק שזה מציל אותן מפלגיאט, זה גם מוסיף להן יוקרה ומושך יותר.

צפה בקובץ המצורף 480330

אם תשימו לב, השם של היצירה מרמז באופן כבד על המקור. הן מכירות את הקהל שלהן, ויודעות בדיוק עד כמה הקהל מכירות את המקור, לכן אין צורך ליותר מזה. בנוסף, היצירות המקוריות שייכות לנחלת הכלל כי היוצר מת לפני יותר מ70 שנה. זה אומר שאין עליהן זכויות שימוש. (גאא! זכויות יוצרים! לא נורא. לא קרה כלום. ביטול, ביטול.) זה מצמצם עוד יותר את הצורך לפרטים בציון המקור.

לדעתי מן הראוי לציין מה שיותר ברור את שם היוצר והיצירה בכל מקרה. אל תיכנסו למקום של ספק אלא עם כן יש לכם סיבה טובה מאוד לעשות את זה. אבל זה רק הטעם שלי, לוידת כמה זה משכנע. זה יוסיף לכם נקודות מול הקהל שלכם... קיבלתם? אוה וול. ניסיתי.

כעת, בואו נבחן דוגמא לרימייק לא חוקי. כאן אני משווה שני סצנות. האחת חתוכה מסקריפט ואחת מספר. (מזכירה לכם שזה "בכאילו".) הסצנות זהות זו לזו בהתרחשות. כלומר - האירוע שמתרחש זהה בשתיהן מלבד שינויים מזעריים בדמויות. לצורך ההדגמה הנה כמה מהביטים הזהים מתוך הסצנות:

1. איש חוק מבקר בבית שחשוד ביצירת קשר עם הפושע (דמות ראשית).
2. איש החוק יודע שבעל הבית משקר ומתמרן אותו לחתום על מסמך שיתוף פעולה שיכניס אותו לכלא.
3. בעל הבית מודע לכך שאיש החוק חושד באמת, אך מוכרח להמשיך בהצגה.
4. אנשי החוק עורכים חיפוש בבית אחר הפושע או ממצאים מחשידים ולא מוצאים דבר.

צפה בקובץ המצורף 480369

כפי שניתן לראות בצילום, אני מחקה רעיון של מישהו אחר ומנסה להסוות את זה. גם אם אשנה את הסדר, אשמיט קטעים ואחליף מילים, אני עדיין מוכרחה לענות "כן" על השאלה הראשונה! העתקה של רעיון בלי ציון מקור הוא פלגיאט, למרות ששיכתבתם אותו.

ברשימה שסיימתם עכשיו,

חילקתי את הפלגיאטים הנפוצים לקטגוריות אך למעשה, אין סוגים של פלגיאטים. כל אחד מהערכים שברשימה אינו מסוגל לענות באופן מספק על שלושת השאלות הבסיסיות שבתחילת הפוסט, לכן הוא פלגיאט. כל מקרה אחר שלא מסוגל לענות על השאלות יהיה גם הוא פלגיאט. אין זה משנה אם היוצר הוא סופר, עיתונאי, צייר או מעבד מוזיקלי. הרשימה הזו באה רק להרחיב את אופקיכם, ולהסביר את המושג בעזרת הדגמה אחת גדולה.

בתור כותב, תוכלו לזהות מתי אתם משתמשים באחת מהצורות שברשימה, ותוכלו להוסיף את ציון המקור המתאים. בתור קורא, עדיין מוקדם מכדי לזהות ספר שמכיל חיקויים כאלה כפלגיאט.

בפרק הבא נדבר על הסטרייקר, על מלך האריות ושאר ירקות.

על הציורים אחראית @אריאלה+ . תודה על כל מה שאת!

צפה בקובץ המצורף 480373

 

[מ. י. פרצמן]

איך מתמחרים? @אשר לב מסביר (וגם נוקב במספרים כדוגמה):
[מעשי]

בפוסט הזה ננסה לעשות סדר ב'איך מתמחרים כתיבה'.

אין צורך לחגור חגורות, זה הולך להיות פשוט מאוד.


אבל היי, רגע...

לפני שנתחיל חשוב לחזור ולהדגיש שוב:

כל הנכתב כאן, הוא רק מתוך הידע וההיכרות הפרטיים שלי.

סביר להניח ויתכן בהחלט שיש לכם שיטות או דרכים אחרות – ולא רק שזה בסדר

זה גם בדיוק המקום לשתף אותם לציבור הרחב ולהעניק לכולנו תועלת...


+++


בכתיבה יש 4 שיטות תמחור.

כל אחת מהן מתאימה לאופי אחר של כתיבה.


השיטה הראשונה – סימני דפוס (תווים בלע"ז)

זוהי שיטה פשוטה בהחלט: התשלום מחושב לפי מספר הנקישות על המקלדת.

הקשתם הרבה – תקבלו הרבה, ומכלל הן אתה שומע לאו.


(ואז הלקוח שואל: כולל רווחים?

ואנחנו עונים לו: אלא מה, רוצה שאני לא יעשה רווחים במסמך?...)


שיטה זו טובה בעיקר לפרוייקטים ארוכי טווח, כגון ספרים, סיפורים או כתבות ארוכות.

בעיקר כאשר כמות החומר היא הנעלם הגדול בתמונה.



השיטה השניה – שעות עבודה

מי לא מכיר את שיטת העבודה הזו, המקובלת כיום כמעט בכל עסק...

בשיטה זו טוב להשתמש במקרה שאתם חוששים שהלקוח עומד לדרוש ליטושים ושינויים עד אין קץ...

ככה אתם יכולים להיות רגועים שכל דקה שלכם - מטפטפת שקלים נוספים לשורה הירוקה החשבון הבנק שלכם.


השיטה השלישית – פר מוצר

קביעת מחירון / תעריף לעבודה.

לאמור:

מכתב – 300 ₪

פוסט – 250 ₪

פרוספקט – 1500 ₪

כתבה שיווקית סטנדרטית – 1000 ₪


כמה קצר, ככה פשוט!

תמחור זה טוב ללקוחות מזדמנים ועבודות קצרות.

הוא גם יכול לחסוך אנרגיות מיותרות,

אם אנחנו מכירים את עצמינו ויודעים להעריך נכון את אופי העבודה ולוודא שהמחיר יהיה משתלם עבורנו.


השיטה הרביעי - ריטיינר

[או במילים פשוטות: תשלום חודשי קבוע]

סיכום על תקציב חודשי קבוע, במסגרתו הכותב מספק לגוף המשלם שירות כתיבה.

דוגמא:

עמותת 'אש בעיניים' רוצה שירותי כתיבה שוטפת, שתכלול:

מכתבים לתורמים + פוסטים לפייסבוק + ידיעות קצרות לעיתונות 'מעט לעט'

השירות הזה יעלה לה 4,500 ₪ בחודש, כולל חודשי חגים ובין הזמנים.

כמובן שיש צורך לסכם מראש מה השירות לא יכלול.

למשל: כתיבת פרוספקטים ואתר אינטרנט – יתומחרו בנפרד.



****

עד כאן שיטות התמחור.

בפוסט הבא נציף את הבעיות שיש בכל שיטה

ונגלה את הדרך היעילה לפתור אותה.


[רמז והמבין יבין:

אפשר לשלב בין שתי שיטות בשיטת 'היקר מביניהם'...]


תזכורת אחרונה לפני המראה:

לתועלת הדיון ולהעשרת השיח, אל תהססו לכתוב כאן כל שאלה, סיטואציה, פרובלמה, שיטת תמחור אחרת, בעיות קיימות, סיפורי לקוחות, וכל מה שקשור באופן ישיר לנידון המקצועי והחשוב שלנו.

אה, עוד משהו: אל תשכחו להצביע בסקר...

ושוב תודה על הפידבקים החמים ועל ההשתתפות...

 

[מ. י. פרצמן]

איך מעזים לגבות תשלום גבוה מלקוחות? @אשר לב מסביר:
[תיאורטי]

הפעם, ברשותכם, הטיפ יהיה קצר ותמציתי.

אז קדימה, ללא הקדמות מצטעצעות ומיותרות, בואו ניגש ישר לענין:


נוכל! מה אתה לוקח ממני כסף על 'בלה בלה'?!

מה? מכתב פשוט של חצי עמוד עולה 300 שקל?!


התשובה היא: כן.

הכתיבה שלנו היא לא 'בלה בלה'.

הערך שלה אמור להימדד ב"מה היא שווה ללקוח".

היא חלון הראווה שלו.

הפָּנים של הארגון / העמותה / האתר שלו.

היא אמורה לשרת את המטרה שלו

להביא לו תורמים / לקוחות / גולשים / לידים / מתעניינים.


אז אם בקשת הלקוח היא מכתב פנייה לתורם

האיש שמאחורי השפופרת אמור להבין את הדבר הבא:

אנחנו לא מוכרים מילים, אנחנו מוכרים ערך.

בדיוק כמו ששיחת מכירה טובה היא לא בלה בלה.

כך מכתב טוב שעשוי להניב ערך, שווה כסף!

כן, גם אם לוקח לי לעשות אותו

עשרים וחמש דקות על השעון!

צפה בקובץ המצורף 579670]

במילים אחרות, ותודה שאתם עדיין כאן,

הערך של המילים נמדד לפי הערך שהן נותנות ללקוח!

אם אנחנו מספקים שירותי כתיבה לצורך מילוי עמודים בעיתון המקומי

סביר להניח שהכתיבה שלנו לא תהיה שווה הרבה אצל הגוף המשלם.


לכן, בדרך כלל - וכאן אנחנו מגיעים לנקודה המעשית

הכסף לא נמצא בכתיבה לעיתונים.

זה טוב אולי כפרסומת לעצמינו.

הכסף נמצא בכתיבה לעמותות, ארגונים ולקוחות פרטיים

שזקוקים לכתיבה שלנו כדי לקדם את האינטרס שלהם.


כי אצלם הכתיבה מניבה כסף וערך

ולא נכללת רק בסעיף ההוצאות ההכרחיות...


מקווה שהועלתי ונתתי ערך...

 

[מ. י. פרצמן]

מהי ביקורת ואיך מקבלים אותה? @מ. י. פרצמן במאמר מפורט
[תיאורטי]

נכתב עבור טור הביקורת שלי ב'יחידה', קישור לבלוג ניתן למצוא כאן.
ברוח הביקורת הבריאה שמתחילה לנשב כאן בפורום, נוכל ללמוד מאיפה זה בא, למה זה בא ואיך זה בא.

מהי, בעצם, ביקורת ספרות?

בשנים עברו ביקורת לא הייתה נפוצה כל כך בציבור שלנו, היא הייתה מעין חיה מאוסה שהיוצרים והכותבים סלדו ממנה. היא לקחה את היצירה שלהם, צקצקה בשפתיים ואמרה "נו נו, לא טוב!"

עם התקדמות עולם היצירה בציבור שלנו – עד למקום הגבוה שבו הוא נמצא כיום, אנו מודעים הרבה יותר לחשיבות ולאמנות שבביקורת ספרות משובחת. כותב, מקצועי ככל שיהיה, אינו מסוגל, טכנית ורגשית, להסתכל על היצירה שלו מבחוץ. כבר אמרו חז"ל "אדם קרוב אצל עצמו" (סנהדרין ט עב), וכותב אינו יכול להיות אובייקטיבי כשמדובר בו, פשוט כי הוא אינו אובייקטיבי. בעצם כתיבת המילים הוא מכניס את ה'עצמי' שלו אל תוך המילים, ולכן היצירה נעשית חלק ממנו. כותבים מסוימים מתחברים לטקסט יותר ואחרים פחות, אך כולם נגועים, במידה כלשהי, ביחס לטקסט שלהם.

זוהי הסיבה שפעמים רבות הכותב אינו רואה בעיניים שלו את מה שהאחרים רואים במבט מבחוץ. כמו אדם שנוהג ברכב: הוא נמצא בפנים. אומנם יש לו את המעלות שלו – הוא קרוב לכביש, הוא יכול לפעול בזמן אמת, אבל הוא אינו יכול לראות את המבט מבחוץ.

לעומתו, האדם שיושב בחוץ וצופה בתמונות הלוויין שמשודרות מאותו הכביש, יש לו מרחב ראייה גדול ומקיף הרבה יותר מזווית הראיה הניבטת בעד חלון הרכב.

על אופן ההתמודדות עם החסרונות שיש למביט מבחוץ ניגע, בעז"ה, כשנדבר על קבלת הביקורת. בינתיים, נזכור שהאדם שנמצא ברכב אינו אובייקטיבי, ולכן הראיה שלו מוגבלת. כאן, במקום הזה, מגיע התפקיד של מי שנמצא בחוץ. התפקיד שלו מסתכם לא רק בראייה האובייקטיבית, אלא גם בשימוש בכללים: כללים קיימים ומובנים שהכותב לא תמיד מודע אליהם ומכיר אותם.

המבקר, בעצם, עושה בדיוק את ההפך מהכותב. הוא מתעלם לחלוטין ממי שכתב את הטקסט, ומתמקד אך ורק בטקסט עצמו.

ביקורת מקצועית נעשית כאשר מתייחסים אך ורק לגוף היצירה. זוהי ביקורת ספרות מקצועית. אני אדגיש זאת שוב ושוב כי הדבר קריטי בעיניי: ביקורת מקצועית בשום אופן אינה מתייחסת לכותב עצמו. ביקורת מקצועית אינה אישית. היא ביקורת עניינית.

כל מילה שנאמרת בביקורת ספרות בונה לעולם לא תהיה אישית (למעט מקרים מסוימים שלא נתייחס אליהם כרגע). היא תתייחס לגוף הטקסט עצמו, היא תנתח אותו, לפעמים אפילו תשסע אותו – כל זה בשביל הטקסט עצמו. כדי להפיק ממנו את המקסימום שלו, כדי שיגיע לאן שהוא יכול להגיע.

למה צריך ביקורת?

במהלך עבודתי כעורכת אני מקבלת לעיתים תגובות תמהות, בהן אנשים שואלים אותי: את לא חוששת להגיד במפורש "אני אדם ביקורתי"? למה שלא תעדני את המילה 'ביקורת' למשהו חיובי יותר?

התשובה שלי קבועה. בעיניי, ביקורת ספרות היא כלי מיוחד באמנות. באמצעותו אנו יכולים להתקדם, להשתפר ולהגיע למקומות גבוהים יותר.

ביקורת היא כלי לצמיחה. אך בכלי, כמו בכל כלי, צריך להשתמש בזהירות. אם תופסים בו חזק מדי – הוא ישבר, אם תופסים אותו חלש מדי – הוא יפול. על אופן קבלת הביקורת נדון בעז"ה בהמשך, כעת נבין מדוע הביקורת עוזרת לנו, ככותבים.

הנחת היסוד שלנו תהיה ההבנה שביקורת נועדה בשביל התקדמות. לא בשביל לנשוך, לא בשביל לאכול את העמיתים למקצוע ולא בשביל לקטול את כל מה שלא טוב. ביקורת בונה היא ביקורת שעוזרת לשפר, לעזור ולפעמים גם לכוון.

נכון. לפעמים כואב לקבל ביקורת, ובדרך כלל זה לא קל. זה הרי משהו שהשקעתי בו ועמלתי עליו והם נוגעים בו – זה כואב! אבל יש כאן, מאידך, את היכולת והזכות שלנו להתקדם.

אפשר להישאר כל הזמן באותו מקום, לכתוב שוב ושוב על אותם נושאים ולהמשיך לקצור מחיאות כפיים. זה טוב. זה נחמד. זה לא מקדם. מאידך, אפשר לאזור מלא חופניים של אומץ, של קבלה ופתיחות, להחדיר שהביקורת הזו אינה אישית אלא עניינית, וללמוד.

יש נקודה נוספת בחשיפה לביקורת, והיא העשרה, גם כאשר הביקורת אינה מעשית. לפעמים אני שולחת טקסטים שלי לאנשי מקצוע עמיתים לקבלת ביקורת, גם כאשר הטקסט עצמו אינו רלוונטי עוד. החשיפה הזו והשפשוף מעשירים את הידע המוגבל שלי, הם גורמים לי לחשוב על הטקסט בעיניים חדשות, וללמוד עוד.

כמו אדם שנוסע לחו"ל בפעם הראשונה: הוא נחשף לרעיונות חדשים ולהלך מחשבה שונה לחלוטין. גם אם לא יתחיל מעתה להתלבש כמו אנשי הארץ בה הוא מבקר, הוא למד להכיר תרבויות וסגנונות נוספים, הוא הרחיב את אופקיו.

ביקורת היא הרחבת אופקים. להקשיב, להבין, וגם אם לא בהכרח לקבל – זאת בכל זו העשרה, שתעזור לנו להפיק מקולמוסנו יצירות בעלות איכות גבוהה יותר.

איך לקבל ביקורת?

לא תמיד ביקורת צודקת מכל הכיוונים שמסתכלים עליה. לשכן שמסתכל על הבית מבחוץ, לפעמים אין את כל הידע שאני יודעת. כאן צריך ללמוד איך להחדיר בנו את הדברים, בצורה כזאת שתהיה ביקורת בונה ולא הרסנית.

אינני מטפלת רגשית, וגם לא מתיימרת להיות כזו . ובכל זאת, כאחת שמקבלת ביקורת שוטפת, הניסיון שלי גרם לי לפתח את השיטה הבאה.

כשאדם מקבל ביקורת, הדבר הראשון שהוא צריך לעשות הוא להפעיל את 'המסננת'. לא לקחת את הדברים ללב מיד. הרי לא תמיד הדברים צודקים, וגם אם הם צודקים באופן כללי – לא בטוח שהם צודקים לגוף העניין הספציפי הזה. לכן, כשביקורת מתקבלת, הפעולה הראשונה היא ללחוץ על כפתור המסננת. הופה! עצרי, ביקורת. בואי נראה אם יש לך זכות כניסה.

כאן אנחנו צריכים לבחון את הדברים. זה מאתגר, כי לא תמיד קל להבדיל בין עצמי לבין הטקסט, ולהבין שהמבקר צודק... אבל יש לזכור שכדי להתקדם, כדי לעלות עוד, אי אפשר להישאר כל הזמן באותו מקום. צריך לטפס, לקבל, להבין.

אחרי שאנחנו מחליטים שהביקורת צודקת, או אז אנו מוציאים אותה, בעדינות ובהתחשבות, מתוך המסננת, ומכניסים אותה בעצמנו אל תוך הלב.

רק ביקורת שאנחנו אומרים לעצמנו תיכנס פנימה.

אומנם אלו אותן המילים של המבקר, אבל אנחנו הכנסנו את זה פנימה. באופן כזה, הביקורת מתקבלת הרבה יותר, וממילא אפקטיבית יותר.


בהצלחה רבה!

 

[מ. י. פרצמן]

איך להתמודד עם ביקורת מלקוחות? @אשר לב מדריך:
[תיאורטי ומעשי]

מהיכרותי עם כותבים רבים, ביניהם כותבים וותיקים ומנוסים וביניהם כותבים חדשים שלא מאמינים כמה כסף מתגלגל בשוק הכתיבה (!!!) – ברצוני להעלות על הכתב מעת לעת (או: מעט לעט) טיפים ותובנות שיש ביכולתם לסייע ולעזור לעשות כסף (והרבה!) מהכתיבה.

ובכן, אני מתכבד לעלות כאן את הטיפ הראשון. טיפ חשוב שיכול לעזור מאוד.

אשמח מאוד אם הקהל הקדוש ישתתף וישתף מניסיונו בכל הנוגע לנושא המדובר.

* * *

אם אתה פגיע – אל תספק לציבור את שירותי הכתיבה שלך
[או: איך מתמודדים עם ביקורת]

כשמספקים שירותי כתיבה להמון העם, חשוב ללמוד לקבל ביקורת בכיף, גם אם היא לא נכונה לא מקצועית ולא מוצדקת.

נתאר לעצמינו את הסיטואציה הבאה:

שלחת למזמין העבודה את החומר המושלם, השנון, החכם והמיוחד שכתבת במיטב כישוריך המשופשפים. חככת ידיים בהנאה. דמיינת לעצמך בסיפוק את מבול המחמאות העתיד להציף אותך בקרוב.

והנה, לפתע הטלפון מצלצל. על הקו - האיש שהיה אמור לספק את המחמאות.

שמע - הוא אומר לך במקרה שהוא עדין - כתבת את זה יפה. באמת יפה. אבל את העיקר פספסת. הנקודה שביקשתי ממך להדגיש באה רק בסוף, וזה ממש לא טוב לי.

אתה מהמהם משהו [נאמן לכלל הראשון שאומר: הקשב למזמין העבודה עד הסוף. אל תקטע אותו באמצע. שמע את הביקורת במלואה, היא נושאת בתוכה מידע רב שעתיד לעזור לך].

והוא ממשיך:

הנקודה הזו היא העיקר. חשוב מאוד שהקורא יפגוש אותה כבר בפתיח ואולי אפילו ברמת הכותרת או כותרת המשנה. מה אתה אומר?

* * *

כעת אנו ניצבים בפני דילמה מוכרת: האם להתגונן, או לקבל את הביקורת, לתקן את החומר ולקבל את הכסף.

במקרים רבים הרגש מנצח. החיבור שלנו לחומר גובר על ההיגיון. אנחנו נפגעים ושוכחים שאנחנו בסך הכול מספקי שירות.

ואז, אנחנו עושים את הדבר השטותי ביותר: מתחילים להתווכח אתו... לגונן על עמדתנו... להסביר למה הוא טועה ואנחנו צודקים...

חבל על הזמן שנשקיע בהתגוננות.

אם יש בפינו מה לומר לו, נעשה זאת בקצרה. נסביר לו למה כתבנו בצורה בה כתבנו וניתן לו להבין שהוא הבוס, ההחלטה נתונה בידו וכל ביקורת או שינוי תתקבל בברכה.

במרבים המקרים, אם מזמין העבודה הוא אדם הגון ונוח, נחתור וגם נצליח להבין ממנו "מהי הנקודה שמפריעה לו" ונוכל לתקן זאת במהירות.

אם נפעל ככה, הלקוח יחזור שוב והכסף יגיע אלינו ביתר קלות.

כללו של דבר: מרבית מזמיני החומרים הכתובים רוצים כותב שישרת אותם. יש להם דבר מה לומר, אבל הם לא יודעים איך לכתוב אותו בצורה מקצועית. כאן אנחנו נכנסים לתמונה. זו הסיבה בשלה הם פונים אלינו.

הם מוכנים לשלם (והרבה!), אבל הם לא מוכנים בשום פנים ואופן שנתערב להם בתוכן, באמירה שלהם.

ככותבים עלינו להיות מוכנים נפשית לקבל ביקורת ולתקן את הטעון תיקון. להבין שיש למזמין העבודה את הטעם שלו ועלינו לכבד אותו.

הניסיון מוכיח, שעם התנהלות כזו הלקוח חוזר שוב ושוב, ועם הזמן לומדים את טעמו ויודעים לזהות את צרכיו ולספק לו את מבוקשו כבר בטיוטה הראשונה.

אז בואו לא ניפגע. לא נתגונן. פשוט נכתוב את התוכן לפי דרישת הלקוח, בלי להתחבר אליו רגשית יתר על המידה, בצורה שאינה מאפשרת לנו לבצע בו שינויים ומחיקות – ויעזרנו השי"ת להתפרנס בכבוד!

 

[מ. י. פרצמן]

מהו מסר והאם צריך אותו בכתיבה? @Angular עונה במקצועיות:
[תיאורטי]

סטוריטלינג, מסר וסיפור חוזר, ומה הדבר שאנחנו באמת אוהבים ברולינג / חפירה אמתית


לפני הכל עלי להדגיש - כשאני אומרת מסר, אין הכוונה לאמירה או תובנה שהקורא מקבל מהסיפור. הכוונה היא לאמירה ברורה שהסופר מעביר דרך הסיפור בכוונה תחילה.
ועוד דבר - גם בהבעת דעה נגד מסר, אין הכוונה שאסור, או לא נכון לסופר לכתוב סיפור עם מסר; מותר לכל אחד לעשות מה שבא לו, ויש כאלו שאפילו עשו את זה והצליחו במכירות (מיה קינן). זאת פשוט דעתי האישית שמסר מקשה עליך מאד לכתוב סיפור טוב. אם מישהו חושב שיצליח בזה - תפאדל. מעולה.

א.
אז איך סיפור טוב הופך לסיפור עוצמתי
היו דעות בדיון הנ"ל (כאן) ובדיונים נוספים, שסיפור טוב הופך לעוצמתי על ידי מסר טוב.
תרשו לי לחלוק על כך. לפי זה, דרשת מוסר אמורה להיות יותר עוצמתית מהארי פוטר. רובן לא, אלא אם כן הדרשן הוא סטוריטלר אלוף. מה שמביא למסקנה, כי כדי להפוך מסר לעוצמתי, אנחנו מוסיפים סיפור. לא להפך.

מה שבאמת הופך סיפור טוב לסיפור בלתי נשכח, כזה שאנחנו קמים לאחריו מהספה קצת מתנודדים, עונים תשובות לא לעניין ובוהים בכריכת הספר זמן רב אחרי שסגרנו אותו, הוא עד כמה התחברנו לדמויות, ועד כמה התהליך שהן עברו נגע בנו.
אם התחברנו לדמויות, חווינו דרכן את התהליך במלוא עוצמתו. אם התהליך השיק לחיינו – הוא נגע בנו, ובמידה שהוא עוצמתי כך הסיפור עוצמתי. אנחנו הולכים לישון ולא מפסיקים לחשוב עליו.

ב.
איך אנחנו מתחברים לדמויות בסיפור
על ידי כנות. אין תשובה אחרת.

דמויות מרכזיות בסיפור צריכות להיות, כפי שזה נקרא בעולם התסריטאות, Fully Developed. מפותחות במלואן. אנחנו צריכים להכיר אותן ברמה כזאת, שבעצם נוכל לחזות כיצד יפעלו בכל סיטואציה גם בלי שממש ראינו את זה. אנחנו צריכים לדעת מה הן אוהבות ומה שונאות, מה יעשו בשעת פנאי, מה הכישורים שלהן, ובעיקר - במה הן ממש ממש דפוקות.
מהם החסרונות שלהן, מהם החולשות. מהם הפחדים ומה גורם להן לא לישון בלילה.

זה כמו חבר טוב. רמת החברות תמיד תקבע לפי היכרות עם חסרונות, לא מעלות. לפי פתיחות ברגעי חולשה; צדדים חזקים מראים לכולם. רמת הקשר תמיד תקבע על ידי נכונות להסתכל למציאות בעיניים ולומר, כן, ככה זה. זה לא מי יודע מה מצטלם טוב, ולפעמים זה, כאילו, ממש לא נעים, אבל זאת האמת.

ג.
איך אנחנו מתחברים לעלילה בסיפור
שוב, על ידי כנות. זה שם המפתח.

כולנו מכירים, אני מניחה, את מבנה העלילה הבסיסי. אבל באמת עלילה, אם היא טובה, מתפצלת לשתיים:
העלילה החיצונית - זו העלילה המרכזית והמודעת. העלילה שכולנו רואים. אם מישהו ישאל אותנו על מה הסיפור מדבר, זה יהיה הסיפור שנספר לו. כשסופר ירצה להגיש את סיפור להוצאת ספרים, זאת העלילה שהוא יכתוב בתקציר.

העלילה הפנימית - מעין רובד נוסף של העלילה. יש סיפורים שבהם הוא מודגש יותר ויש שמודגש פחות. לפעמים בכלל לא נשים לב אליו בצורה מודעת, אבל מתחת לפני השטח, הוא נמצא שם תמיד וגורם לעלילה המרכזית להיות מוכרת לנו, ומשמעותית עבורנו.
אנחנו מפענחי-סיפורים הרבה יותר טובים ממה שאנחנו נוטים לחשוב; בסיפור על עולם של קוסמים, גם אם לא נוכל להסביר זאת במילים, נזהה את העולם שלנו, את הזוגיות והילדים ועוצמת המשפחה. את הרצונות והחולשות והפחדים, החברויות והכעסים.
סיפור שמסופר בצורה מציאותית לגמרי, לעומת זאת, אין זה סותר את האפשרות שהוא שקרן, ובעקבות כך מנותק. סיפור מחובר יכול להיות כל כולו פנטזיה, אבל ברובד הפנימי שלו יש כנות, ואנחנו מזהים שם את עצמנו.

שמעתי פעם הרצאת טד של תסריטאי. הוא ביקש מהקהל להביט בשתי סצנות מתוך סרט אימה שובר-קופות. הראשונה הייתה מפחידה במיוחד. "כזאת סצנה הייתם מצפים לראות בסרט כזה, נכון?"
עכשיו, הוא אמר, תסתכלו על זה.

זאת הייתה סצנה במטבח. גיבור הסיפור ישב ליד השולחן ואכל. כנראה הייתה זאת הנקודה בה קיבל את ההחלטה לעבור מהיגררות פסיבית לעשיה אקטיבית, קרוב מאד לנקודת המפנה. הוא נראה מוטרד ושקוע בעצמו, ולא שם לב שבנו הקטן (4) שישב לידו, מחקה את תנועותיו.
האב שפשף את רקותיו; הבן אחריו. נשך את שפתיו; הבן אחריו. קבר את פניו בידיו; הבן אחריו.
בשלב מסוים האב שם לב לבנו. שילב ידיים והציץ לבדוק. הבן אחריו. עיוות את פרצופו בצורה מפחידה; הבן אחריו, אבל עם שתי שיניים חסרות מקדימה, זה יצא פרצוף מתוק במיוחד.

האב רכן אל הבן והפנה את לחיו. "נשק אותי".
"למה?" לחש הילד.
האב הביט בו. "כי אני צריך את זה".
הבן נישק.
הסצנה הסתיימה.

"נשק אותי כי אני צריך את זה", קרא התסריטאי לקול תרועות הקהל. "שמתם לב לסצנה הזאת פעם? זה לא גאוני?"

כאן, אמר התסריטאי, קבור הכלב. הרבה אנשים ניסו לחקות סרטים או ספרים מוצלחים. הם חיקו את העלילה ונכשלו. רובנו לא זוכרים כזאת סצנה בסרט אימה, אבל שם נמצאת האמת של הסיפור. אנחנו בוכים בלי לדעת למה, ומתרגשים בלי לדעת מה באמת ריגש אותנו. מה נתן לכל העלילה היפה הזאת, את המשמעות שלה עבורנו. את הכנות שלה.

סיפור על חייזרים יכול להיות באמת סיפור של משפחה שהתגרשה. אנחנו חושבים שזה מן רקע; זה לא רקע. זה הסיפור עצמו, רק מלמטה. סיפור על ילד שגילה שהוא קוסם ובסוף הביס את כוחות הרשע הוא בעצם סיפור של ילד יתום שמחפש בית. אנחנו לומדים בו על חברות ועל נאמנות, על אומץ ועל בחירה. את מי זה מעניין שאי אפשר באמת להפוך ספל לעכברוש? יש בסיפור הזה יותר אמת מרוב הסיפורים המציאותיים שקראנו.

ד.
ומה רע במסר
המסר שקרן. זה הכל.

כשאנחנו כנים אנחנו אומרים, בכלל לא הכל טוב, אבל גם אי אפשר שדברים יהיו מושלמים. אנחנו אומרים, אי אפשר באמת להטיף מה נכון ומה לא כי זה כל כך מורכב. כי הכל מן מסובך כזה. כשאנחנו כנים אנחנו נכונים להטיל ספק. אנחנו לא דוגמטיים אלא יותר קשובים. אנחנו אומרים, קח מכאן מה שתחליט כי זה החיים שלך ואין לי דרך להיכנס אליהם עם פקודות. זה אתה עם עצמך. תבחר לבד.

המסר בא ואומר, הו לא. ממש לא. דברים כן צריכים להיות מושלמים, ואני מכיר את דרך האמת היחידה להשיג אותם. הוא אומר, יכולה להיות אמירה אחת נכונה לכולם. הוא אומר, מה פתאום שאני אטיל ספק. אני הרי וודאי צודק, ואין שום צד שני.

וזה שקר, ואין בזה קמצוץ של כנות.

ה.
ומה ממש גרוע במסר חוזר

רוברט מקי כתב בספרו:
"כאשר אנשים מוכשרים כותבים רע, זה בדרך כלל תוצאה של אחת משתי סיבות – הם מסונוורים מרעיון שהם חייבים להוכיח, או שהם מונעים על ידי רגש שהם חייבים לבטא".

מסר חוזר הוא המסר אתו אנחנו מסתובבים כל החיים. זאת הדעה שנגיע אליה בסוף כל סעודת שבת. זאת פרדיגמה שאנחנו סוחבים לכל מקום ומקשרים לכל דבר, ובדרך כלל גם מעלים טון כשאנחנו מרצים עליה, ואולי אפילו מאדימים. זאת לא דעה קרה; זאת דעה שאכפת לנו ממנה.

המסר החוזר דופק את הסיפור משני כיוונים. הראשון הוא עצם המסר. השני הוא, שאם כל מסר עוד אפשר להחביא בצורה חכמה, או לעדן, או להציג אותו ולצדו את הטלת הספק, הרי שבמסר החוזר נעשה את זה פחות טוב בגלל הלהיטות שבו.

כדי לכתוב סיפור טוב עלינו להיות קרי רוח. אנחנו צריכים לדעת לחתוך קטעים, לעשות רע לדמויות שהתחברנו אליהם, להיות נכונים להציג בהם צדדים פחות יפים. לדעת להכיר באמת ובחוסר הפוטוגניות שהיא מביאה אתה.
כשאנחנו להוטים מידי, דברים בדרך כלל לא יצאו טוב. שוב, אפשר לנסות בבית, אבל כדאי לקחת בחשבון.

ו.
אז מהו הסיפור החוזר, ואיך הוא יכול לשרת את הסיפור הכי טוב שאפשר

המשך דבריו של מקי למעלה הם:
"כאשר אנשים מוכשרים כותבים היטב, זה בדרך כלל משום שהם מונעים על ידי התשוקה לגעת בקהל".

סיפור חוזר הוא הנקודה הכנה ביותר של הסופר. כשקראתי את ההמשפט של גרילק: כל סופר כותב כל החיים את אותו הסיפור בווריאציות שונות - אני מודה, גם בי הוא עורר אי נוחות.

יש בזה חולשה. אנחנו לא חזקים כמו שהיינו רוצים, ויש נקודות בהן לעולם נמשיך להסתובב בתוך עצמנו. יש בזה פחדים, יש בזה זיכרונות שאולי היינו מעדיפים לשכוח. יש בזה כח שהיינו, אולי, רוצים כל כך להתנגד אליו, ובכל פעם הוא מוצא חור אחר לצאת דרכו.
סופרת אמריקאית שגדלה בבית גזעני ובבגרותה גילתה את קבלת האחר, תנסה לעולם להציג בספריה מסר פוטוגני של שוויון, אבל הסיפור החוזר שלה יהיה סיפור קריעה של הדמות, בין מי שהיא למה שהיא מאמינה בו. העלילה תהיה שונה, הדמויות, הרקע. רובנו אולי לא נזהה את הסיפור החוזר הזה, אבל הוא יהיה שם. אין לאן לברוח.

ובאמת, בסוף, זה מקסים. כי אם אנחנו נכונים להרכין ראש מול הסיפור הזה, נכונים לספר את החולשה, נכונים להכיר בספק, הוא יזריק לסיפור כמויות של כנות שלא נוכל לקבל ממקום אחר. קוראים יתחברו אליו, הם יצחקו ויבכו ויאהבו וישנאו. זה יהפוך סיפור טוב לסיפור נוגע.

וזה הכל, בעצם.


תודה שקראתם,
בעיקרון על כזה אורך מקבלים מדליה.
אשמח לדעתכם בנידון.

 

[מ. י. פרצמן]

איך מוציאים ספר? @מ. י. פרצמן מפרטת את השלבים
[מעשי]

איך מוציאים ספר - מדריך לסופרים מתחילים ולשאינם / מ. י. פרצמן
נא לא להעביר הלאה, תודה. ניתן לשלוח קישור לכאן או לבלוג שלי.

שלום לכולם וחורף בריא.
את הפוסט הזה תכננתי לכתוב מזמן, אבל עם הצפת הנושא פה בפורום בשבועות האחרונים קיבלתי דחיפה, וזה נכתב סוף סוף - בס"ד. אם רלוונטי לכם – הלוואי – מקווה שאהיה לעזר.

כתבתי ספר, אני אוהב/ת אותו, רוצה להוציא אותו לאור. מה עכשיו?
ה'עכשיו' הזה מתחלק לכמה שלבים. אני מציינת אותם כאן ברשימה מסודרת, אחד אחרי השני, ולאחר מכן ארחיב מעט על כל שלב. בסוף המאמר אציין מספר נקודות ומושגים נוספים שכדאי לדעת לפני שמוציאים ספר.
מדגישה: כל הנאמר לעיל נכתב בקצרה, כי היריעה קצרה. באריכות יש אינספור דרכים. אל תסתמכו על זה, רק קחו את מה שרלוונטי לכם.

קדימה. נתחיל.

כתבתי ספר, מה עכשיו?


// שלבי הוצאת ספר (לאחר שהתוכן כתוב)

• 1. עריכה
• 2. עריכה לשונית + הגהה
• 3. עימוד
• 4. כריכה
• 5. הדפסה
• 6. הפצה
  *בספרי ילדים יש להוסיף את שלב הניקוד, לאחר ההגהה.

• 0. כתיבת הספר – זה כל מה שהסופר עושה. זה ה-חלק הכי מרכזי, הכי חשוב, הכי בסיסי. זה מה שאומר "יש לי ספר, אני רוצה להוציא אותו לאור".
  אחרי שיש לנו את השלב הזה, אנחנו מתחילים בתהליך ההוצאה. התהליך הזה מורכב משלבים, ואין שלב שיכול להקדים את השני. הכל חייב להיות בדיוק לפי הסדר הנקוב, כי כמו שאי אפשר לצאת מהחדר לפני שנכנסים אליו – כך אי אפשר להגיה טקסט לפני שהוא מוכן.
• 1. עריכה –
  אנשים נוטים לעקוף על השלב הזה. במיוחד בשוק החרדי, בו המושג 'עריכה' מתחיל להיכנס רק בשנים האחרונות. אני עצמי עורכת, ככה שאני לא אובייקטיבית, אבל בעיניי השלב הזה קריטי, בסיסי וחיוני. לא ארחיב כאן מדוע כי קצרה היריעה כאמור, אפשר לקרוא על זה עוד במדריכים שלי, אם רוצים.
  למרות הדעה שלי לגבי חיוניות השלב הזה, אני לא אומרת שאסור להוציא ספר בלי עריכה. זאת לא עבירה, ולא תלכו לכלא בגלל זה. זה רק לא מומלץ, לפי דעתי.
  שלב העריכה הוא כל מה שנוגע לתוכן הספר. הסיפור, העלילה, המבנה, הכתיבה, כל הדברים האלו.
  עריכה יכולה להתבצע על ידי העורך בלבד, לעיתים, אבל בדרך כלל העורך והסופר עובדים על הספר ביחד.
  יש גם אפשרות המכונה 'ליווי ספרותי', פחות מקובלת בציבור שלנו, ובו העורך מלווה את הסופר גם לאורך כתיבת הספר ולא רק אחריו. המחיר, כמובן, בהתאם.
• 2. עריכה לשנית + הגהה – זה בעצם שני דברים נפרדים, אבל מקובל להכניס אותם ביחד. לרוב גם מדובר באותו אדם שעושה את זה. העריכה הלשונית עובדת על הניסוח, התחביר, הדקדוק (האמת שהדקדוק זה על הגבול בין העריכה הלשונית להגהה) וכו'. כל מה שקשור לכתיבה, למשפטים. ההגהה, לעומת זאת, היא תיקון שגיאות איות, שגיאות הקלדה, שגיאות דקדוק וכו'. אם נגדיר את זה כחיוני – הרי שזה השלב הכי בסיסי בספר.
  השלב הזה יכול לעיתים להתבצע על ידי העורך עצמו, אבל חשוב לזכור שאלו שלבים שונים לחלוטין. נכון שיכול להיות שעורך הוא גם מגיה, אבל זה רק כי הוא גם וגם. לא כי זה אותו דבר. זאת גם הסיבה ששניהם מתומחרים בנפרד.
• 3. עימוד – אל תעמדו בוורד, פליז. לא אומרת את זה כמעצבת אלא כעורכת – אתם אולי יודעים איך להשתמש בפונטים אבל אתם לא מבינים בבליד-מארג'ן-סריפים-סגירה לדפוס ועוד מושגים חיוניים. שלחו למישהו שמבין בזה.
• 4. כריכה – כנ"ל, אל תתנו למישהו שלא מבין בזה. יש מושגים רבים שחבל לפספס. תנו למישהו שמסוגל להצהיר שהוא יודע לא רק 'לעצב יפה' אלא גם לסגור כריכה לדפוס.
• 5. הדפסה – לוקחת בדרך כלל משהו כמו שבוע (אומרת מהזיכרון.) היא סיפור יקר, כנראה ההוצאה היקרה ביותר בתהליך ההוצאה.
• 6. הפצה – טדאם, הרצים יצאו דחופים. ותימלא העיר צהלה.

// מחירים והוצאות

שימו לב שכשפירטתי את השלבים – ארבעת הראשונים הם בצבע אדום והשניים האחרונים בצבע ירוק.

הראשונים – אלו הם התפקידים ששייכים לך, לסופר. גם אם ההוצאה מלווה אותך תוך כדי התהליך, זאת האחריות שלך (בדרך כלל). הירוקים – אלו התפקידים של ההו"ל.

את התפקידים שלך – אתה צריך לממן. את התפקידים של ההו"ל – היא משקיעה בהם (משקיעה ולא מממנת, אמרתי, כי בתכל'ס אתם (הסופרים) תתחילו לקבל רווחים מהספר רק אחרי שההוצאות של ההדפסה וההפצה יכוסו. כך שבכל מקרה זה מגיע גם מהכיס שלכם).

כמה זה הולך לעלות לי?

מפרטת כאן רשימת המחירים – שימו לב, הכל בערך, הכל בגדול, הכל השערה. אל תתפסו אותי על המילה, אני רק נותנת מושגים.
המחירים נקובים נכון לספרי מבוגרים של כ80 אלף מילה.

עריכה – בין 5 ל10 אלף (ספרי מבוגרים / מתח - משהו כמו 8 בדרך כלל. לא כולל תחקיר, אם יש)
הערה - ככל שעבדתם על הספר ועיבדתם אותו - כך הוא יהיה במצב יותר טוב, ממילא הצעת המחיר תהיה זולה יותר.
עריכה לשונית + הגהה – בין 1000 ל2000 (יותר בסביבות האלפיים)
ניקוד – 200 לאלף-אלפיים מילה (ספרים שצורכים ניקוד לרוב לא ארוכים מדי.)
עימוד – 1000
כריכה – 1500 (אגב, לפעמים אפשר למצוא כריכות בחינם. אצל תלמידות לעיצוב, או מורות בסמינרים שרוצות לתת לתלמידות פרויקט)
אחרי כל השלבים האלו – אתה יכול להגיש להו"ל קבצים סגורים והם מריצים הדפסה-הפצה.
אחרי שאתה שילמת על החלקים שלך - ההוצאה משלמת על ההדפסה וההפצה, כאמור. כשיתחיל להגיע הכסף מהמכירות - ההוצאה קודם כל תדאג לכסות את הוצאות ההדפסה וההפצה, ואחר כך אתם תתחילו להתחלק במה שנשאר. 50-50, או כל הסכם אחר שנקבע מראש.

אבל -

מה אם אין לי כסף?

אפשרויות מימון:

יש מקרים שההוצאה מוכנה להשקיע בכם. תלוי איזו הוצאה, מתי וכמה הספר שלכם שווה, אבל זה הגיוני, הגם שלא מקובל וגם קשה להשיג את זה. אם אין לכם אפשרות מימון פנו להוצאות, שלחו להן את כתב היד שלכם ותבדקו אם אפשר להסדיר איתן דיל. תעשו רשימה מסודרת של כל ההצעות שנותנים לכם, ואז תפנו להוצאה שיוצאת לכם המשתלמת ביותר.

יש לציין שגם אם ההוצאה מממנת הוצאות – זה עדיין יצא מהכיס שלכם, כלומר אתם תתחילו להרוויח מהספר רק אחרי שההוצאה תגמור לכסות את כל העלויות.

אפשרות נוספת שקיימת, הגם שהיא פחות מקובלת היום – למכור להוצאה את זכויות הספר. אתם באים אליה, נותנים לה את הספר, הם נותנים לכם 10-20K, ומעתה והלאה הזכויות וכל מה שקשור לספר שייכים בבלעדיות לחברה כטוב בעיניה.
אני אישית לא ממליצה על השיטה הזאת.

קיימת גם אפשרות של מימון המונים. אני לא יודעת על זה הרבה, אף פעם לא יצא לי להתעסק עם זה, אבל תבררו.

הוצאות לאור

יש כמה הוצאות לאור שמתעסקות עם שוק הספרים החרדיים. לרוב הן כוללות הפצה. לכולן יש מעלות ולכולן יש חסרונות. תעשו את השיקולים שלכם (בדרך כלל השיקול המכריע הוא השיקול הכספי).

אני לא מכירה את כולן, מפרטת כאן את מי שהתעסקתי איתן בעבר - הן בעצמי והן דרך לקוחות, ואת מה שידוע לי עליהן. על השאר תעשו שיעורי בית.

אור החיים – עליהם אני הכי ממליצה, ברוב המקרים. הם החברה הגדולה ביותר, המבוססת ביותר, יש להם חנויות של עצמם לא רק בכל הארץ אלא גם באירופה, יש להם גב חזק מאוד. מה גם שהם מוכרים את הספרים בחנויות שלהם, ככה שהספר מקבל פרונט מכובד.
לא אומרת שתמיד צריך להוציא באור החיים, ממש לא, אבל אם יש לכם אפשרות – לדעתי זה הכי משתלם.

מייזליק – מייזליק גם חברה מעולה. קטנה הרבה יותר מאור החיים, ככה שאפשרויות המימון פחותות יותר מן הסתם, אבל דווקא מכיוון שהם חברה קטנה יותר – יש להם יותר זמן ופניות להשקיע בך. אם אתה סופר מתחיל שעוד לא בטוח איזו עריכה לקחת / כמה להשקיע וכל הדברים האלו – במייזליק ילוו אתכם נהדר.

יפה נוף – אני לא יודעת עליהם כלום, אבל יודעת מחַבֵרות שהן מאוד מרוצות.

תפארת – גם, חַבֵרות מרוצות מאוד. תפארת מתעסקת גם עם ספרים מתורגמים, כך שזאת גם אופציה.

יש עוד חֶברות, לא עולים לי עכשיו בראש השמות שלהן, סליחה. אבל יש לפחות אחת-שתיים גדולות נוספות, וחוץ מזה קיימות גם חברות קטנות יותר.


// דברים חשובים ומושגים שכדאי לדעת לפני

• עונות
  עונות המכירה בשוק החרדי הן פסח וסוכות. זה הזמן שהעם קונה ספרים, ובין לבין – פשוט לא משתלם להוציא, הספר לא ימכור.
  (בחנוכה אומנם ישנה עונת מכירות, אבל אז תקופת הסיילים ככה שהחדשים לא נמכרים.)
  אגב, העונה של פסח מתחילה בפורים. אם התארגנתם מוקדם – תוציאו בפורים, ככה יש לכם יותר זמן מדף (כלומר יותר זמן שהספר שלכם נמצא בשולחן של הספרים החדשים), וממילא יותר מכירות.
• חוזה
  אנשים, בבקשה. בבקשה. בבקשה. תחתמו חוזה. לא, אל תגידו 'לי זה לא יקרה' ו'למה להיות כבדים', לעולם אל תתחילו לעבוד בלי חוזה. לעולם! אל! תתחילו! לעבוד! בלי! חוזה! גם בלי ליפול על נוכלים – חוזה חוסך כל כך הרבה עוגמת נפש. כל כך הרבה שאלות וחיכוכים ועוד מרעין בישין. אני אומרת את זה לא כעורכת וגם לא כסופרת, אלא כאשת עסקים. אין לכם מושג איך זה קריטי. אין לכם מושג כמה פעמים נפלתי. כמה פעמים אמרתי 'מה זה כבר, בסך הכל יומיים עבודה'. 'עוד שנייה נחתום על חוזה, בינתיים בואו נתחיל'. לעולם – אל – תתחילו – לעבוד – בלי – חוזה.
  חוזה, אגב, לא חייב להיות קובץ מאוגד עם אלף מסמכים. מספיק שהוא יהיה מייל. "שלום וברכה, להלן הסיכום של שיחתנו הטלפונית. אתם משלמים לי כך וכך ואני נותן לכם כך וכך. נא אשרו". הנמען (זה יכול להיות ההו"ל ויכול להיות העורך שלכם, כל אדם שאתם סוגרים איתו משהו) שולח בחזרה מייל "מאושר", ואתם מאושרים. זהו, הנה חוזה.
• מושגים בסיסיים
  - כתב יד – הספר לפני תחילת העיבוד. גם אם הוא מוקלד, הוא מכונה 'כתב יד'.
  - רל"ל – ראוי להוצאה לאור. הספר אחרי העריכה.
  - מלקטר – אדם מקצועי הקורא את הספר ונותן הערכה האם שווה להוציאו לאור. מלקטרים מועסקים בדרך כלל במו"לים כדי לבדוק האם שווה להו"ל להשקיע בספר.
  קיימים גם מלקטרים פרטיים, פחות מוכר בשוק שלנו.
  - הו"ל-מו"ל – אותו דבר. הוצאה לאור ומוציא לאור.
  - סוכן – 'האיש' של ההו"ל שהולך לחנויות ומבצע את ההפצה. ייתכן לפעמים שהסופר יהיה בקשר עם הסוכן, לרוב כדי לקבל את העותקים שלכם.
  - עותק שמש – עותק אחד של הספר לפני שהוא מודפס באלפי עותקים. ההו"ל תשלח לכם את העותק (בדרך כלל הביתה), כדי שתראו איך זה הולך לצאת. תקראו אותו בעיון, בדרך כלל תמצאו עדיין המון שגיאות (לא מאמין! כבר עברתי על זה אלפי פעמים, איך עדיין כתוב כאן 'הוא הל למכולת'!! נכון, אנשים, ככה זה. אין ספר בלי שגיאות.)
  אם יש לכם בערך 10-20 שגיאות – פנו למעמדת, תקנו אותן. לאחר מכן שלחו להו"ל קובץ חדש בשם "מאושר לאחר עותק שמש". שימו לב – לאחר שכתבתם במייל את המילה מאושר – הטעויות מעתה והלאה הן על אחריותכם. הרי אתם אישרתם.
  אם בעותק השמש יש רק טעות-שתיים, בדרך כלל לא שווה כאב הראש שמסב התיקון, אבל אתם רשאים כמובן להיות סופר-פרפקציוניסטיים.
• לוחות – מעין לוחות גדולים שמדפיסים עליהם את כל הספר באופן מיוחד, ואחר כך מעתיקים מהם לכל הספרים. ככה יוצא יותר זול להדפסת כמויות גדולות. לחילופין, אפשר להדפיס בשיטת הדיגיטל, אבל בכמויות גדולות זה יוצא יקר יותר.
• החל מכמה מילים אפשר להוציא ספר?
  ספר מבוגרים – בערך 60-100 אלף מילה. ספר מתח – 80-100 אלף. ספר ילדים – אני לא יודעת בדיוק, נראה לי באזור 50-60.
  אגב, כתב היד הראשוני לא צריך להגיע למספר המילה הרצוי. אחרי עריכה הספר גדל בכ20% ברוב המקרים.
  מצרפת בסוף המאמר טבלת פירוט נרחבת יותר.
• כמה הספר שלי מכר?
  אחרי ההוצאה רוצים לדעת כמה ספרים נמכרו. הגיוני, נכון? אז לא, אתם כמובן לא צריכים לשבת בבית במשך חצי שנה ולהתבשל בניחושים. לגיטימי לסופר לפנות להוצאה ולבקש לדעת כמה מכר הספר שלו.
  אבל, אל תעשו את זה יומיים אחרי הפצה. אפילו לא שבועיים אחריה. ההוצאות צריכות לבצע ספירות מלאי, לקבל נתונים, תנו להן זמן. מדובר בדו"ח של פעם בכשנה.
  אינדיקציה ראשונה מקובל לבקש בדרך כלל כמה שבועות אחרי שמסתיימת העונה הראשונה.
• התארגנות מראש - טיפ
  חבר'ה, בבקשה, תתארגנו מראש. רוצים להוציא ספר לפסח? תתחילו עם תהליך העיבוד כבר בשבועות שלפניו. התהליך כולו לוקח משהו כמו חצי שנה (לפחות, לפעמים העריכה בעצמה יכולה לקחת את פסק הזמן הזה). היו חכמים מראש, חסכו מעצמכם את עוגמת הנפש הזאת.
  הייתה לי פעם לקוחה שהגיעה אליי עם ספר (!) לפני פסח, נחושה בדעתה שהספר עומד לצאת לפסח (האמת שזה קרה יותר מפעם אחת...). אין לכם מושג כמה כסף מיותר היא הוציאה על תעריפים כפולים. בסופו של דבר היא נאלצה לדלג על עותק שמש, כי הספר ירד לדפוס שבוע לפני החג, וגילתה טעות קריטית שעלתה לה כמה אלפי שקלים להחלפת לוחות.
• היו מאורגנים מוקדם. הוצאת ספר לוקחת זמן, תנו לה זמן. הספר גם יעריך את זה, והתוצאה שלו תהיה הרבה יותר טובה.

טבלת סוגי ספרים ומספרי מילה –
קרדיט: ברכה הלר (סיכום שלי של הדברים שלה, מקווה שלא טעיתי).

	טרילוגיה	סיפור ארוך (רומן)	נובלה	סיפור קצר	סיפור בזק
תיאור	סדרה של שלושה ספרים	ספר	סיפור בינוני	סיפור קצר	קטע קצר
פירוט	כל ספר יכול לעמוד בפני עצמו, אך ביחד הם יוצרים סדרה		לא סיפור קצר אך גם לא ספר, אלא בין לבין. (סיפור ילדים אינו נובלה אלא ספר בפני עצמו)		לא כולל מאמרי דעה, טורים וכו'. מתאפיין בדרך כלל בשנינות או הומור. בסיפור בזק אין צורך למלא את כל חלקי העלילה הקלאסית
מספרי מילים		החל מ40,000 כבר מוגדר כספר. רומן קלאסי – כ-100,000. רומן קלאסי מכיל בדרך כלל החל מ60 פרקים, כל פרק לא פחות מ1200 מילה	החל מ7,500 (יש שאומרים החל מ10,00) ועד 35-40 אלף. (בעברית זה יוצא פחות)	800-1500	200-400. עד 1,000

 

[מ. י. פרצמן]

איך הופכים סיפור קצר לספר? או: מה צריך לעשות לפני שכותבים ספר? @אשר לב מסביר בקצרה:
[מעשי]

קצת טיפים על קצה המזלג, כדי להתניע את התהליך.

א. להתחיל לבנות תכנית עלילתית
לנתח את הסיפור לגורמים.
להבין כמה שחקנים יש לנו כאן.
לבנות להם אישיות, תוך ירידה לפרטי פרטים.
להגדיר מראש מה התהליך האישי-המעשי-הרוחני-הרגשי שהם הולכים לעבור בסיפור (מעבר מנקודה X לנקודה Z).
לבחור זירות התרחשות.
לעבות את העלילה.
לחדד את המסרים ולפצח את הדרך להעביר אותם בצורה אינטליגנטית, בין השורות, בצורה סמויה.

ב. לגשת אל תהליך הסדר
לעשות טבלה של שלוש עמודות: פרק, איפה זה קורה ומי על הבמה, מה הוא מרגיש/מבין.
למלא 55-70 שורות, כל שורה פרק, ולפרט בקצרה את תמצית ההתרחשות שתתואר בו.

[לדוגמא: פרק 1 - תיאור של אברימי האינסטלטור מגיע לתקן נזילה בבית מטופח - לתאר מזווית הראייה שלו, מה הוא רואה, איך הוא ממתין לבקשת ההנחה המוכרת, איך הוא מזהה עציץ יקר ומבין שבמה שהם רוצים הם יודעים להשקיע. פרק 2 - תיאור של אברימי מגיע לבית הכנסת, עייף ומותש, לא מרוצה מהפדיון היומי שלו. מזווית העין הוא קולט ש... - וכן הלאה].

ג. לגשת אל מלאכת הכתיבה
בהצלחה רבה!

 

[מ. י. פרצמן]

איך כותבים ספר ביוגרפיה או סיפור ביוגרפי? מדריך קצר מאת @הדוויג
[מעשי]

א. לשמוע ולהכיר את 'הסיפור הכללי' בקצרה.
ב. לעשות עבודת הכנה לקראת ראיונות. ללמוד את התקופה, להבין מה אנחנו יודעים ומה לא. להכין רשימת שאלות.
ג. לראיין ולהקליט את האנשים עצמם. להקשיב היטב לנימה ולאווירה. לשאול הרבה שאלות כדי להבין היטב את הסיפור.
ד. לבנות את האופי של הספר:
להחליט מאיזו נקודה מתחילים, לאן ממשיכים ואיך מסיימים.
להחליט מה יהיה המבנה של הספר. האם הוא יסופר בגוף ראשון מפי אחת הדמויות, בגוף שלישי מפי 'מספר יודע כל', או בגוף ראשון נסתר (כלומר בגוף שלישי אבל מנקודת מבט של אחת הדמויות). לכל אחת מהאופציות יש יתרונות שונים.
להחליט באיזה ז'אנר ייכתב הספר. האם הוא יהיה סיפור מתח, דרמה משפחתית, יומן היסטורי או ז'אנר אחר.
ה. לכתוב את השלד של הספר. תקציר של הספר ברמה של פרקים ושל סצנות (טריטמנט).
ו. לפתח את הפרקים והסצנות ולכתוב אותן כולל תיאורים ודיאלוגים.
ז. לשלוח את הספר לגיבורים עצמם לצורך ביקורת הנאמנות לסיפור האמיתי.


קשה לענות על השאלה הזו. זה תלוי בגודל הפרויקט וברמת המיומנות של הכותב.

בגדול, אפשר לחשב זאת כך:
1. יש להחליט כמה שווה שעת עבודה בודדת שלך, בהתאם ליכולות ולניסיון.
2. להעריך את מספר שעות העבודה המשוער שהפרויקט הולך לקחת.
3. להכפיל את האחד בשני, ואז להכפיל את התוצאה ב2.

זה כלל אצבע שנכון באופן כללי ליוצרים עצמאיים מתחילים לא משנה באיזה תחום.

 

[מ. י. פרצמן]

איך כותבים שיר? (שיתוף תהליך) @דיונון משתף:
[מעשי]

לפני הרבה הרבה זמן, כשהמנהלת הדגולה @מ. י. פרצמן עוד היתה סתם ניקית פשוטה מן השורה, בימים שעוד לכולם היו סמלילים גם בלי שיהיו פרימיום, ובבלפור ישב איש אחד שאנן, איפה הייתי? אה - היא כתבה פוסט על שירה.
ואז אמרתי לעצמי שיבוא יום ואני אנסה לכתוב פוסט מקצועי על 'איך שיר נכתב' - כל השלבים מתחילתו ועד סופו.
לא הצלחתי + לא היה לי זמן לזה + אף פעם כתיבת שיר לא התחלקה לי לשלבים בצורה חדה כ"כ = גורנישט.
הפעם הצלחתי לעקוב.
זה אמנם סוג מסוים של שירה, אבל למה לא?

א - רעיון.
לפני כמה ימים נפל בפי הפסוק "כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו".
הרהרתי בכך שעל פי דברי הזוהר המפורסמים על פיהם צפור מרמזת לשכינה הקדושה, המשל יכול להתהפך -
כאיש נודד ממקומו כן נודדת 'צפור' מן קנה.
וכך נולד הרעיון לכתוב שיר שבו המוטיב החוזר יהיה 'צפור' כמשל לשכינה הגולה ממשכנה.

ב - איסוף חומר.
הרצתי בראש פסוקים ואזכורים שמופיע בהם 'צפור'.
הנה זה:
כי יקרא קן צפור לפניך.
אשר שם צפרים יקננו.
טיהרה את הבית כצפור (נאמר על צפורה אשת משה).
כצפור בודד על גג.
בלק בן צפור.
צוד צדוני כצפור.
וטבל את הצפור החיה בדם הצפור השחוטה.
גם צפור מצאה בית.
נפשנו כצפור נמלטה.
ואולי פספסתי כמה...

ג - כתיבה ראשונית.
ואז עטפתי את הרפרנסים במילים שיריות.
קישרתי את האזכורים למנעד שמספק הרעיון של צפור - שכינה בגלות.
כיון שהמילים נכתבו בעקבות הרפרנסים, לא היה כמעט בשר לשיר - הכל נע מסביב לרפרנס.
(כל שתי שורות שניות שבכל בית מתחרזות: אבד-לבד, ממקומה-קמה, שחוטה-נמלטה, אוון- אבן.
סיומת הבתים - ליה.)
וכך זה יצא בשלב א':

כִּי תִּקָּרֵא קִינַת צִפּוֹר
עַל קִנָּהּ אֲשֶׁר אָבַד
עַל גּוֹזָלֶיהָ

עַל גַּג בּוֹדֵד כְּמוֹ צִפּוֹר
כְּיַעֲקֹב נוֹתַר לְבַד
כְּדָוָה בְּאֹהָלֶיהָ

טְרוּפֵי גּוֹלָה בְּנֵי צִפּוֹר
הַנּוֹדֶדֶת מִמְּקוֹמָהּ
וְאֵין שׁוֹאֵל עָלֶיהָ

צוֹד צָדוּם כְּצוּד צִפּוֹר
חִלֵּל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה
שִׁחֵת יְבוּלֶיהָ

הַלָּעַד תִּטְבֹּל צִפּוֹר
בְּדָם אָחוֹת הַשְּׁחוּטָה
צוֹעֲקִים קוֹלֶיהָ

לוּ קָרְאוּ דְּרוֹר כְּצִפּוֹר
מִפַּח לְחֹפֶשׁ נִמְלְטָה
שָׁבְרָה כְּבָלֶיהָ

יְטַהֲרוּ לַבַּיִת כְּצִפּוֹר
מִגִּלּוּלֵי עָמָל וָאָוֶן
תִּזְנַח הָעִיר אֶת בְּעָלֶיהָ

שָׁם יְקַנֵּנוּ כְּצִפּוֹר
וַאֲרִי יֹאכַל תֶּבֶן
כַּלָּה תַּעַד כֵּלֶיהָ

ד - טיפול שורש.
הבנתי שזה לא עסק ולא ככה נראה שיר.
משתי סיבות -
1. חייבים לעבות את הבתים, הן כדי להעשיר אותם, והן כדי שיהיה נעים לגלגל אותם על הלשון.
2. השיר ארוך, ואחרי שאעבה אותו הוא יהיה ארוך כל כך שיהווה סיבה בפני עצמו לקונן על אורך הקינה.
וכאן מגיעה העבודה קשה שבמקדש - לחתוך!
לחתוך בבשר החי.
על מי לוותר?
לאיזה בית אומר שהוא מיותר ומכביד?!
אז המזל שלי הוא שלא מדובר בני אדם ואפילו לא בחיות מחמד אלא בסך הכל ב'מילים'.
אחרי שאמחק אותן לא אצטרך להתמודד אפילו עם גוויה או קבר בבית קברות. כלום. פורחות באויר.
בנוסף אני גבר, וככזה אני קצת אנטיפת וכשמגיע הזמן לזרוק חפץ לפח אני אפילו לא אומר מילות פרידה.
בקשת (סגול סגול) לזבל.
אז בחנתי מה כל בית בא לומר ונתתי לו 'כותרת'.
1. הקדמה. 2. בדידות. וכו'.
ואז העפתי החוצה את המיותר.
שיפצתי פה ושם, שכללתי מילים, שקלתי משקלים (8-8-?, 7-7-7. פלוס מינוס), צחצחתי משלים, תפרתי שורה לשורה, תו לתו ולה לבלה.

ה - טופס 4.
והריהו לפניכם.

 

[מ. י. פרצמן]

איך כותבים סיפור? (שיתוף תהליך) @הדוויג משתף:
[מעשי]

המשימה: סיפור חג לסוכות עבור מגזין הפונה לקהל שמרני.
העורך ביקש סיפור 'בסגנון הישן', לא מתוחכם מדי, עם מסר פשוט ובנאלי למדי.

ראשית חיפשתי תמה, נושא מרכזי שהסיפור יסובב סביבו.
עלה בדעתי הנושא של 'פטור מצטער' ששייך באופן ייחודי לסוכות. חשבתי על זה שגם מי שפטור בגלל שהוא מצטער, תכלס' הוא לא קיים את המצווה.
ניסחתי את התמה והמסר.

התמה: קיום המצוות הוא רווח.
המסר: 'מצטער' זה לא פטור, אלא הפסד הזכות.

על פי התמה והמסר עיצבתי את הקונפליקט המרכזי של הסיפור -
הקונפליקט: חיים קלים, מול חיים נכונים. 'רווחים' מזויפים, מול רווחים אמיתיים.
זה אמנם קונפליקט די בסיסי. הבנתי שבהמשך, עם התפתחות העלילה, הוא יצטרך לקבל יותר עומק.

יש משפט שקראתי אצל רחלי לביא, שאומר כך:

ארגנתי את הקויים העיקריים של הסיפור לפי המהלך הזה:



מכאן בניתי את שדרת הסיפור המרכזית: אדם שלא קיים מצוות סוכה מפאת פטור 'מצטער', אבל בסוף הוא הפסיד מזה.

חשבתי, איך זה שהוא לא קיים מצוות סוכה?
ובכן, הדוד מאמריקה מזמין אותו אליו לסוכות, ואין שם סוכה (הדוד מאד קאלטער, והוא מתרץ את עצמו בפטור 'מצטער').
טוב. ומה הוא הפסיד מזה?
צדיק מבטיח לו ישועה בזכות קיום בהידור של מצוות שלושת הרגלים. והוא לא קיים מצוות סוכה.

בחרתי משפט שיישזר כמה פעמים בסיפור וישרת את התמה והמסר כמוטיב חוזר: "נכון אני לא חייב, אבל אני רוצה".

מכאן לכתיבת עלילת הסיפור בקצרה:
דמות ראשית - אדם המאופיין ברצון לחיים קלים ונוחים.
מגלה איזה 'דוד מאמריקה', ומסתנוור מהעושר והיכולת.
יוצר איתו קשר, ומוזמן אליו לחג הסוכות. למרות שזה נוגד ערכים בסיסיים שגדל עליהם - לא לעזוב את ארץ הקודש. הוא מתרץ לעצמו שזה כשר מטעמים רוחניים כביכול שהוא יחזק את הדוד שהוא כיום מאד פושר בדתו.
בסוכות נבצר מהם לישון בסוכה עקב הקור והגשמים.
בלילה האחרון מזג האוויר כבר נוח, אבל מתברר שהדוד כלל לא בנה סוכה שכן הוא 'מצטער' (למרות שהוא לא נראה כל כך מצטער...)
לתקופת השנה מתגלה אצלו מחלה קשה.
נכנס לצדיק מפורסם, והצדיק מבטיח לו ישועה בזכות הידור במצוות שלושת הרגלים.
אבל הוא כבר פספס את סוכות של השנה.
למרות ש"הייתי מצטער ופטור". אין מה לעשות.
הוא מבין את המסר.
יורד לתפילות במנין בבית החולים למרות שהוא פטור.
כי המצוות זה לא חובה ועול אלא רווח.
ואז מתגלה טיפול מאריך חיים, שמאריך את חייו את לחג הסוכות.
וכך הוא זוכה לקיים שלושה רגלים.
ובסוף הוא נושע איכשהו בשביל ההפי אנד.


עברתי לאפיון הדמויות:

א. דמות ראשית
חולשות - אוהב את החיים הקלים היפים והנעימים. לא אוהב להתאמץ. אוהב קיצורי דרך ופתרונות קסם.
חוזקות - איש משפחה וחברה, דאגה לזולת, ראיית האחר.

ב. "הדוד מאמריקה".
קאלטער בענייני יהדות. גביר על כל המשתמע. מגלומן ואגואיסט. נהנתן.
לוקח 'חסות' על אנשים. אולי מרצון להיטיב, אולי מרצון להגדיל את האגו.

לאחר מכן 'הלבשתי' את הדמויות והשלמתי את שאר פרטיהם

הלבשת הדמויות

שם הדמות הראשית: שלמה לוין
'שלמה' - אוהב 'שלום ושלוה', אבל בסוף מגיע ל'שלמות'
גיל: 31
עיסוק: פועל בבית יצור לתפילין
משפחה: נשוי לפנינה. אב לשושי ורוחי.
מגורים: בית שמש, ישראל.

שם דמות משנה: צ'רלי (ישראל) סילברמן.
צ'רלי מלשון 'צר לי'.
סילברמן – איש כסף.
גיל: 57
עיסוק: יצואן של מוצרי טכנולוגיה.
משפחה: נשוי בשנית. אב לשני בנים ובת. הבנים נשואים. הבת גרה אצל אשתו הראשונה.
מגורים: פלורידה, ארצות הברית.

לאחר תחקיר קצר הבנתי שפלורידה לא מתאימה לצרכיי, מכיוון שלא כל כך קר שם בחורף, בטח לא באוקטובר. שיניתי למנהטן.

הכל מוכן ליציאה לדרך. היידה לכתוב את הסיפור.[/SPOILER]

 

[מ. י. פרצמן]

איך כותבים קומיקס? @רותי רפפורט מדריכה בקצרה:
[מעשי]

בספר קומיקס, 2000-3000 מילה יכולות להיות הספר כולו, אם מדובר בספר לא ארוך במיוחד...
התקציר יכול להיות קצר משמעותית. 500 מילים לכל היותר.

אחרי שהעלילה כבר ברורה, מחלקים לפרקים מה יהיה בכל עמוד קומיקס.
כך זה נראה:
עמ' א': שלוימי ודוד מגלים משהו מוזר בבית ויוצאים בלילה למעקב. (בזה תקצרת מה יהיה המהלך בעמוד הראשון)

להלן פירוט החלוקה הפנימית של העמוד:
(אם אתה המאייר, זה פשוט, כי את הוראות הבמה אתה כותב לעצמך. אם לאו, אתה צריך לתת "הוראות במה" לצייר.)

החלוקה הפנימית של העמוד נראית כמו משהו כזה:
1. יום, פנים, שלוימי ודוד משחקים בבית של דוד
דוד (מסתכל מבעד לחלון) שלוימי, אולי נצא לשחק
2. לילה, רחוב שקט, חתולה יושבת מתחת לפנס, שלוימי ודוד עומדים במרחק מן החתולה ומסתכלים
שלוימי (חושב, מוטרד) מעניין מה עושה כאן החתולה.

כך נראה דף הוראות לצייר. יש ציירים שמבקשים את הוראות הבמה למרקר בצבע אחד, את ההבעות בצבע שני ואת המלל בשלישי.

מקווה שהועלתי.

 

[מ. י. פרצמן]

איך כותבים הומור? תורגם על ידי @אברומי (מקור Breakthrough Comedy Writing)
[תיאורטי]

- מחוללי הצחוק -
מקור: Breakthrough Comedy Writing ©2012 All Rights Reserved


· 'אבי מחוללי הצחוק' הינו 'אלמנט ההפתעה' ממנו מתפצלים כמה וכמה טריגרים שגורמים לצחוק האנושי.

תאוריות צחוק:
· הפתעה
· מבוכה
· ניגודיות – חוסר התאמה
· הכרה – זיהוי סיטואציה
· אמביוולנטי – דו משמעי – מנוגד
· שחרור
· עליונות
· צורניות

'אלמנט ההפתעה' הינו למעשה הכלי שעומד מאחורי ההגיון שבחלק מיתר הטריגרים 'מבוכה' 'ניגודיות' ו'הכרה'.

מילת המפתח היא 'הטעיה'. חייבים תחילה להטעות את הקהל, שיחשבו שאנחנו מתכוונים לומר דבר מסויים, כשאנחנו בזריזות 'מפוצצים את הבלון' ואומרים משהו אחר בלתי צפוי לחלוטין, ו'בום' יש לנו 'פאנצ' ליין'.

"אני זוכר, פעם אחת, הלכתי אליו הביתה להתחנן אליו שיחזיר אותי לתפקיד. זה היה בליל פורים בסביבות שתיים לפנות בוקר. הייתי 'שפוך' ואני דופק בדלת "דני! דני!" מה שדי מוזר בגלל שהשם שלו אליהו'...


"התחלתי להשיר שיער. לפעמים זה ממש מציק לי... כמו באותו בוקר, כשחבר שלי לחדר סירק לי את השער – אבל אני כבר מזמן עזבתי לעבודה...


אנחנו לפעמים לועגים לעצמנו בחשיפת מבוכתינו בסיטואציה מסויימת. זה משחרר אותנו מהחובה לשמור על התפיסה שלנו לגבי איך אנחנו רוצים שאנשים יסתכלו עלינו.

אם אנחנו צוחקים על העובדה ששכחנו את השלייקס לא מוכתפים, או את החגורה פתוחה, או שקרענו את המכנס, זה עוזר לנו לשמור את קור הרוח, וזה כאילו מפגין שאנחנו עדיין בשליטה על התדמית האישית שלנו.

אנשים אחרים צוחקים לסיטואציה המביכה שלנו מ'הכרה', בגלל ש'או שהם כבר עשו את אותו הדבר, או בגלל שהם יכולים לדמיין את עצמם בסיטואציה זהה, והם מזדהים איתנו בכך שהם חווים את אותה התחושה, ובנוסף הם גם צוחקים בתחושת שחרור לחץ מהעובדה שהם חשים שחרור שלא הם האובייקטים שבמרכז הסיטואציה המביכה.

אני יודע שזה כתוב באריכות, אבל תקרא זאת שוב ושוב, כי זו פיסת אינפורמציה שווה בהבנת התגובה האנושית. אם אתה מתרגל והופך מיומן בזה, אתה יכול לקחת את הקהל לכל כיוון שאתה רוצה.

תחשוב על כל הדברים שגורמים לחרדה ומבוכה, ואני יכול להבטיח לך שחלק גדול מחומרי הקומדיה כבר קיימים היכן שהוא לגבי זה, או שנכתבים כעת בזמן שאנחנו מדברים.


מהם הדברים הגורמים למבוכה?
· חולשות אישיות שיכולות להשפיע על כבודנו ועל ה'קול'יות שלנו.
· דאגות אישיות
· כשלונות

חולשות אישיות
זהו אחד היפים בקומדייה. אתה יכול לעשות טעות, ולהשתמש בה כדי לגרום לצחוק. 'העצמה' מה'אני' החלש שלנו! הקהל מסתכל על קומיקאי שעושה צחוק מעצמו ומטעויותיו – כאמיץ.

אחד הדברים הכי טובים שאפשר לכתוב לגביהם קומדיה אלו החולשות שלך.

· האם אתה כבד תנועה?
· האם הנך במאבק בתא המשפחתי?
· האם הנך חלש?
· האם אתה טועה לעתים קרובות?
· האם אתה מרושש?
· האם אתה דחיין כרוני, דוחה דברים?
· האם אתה שלומפר?
· האם אתה מאחר קבוע?
· האם אתה סובל מעודף משקל?
· האם אתה מכור למשהו?
· האם קיבלת ציונים גרועים בביה"ס?


סיטואציות משפחתיות
יותר מחמישים אחוז מההומור בעולם מיוחס במישרין ובעקיפין למשפחה ולגברים/נשים, הרבה חרדות קשורות לעניין, ולכן גם מבוכה שכדי להסתיר אותה, אנחנו צוחקים.

בנוסף, אם זה משהו שהקהל חווה וקשור לזה, הוא מזהה זאת... האם 'זיהוי סיטואציה' [הכרה] אחד מרשימת הסיבות מדוע אנחנו צוחקים... ובכן, כן, בוודאי!

ניגודיות - חוסר התאמה
ניגודיות היא אחת מקונסטרוקציות ההומור הכי מצויות כיום. וזו היתה פופולארית מאז ראשית ימי ההומור. מהי ניגודיות? ניגודיות הינה למעשה הצבת מאפייני דבר מסויים על גבי דבר שונה שבאופן נורמלי לא שייכים אצלו מאפיינים אלו.

דרך פשוטה מאוד לעשות זאת הינה באמצעות 'האנשה' של בעל חי. כמו שההוא סיפר:

"אינני חושב שסוסי מירוץ באמת יודעים שהם רצים. אני חושב שסוסים יושבים בשערי התאוצה כשהם חושבים לעצמם, "אני יודע שבסוף המסלול מחכה לי ערימת חציר ואני רוצה להגיע לזה ראשון."

אנחנו באופן נורמלי לא מדמיינים סוס חושב כמו בנאדם. כך כשאנחנו גורמים למישהו לדמיין זאת, זו ה'ניגודיות' שגורמת להם לצחוק. למה? בגלל שניגודיות יוצרת הפתעה.

קיימים כל כך הרבה דרכים שונות שאפשר להשתמש בניגודיות. כמו באותה סדרה שהציגה דירה עם שני שותפים, אחד מהם מפוזר טיכו, והשני פריק ניקיון וסדר. השוני ביניהם, או ה'ניגודיות' שהיתה שם, היא זו שהצחיקה.

בואו נסתכל על זה במבט יותר יוצא דופן. כמו בתיאור על אותה אשה קטנה, עדינה ופחדנית, שיורה ברובה כמה פעמים. הניגודיות שבדבר מעורר צחוק.

הנה תרגיל מהיר בניגודיות.

כתרגיל מהיר, תחשוב על שלושה סלב'ס, בעלי מאפיינים מוגדרים, וכתוב את אותם מאפיינים. ואז תמקם אותם בסיטואציה בה לא נפגוש אותם באופן רגיל. והצג אותם בסיטואציה זו.

· דמיין את עסקן ידוע איקס כמלמד בחיידר, איך הוא היה מגיב לתלמיד חצוף.
· דמיין את גבאי אדמור מוכר, כנהג טרקטור.
· דמיין את איש עסקים איקס הפופלארי והידוע, כדיין או רב.

זיהוי – הכרה.
עד כה מסרתי לך שלושה תצורות עוצמתיות לחולל צחוק אצל אנשים. כעת אתן לך את אחד ממתכוני המפתח בה משתמשים אצל הקומיקאי הכי עשיר שהוא ללא ספק אחד הקומיקאים הכי מצליחים לא רק בזמננו, אלא – פיננסית – בהיסטוריה: ג'רי סיינפלד.

כרטיס הביקור של סיינפלד הינו 'הומור ויזואלי'. הוא חונן בכישרון להצביע על הניואנסים הויז'ואליים בחיינו, שאנחנו יכולים לזהות, וברגע שאנחנו מתחברים ומזהים זאת, אנחנו צוחקים. זהו הזיהוי הפשוט שגורם לצחוק.

זיהוי הינו אכן משהו גדול בעסקים בגלל שזה יצור למעשה את התגובות הפיזיות של הקהל. כשהם מזהים משהו הם ינתרו מכסאותיהם, יצביעו לבמה וישאגו "אני עשיתי זאת!"

כשאתה גורם לקהל את המחוייבות למשחק שלך, אתה למעשה בכסא הנהג.


ישנם 5 אסטרטגיות להומור רקוגנטיבי - [הכרה]

1. התבוננות פיזית: התבוננות בהתנהגות יצורים חיים, אובייקטים דוממים, למה זה ששמים לנו באוכל לימון מלאכותי, כשבנוזל כלים שמים מיץ לימון אמיתי? שמת לב פעם שלכלבים אף פעם אין נזלת באף, אבל יש גם יש להם נזלת בעינים? למה? והאם האף של הכלב אינו מזכיר לך שקע חשמלי קטן? אתה ממש רוצה לחבר להם כבל חשמלי כלשהוא.

2. התבוננות ורבלית: כשאתה רואה מילים כתובות על שלטים או לוח, או מודעות פרסום, או כשמאנדהו אומר משהו שכבר שמענו בעבר אך מעולם לא חשבנו לכתוב זאת. (חפש דברים מוזרים, אירוניים, או לא הגיוניים):

ראיתי שלט שכתוב עליו: מטבח סיני אותנטי – סי אספנול פור פאבור.

ראיתי שלט אחר שמזהיר: אין כניסה לכלבים. פרט לכלבי נחיה. למי מיועד השלט הזה...?"

צפיתי בתשדיר פרסומת לאבקת כביסה, שאומר:
"אבקת הכביסה שלנו עושה עבודה יותר טובה. היא מנקה כתמי דם מחולצתך יותר טוב ממותג הכביסה המוביל. 'אם יש לך דם על החולצה, לבחור סוג אבקת כביסה זה הדבר האחרון שמטריד אותך."

3. התבוננות אישית: אלו אבחנות שקורות בחייך האישיים יותר; בית וקרובים. אבחנות שהן יחודיות בחיים שלך.
אשתי חזרה אתמול מהחנות עם כל הבגדים היקרים הללו. היא פותחת את השיחה באומרה. "היי, אין לך מושג כמה כסף חסכתי לעצמנו!

כשאתה נשוי, שמת לב פעם שהכסף שלה הוא "שלה", אבל הכסף שלך הוא "שלנו"?

4. התבוננות איזוטרית [ידועות רק למי שבסוד הענינים]: אבחנות כלליות, לקט אירועים קטנים ובלתי משמעותיים בחיים. כמו התחושה שלך כשאתה נשען אחורנית בכסא וזה כמעט נופל אחורה אבל אתה תופס את עצמך. כשאתה רוצה להדק את הפקק של בקבוק הסודה ואתה צובט את אצבעך, וכאלה

כשאתה מרושש, בנקאות און ליין זה רק נועד לחזק את תחושת החרדה. בכל פעם שאתה נכנס אונליין לבדוק את המאזן, יש את המתח הזה שיוצר את האימה 'איזה מאזן שלילי יוצג הפעם באתר.

5. התנהגות אנושית: בדרך כלל מיוחס להתנהגות פיזית של אנשים או חיות. שחקני כדורגל בריקוד חגיגי אחרי התמודדות, בחורים יבצעו שכיבות סמיכה לפני שהם יוצאים לפגישת שידוך.

יצא לך פעם לשאול מישהו מה שלומך, והוא נאנח אנחה גדולה ובכיינית? אתה יודע שזו הולכת להיות שיחה ארוכה.

הדבר שחשוב לזכור הוא שתמיד תזכור לכתוב את האבחנות שלך כשהן קורות, ואז אתה מזכיר זאת לקהל. ככל שתהיה יותר ספציפי, וככל שתפרט יותר את התיאור, כך הדמיון של הקהל יהיה יותר חד וברור להבין זאת.

איך יכול להיות שאנחנו תמיד לוחצים יותר חזק על השלט-רחוק כשאתה יודע בבירור שהסוללה הלכה לעולמה.

וככל שהקהל יקלוט בבהירות את התמונה, כך יותר מהר הם יצחקו.


אני לא יכול להדגיש כמה חשוב להיות ספציפי בפרטי ההתבוננות, במיוחד כשאתה מתעסק עם ניואנסים ורבליים. אם אתה מבטא את המשפט כמו שצריך, זה הזיהוי וההכרה שגורמים את הצחוק.


שמת לב פעם כשאתה באוטו, תמיד תישען לכיוון צג מערכת הסטריאו כדי לשמוע טוב יותר, אפילו שהרמקולים נמצאים בכלל בצידי האוטו?

קח לדוגמא את השורה לעיל עם כתם הדם על החולצה. כשהקריין אומר 'אבקת הכביסה שלנו מנקה כתמי דם טוב יותר מהמותג המוביל. את המילים 'המותג המוביל' צריך לבטא בדיוק כמו שהיה אומר זאת קריין הפרסומת. פרטים הינם קריטיים.


כמה מילים לגבי 'טיימינג'
אם תשאל קומיקאים מה מעורר את הצחוק האנושי, הם עשויים לענות משהו כמו 'טיימינג הוא הדבר הכי חשוב בקומדיה'. ברור שזה נשמע טוב, אבל מה זה אומר לנו? איך הופכים את המילה 'טיימינג' למשהו ברור שאפשר להבין את התהליך שלו?

ובכן, תזמון, הוא כישרון ניתן ללמידה.
תזמון אינו משהו מסובך, תזמון הוא פשוט טכניקת 'האזנה' יותר מכל דבר אחר. ואסביר:

קומדיה זה 'להטעות'. לגרום לקהל להניח שאתה הולך לומר משהו... ואז ברגע האחרון ממש אתה אומר משהו אחר. כך אתה מנפץ להם את התמונה שהובלת אותם לחשוב שאותה התכוונת לתאר. התזמון נכנס בדיוק בקטע היכן שאתה נותן להם רגע 'לראות' את התמונה בעיני רוחם, לפני שאתה מנפץ אותה.

התחלתי להשיר שיער. לפעמים זה לגמרי מטריד אותי, כמו באותו בוקר שחבר שלי העביר את ידו בשערותי... אבל אני כבר יצאתי לעבודה.

כשאני אומר 'באותו בוקר חברי העביר ידו בשערותי... צריך לקחת פסק זמן של רגע, לאפשר למאזין לדמיין בעיני רוחו את התמונה בה אני יושב שרוע על הכסא וחברי מעביר ידו בשערותי. ברגע שהם קלטו את התמונה (וזה לוקח בדיוק שניה) זהו הרגע שאני מנפץ את הדמיון, באומרי 'אבל אני כבר יצאתי לעבודה.

נקודה חשובה נוספת, כשזה מגיע לתזמון, הוא הרצינות. אתה חייב להתייחס באמפתיה אמיתית לגבי החומרים שאתה מדבר עליהם. שתהיה הוגן כשאתה מספר משהו, ושהיה מחובר למילים אמוציונלית.

תחשוב על זה. בני אדם הם אמוציונליים. אם אתה הוגן לגבי כל דבר שאתה אומר – אפי' כשאתה מגזים בתיאור בפאנצ' ליין, אתה לא רק מדבר לקהל, אתה גם 'אמוציונלי'. ואם אתה עושה זאת באופן משכנע, שני דברים יקרו במקביל:

1. הקהל מתחבר אליך אמוציונלית.
2. ההגינות שלך בתגובותיך ובאמוציות שלך, ישמרו את הטיימינג ג"כ בצורה הוגנת.

הנה עוד תרגיל בתזמון:
בכל פעם שאתה משאיר הודעה בתא קולי ומציין את מס' הטלפון שלך, תוודא שאתה אומר את המספר בדיוק כמו במקרה שהיית מקריא זאת לבנאדם שכותב את המספר על פתק. כך, תווכח שאתה מאט אוטומטית את קצב ההקראה.

לא רק שהטיפ הזה יעזור לך להיות מודע לטיימינג שלך. זה גם יועיל לך לפתח יחסים מוצקים יותר. כי כשהאיש מעבר לקו הטלפון יכתוב את המספר שלך והוא לא יצטרך לטרוח לשמוע שוב את ההודעה כדי להספיק לכתוב את המספר שלך, הוא פשוט יודה לך!

נמשיך עם מחוללי הצחוק:
אמביוולנטיות – סותרנות, דו משמעות.
אמביוולנטיות היא צורה של 'חוסר התאמה', במובן זה שכשאנחנו 'סותרנים' לגבי משהו, לא איכפת לנו מזה. בד"כ אנחנו משתמשים בסותרנות בסיטואצייה קומית כשמצפים מאיתנו להיות איכפתיים לגבי דבר מסויים, ואנחנו לא. 'חוסר ההתאמה במקרה זה היא ה'לא איכפתיות', וזה מפתיע את הקהל וגורם להם לצחוק. שתי דוגמאות לניצול 'הסותרנות':

אני זוכר את הזמנים הישנים והטובים כשילדים עבדו בבתי החרושת.

ניסיתי ללמד את הילדה שלי בת החמש, לשרוך את נעליה. היא אמרה, "אבא! אני לא יכולה אבא, אני לא יכולה! אמרתי, "כמה פעמים אמרתי לך לא לומר את המילה הזו... אני לא אבא שלך."

כשדודה שלי הזדקנה התחילו אצלה בעיות זיכרון מה שהיווה עבורי ברכה בימי ההולדת שלי. היא היתה נותנת לי כרטיס ברכה ליומולדת עם שטר של מאה דולר בפנים. ואז היא היתה אומרת, "ג'רי, האם כבר נתתי לך את כרטיס הברכה שלך?" אני מסתכל עליה ואומר, "אההההממממ... לא!" אם היה לה יום גרוע במיוחד, יכולתי לסגור אלפייה!"

כפי שתראו, זוהי ה'סותרנות', 'חוסר האיכפתיות' שגורמת לצחוק. בכל מקרה, צריך להיות זהירים עם זה, כי אם תבחר סיטואציה שגויה או את הדמות הלא נכונה, אתה יכול להפיק מהקהל אנחות במקום צחוק.

שחרור
שחרור, הינו גורם צחוק מורכב יותר. מכירים את הסיטואציה מהסרטים שיושבים חבורת אנשי עסקים באולם הועידה ואחד העובדים משחרר בדיחה, ואז יש כמה שניות שכולם מסתכלים על הבוס, לבסוף הבוס צוחק ואז כולם צוחקים גם כן... זוהי דוגמא מובהקת לשחרור.

היה שם מתח מהחרדה שנוצרה לגבי מה יגיב הבוס לגבי הנאמר. ואז, כולם צוחקים בגלל שהבוס צחק, ומפיגים את המתח.

אנחנו גם חווים שחרון כשאנחנו משוחחים על טרגדיות החיים ע"ג הבמה בצורה כזו שמתכננת לגרום לצחוק בסוף נושא מאוד רציני. בסטנדאפ שלי אני מדבר לגבי מותה של דודתי שהכניסה אותי לסחרור.

... וכשאתה נוכח באחד ההלוויות הללו, תמיד יש שם את הבחור ההוא ששואל אותך "את השאלה". אתם יודעים מי אני מתכוון? הבחור הזה יבוא אליך ויאמר, "מה אתה רוצה שיאמרו עליך בהלוויה שלך?" והבחור הזה מגיע אלי ואומר, "מה אתה רוצה שיאמרו עליך בהלווייה שלך ג'רי? ואני מסתכל עליו בעיניים דומעות ואומר, "מה אני רוצה שיאמרו עלי בהלווייה? אני רוצה שהם יאמרו... 'היי ס'תכלו! הוא זז!"

הסיפור הזה נאמר מכל זוית אישית של הסתכלות. הקהל מוצף עם אמוציות, כך כשאני לבסוף מגיע לשורה התחתונה הם כל כך חשים שחרור שהשורה יוצאת מצחיקה והם למעשה פורצים בצחוק. השורה הזו אגב, תמיד נלווית במחיאות כפיים.

הבידור או הקומדיה הבנויה כך שתגרום לשחרור צריכה להיבנות בזהירות, אך היא גם עשויה להפיק מהקהל תגובה אמוציונלית טהורה. כזו שמגדירה אותך כקומיקאי יוצא מן הכלל.
לפעמים, יכולה תחושת השחרור להיגרם בגלל הנושא המאוד אמוציונלי שבחר הקומיקאי.

השחרור, כגורם צחוק, יכול להיות עוצמתי במיוחד בגלל שזה מחובר לאמוציות של הקהל ואם הבדיחה נאמרת כיאות, ה'תשלום' מהקהל צפוי להיות עמוק ועוצמתי!

כמה רעיונות ונושאים היכולים ליצור מתח ולספק את ההזדמנות לגרום לטכניקת ה'שחרור':

· הומור מקאברי
· ילדים
· דת (ליצנותא דעבודה זרה א.נ.)
· פוליטיקה
· גזענות
· טרגדיות, כמו אסון גרעיני, צונאמי, אסון אקטואלי, וכדו'.

בדיחות בטכניקת ה'שחרור' לא אמורות להיות 'התקפות' בהכרח. הן בדיחות מנוסחות כך שיראו כהתקפות, וההפתעה הנגרמת בעובדה שהן לא 'התקפה' היא זו שגורמת לשחרור. זוהי קומדיית כתיבה מורכבת, אך שווה את המאמץ בגלל שהיא מספקת תגובת קהל עוצמתית, ומביאה אותם לחשוב.

"אינני מביא אותם לצחוק", אני גורם להם לחשוב..." – ג'ורג' קארלין

עליונות
אחד הגורמים האוניברסליים לצחוק הינו הפסיכולוגיה האנושית שלנו. למרבה המזל אנחנו יצורים מאוד לא בטוחים בעצמנו. אנחנו תמיד מודאגים לגבי 'איך מסתכלים עלינו'. התדמית האישית שלנו כל כך חשובה לנו שאנחנו תמיד צריכים אישור על כך שלא רק שאנחנו בסדר, אלא שישנם גם אנשים אחרים במצב גרוע מאיתנו!

אינך חושב שאתה מתאים לזה? שאל את עצמך את השאלה הזו: כשמכירים אותי למישהו, האם יש לי את הקושי לזכור את שמותם, אפי' מיד אחרי ההכרה?

אם זה קורה לך ו-אל תדאג, זה קורה לכולם, הינך סובל מהמחלה המוכרת שקוראים לה 'להיות אנושי', יש סיבה למה אנחנו נתקלים בבעיה הזאת. ישנם אנשים שטובים בלזכור שמות כאלו, אבל בד"כ זה תלוי בתרגול ובמודעות. הסיבה שאנחנו שוכחים את השם כל כך מהר היא בגלל שהמח שלנו עובד בד"כ בתת המודע, כ"כ עסוקים בלחשוב איך האדם שמציגים אותנו בפניו, רואה אותנו... כך שאנחנו לא במצב קליטת הנתונים של שמו במוחנו.

אז כולנו סובלים מרמה מסויימת של חוסר ביטחון. ומה טוב בזה? שאפשר להשתמש בזה בקומדיה וליצור צחוק. בגלל שאנחנו יודעים שזה קיים אנחנו יכולים לנצל זאת, ולהשתמש בזה ככלי ענננק.


עליונות באה לשימוש בהרבה דרכים:
· הומור עצמי [גינוי עצמי בהומור]
· הומור עלבוני
· תקיפת המוסכמויות
· לרדת על מתלונן
· לתקוף 'לשעבר' אחד, שפגע בנו
· להתלוצץ על אחד שיודע הכל
· לרדת על 'סלב' שמגיע לו ...

אחד הדרכים הקלות לשימוש ב'עליונות', ואחד המועדפים עלי, הוא גינוי עצמי [הומור עצמי]. בכל פעם שאני אומר משהו שעושה אותי 'עם האף למעלה' בסיפור או בבדיחה, אני אומר משהו ש'מוריד' אותי או מטיח אותי מטה... מה שגורם לקהל להרגיש תחושת עליונות, וזה גם מאפשר להם לדעת שאני לא לוקח את עצמי מידי ברצינות.

"שוטר עצר אותי בצד ואמר לי: אתה יודע מה המהירות שנסעת? אמרתי לו, 'אתה באמת חושב שבמהירות שנסעתי אסכן את עצמי להוריד את העיניים מהכביש ולהסתכל במד המהירות'? אז הוא אמר לי 'הו, אני מבין שאתה רוצה לשחק איתי משחקים'. אמרתי לו: האם זה אומר שאני אמור להתחפש לעז?... ובכן... כשחזרתי להכרה...

כשאמרתי 'ובכן... כשחזרתי להכרתי'... השתמע מזה שהשוטר לקח את האלה שלו וגמר אותי במכות... ועם מה שאמרתי לו , זה כנראה הגיע לי. הפעולה הזו הוציאה אותי 'עניו', וגרמה לקהל לחוש עליונות.


צורני:
בעלי תאוריות צורניות טוענים שההומור קורה כשדברים לא קשורים נופלים למקומם ובאותו הרגע זה נשמע הגיוני. זה מה שאני קורא לו 'רגע של אה-הה!' פיתרון הפאזל שגורם לקהל לצחוק. זה מצריך עבודה לפרוש את החלקים בזהירות כך שהם יסתדרו יחד.

השתמשתי בזה בבדיחה שהמצאתי על המכונית היוגוסלבית שנקראת ה'יוגו'.

"אתם יודעים למה הם קוראים לזה 'יוגו'? בגלל שכשאתם מטפסים איתה על גבעה, היא משתתקת, אתם מכבים אותה, יוצאים ממנה, ו'יו גואו אפ ד'ה היל'...

"ראיתי שלט שאומר 'איזור מנוחה מייל אחד'... חשבתי לעצמי 'וואו זה עצום'!"

עם הבדיחה שלעיל, מה שמשתמע ממנו שהוא מבין שהשלט מתכוון לגודלו הפיזי של איזור המנוחה כמשתרע על מייל שלם. מה שאכן 'עצום' לאיזור מנוחה.

כל ספר הוא 'ספר ילדים' אם הילד יכול לקרוא אותו.

ויש כמה קומיקאים מובילים שמשתמשים בטכניקה הצורנית.

 

[מ. י. פרצמן]

במה להתמקד בכתיבת טקסט שיווקי? @רחל סרולוביץ ממקדת:
[תיאורטי ומעשי]

למעשה,
עיקר המאמץ צריך להיות מרוכז בתחילת הקטע השיווקי.
תפסת את הקורא במשפט - שניים הראשונים? סיכוי סביר שהוא ימשיך לקרוא.
לא תפסת? הוא ימשיך הלאה. אלא אם כן הוא חיסל את כל חומרי הקריאה האפשריים וכרגע הוא בשלב קריאת מדורי יח"צ, תוויות בקבוקים ועלוני תרופות.
אז מה באמת כותבים במשפטי ה'מלקחיים' הללו?
מניחים את קהל היעד שלנו בפרונט, מסתכלים בו קצת ושואלים אותו שאלות: מה חשוב לך בתחום X? מה חסר לך? איפה בדיוק כואב לך?
מדברים על התשובה שלו: כואב לי שאני לא יודע אנגלית. חוסר המשמעת בכיתה מוריד אותי מדעתי. הדורבן בכף הרגל לא נותן לי מנוח. מתחשק לי תותים גם בקיץ.
נותנים לכאב של קהל היעד את מלוא הבמה, והוא זה שתופס אותו, שבוי.
וכשהוא שם, מזדהה, מתחבר ואומר: 'נו, אז יש לכם מה להציע לי?'
זה המקום לספר לו על הפתרון שלנו: קורס מהיר לאנגלית, סדנה למורים אלופים, טיפול אלטרנטיבי חדשני, תותים קפואים כטריים.
אחרי שקהל היעד מבין שקיים פתרון, זה הזמן להציג לו את התועלות שלו.
בסוף, בקטנה, כן נגרום לו לעשות מעשה. נשאיר רמז, שקוף או עכור, על הדרך שעליו לעשות אלינו, כדי לזכות בפתרון שהתאמנו בדיוק בשבילו.

 

[מ. י. פרצמן]

איך פורסים תעלומה? (ממוקד לכתיבת ספר מתח/בלשי) מוסבר בטוב טעם על ידי @נוטרדיימוס
[תיאורטי]

ישנם מספר דרכים לפרוס את ה”תעלומה” בזאנר הבלשי, ואף לא אחד מסיפורי שרלוק הולמס אינו כולל את שיטת ריבוי החשודים. ישנם מעט מאוד סיפורים שלכאורה מהווים דוגמא לשיטה זו, כמו כלב באסקרוויל, אחת ההשראות לפארודיה הנוכחית, אשר בו הוצגו שני חשודים: האחד חשוד בעיני הקוראים על סמך האופי הזדוני של הדמות, ואחת חשודה בעיני משתתפי הסיפור כולם בגלל הראיות המפלילות, מלבד הבלש כמובן, וחברו וואטסון הנאמן. פיתרון התעלומה מוכיח שהקוראים ושרלוק כמובן, צודקים, ומטרת כל הסיפור למצוא מוצא בסבך הראיות. אך רוב הסיפורים התמקדו באופן הביצוע ולא בזהות.

פושע ביצע פשע.

מפאת מחסור במילה אחרת, השתמשתי ב"פשע" למרות שבזאנר זה ה"מעשה" לא תמיד עומד בקריטריונים של מילה זו. משפט זה חושף את שלושת הדרכים לפרוס את התעלומה בזאנר הבלשי, כאשר הגילוי בסוף עונה על אחת השאלות הבאות:

כיצד בוצע הפשע?
בסיפור מן הסוג הזה, אנחנו יודעים מה הפשע, וזהות הפושע משנית בחשיבותה. ייתכן אף שאנו יודעים מראש מי הפושע. כל שנותר לבלש הוא להוכיח את הדרך בה בוצע הפשע והתעלומה תיפתר. לאחר שהבלש יצליח להתחקות אחר מהלך ביצוע הפשע, תפיסת הפושע תהיה תוצר לוואי שיבוא כמעט מאליו.

מה הפשע?
כאן אנו יודעים את זהות הפושע אולם איננו יודעים מה הוא הפשע. ייתכן שהמעשה בוצע כבר, אך מתברר לבסוף שלא היה מדובר בפשע כלל, וייתכן שהפשע לא בוצע עדיין ועל הבלש להקדים תרופה למכה. לאחר שהבלש יצליח להתחקות אחר מהלך ביצוע/תכנון המעשה, הצדק יבוא מאליו.

כ83.3% מסיפורי שרלוק הולמס נמנים על הסוגים הנ"ל. הסוג השלישי נראה אומנם צפוי ומובן מאליו לסוגה הבלשית, אך קונן דויל ממעט להשתמש בזה:

מי ביצע את הפשע?
בתעלומה מסוג “מי גנב ת’עוגיות” הסופר מעלים את מבצע הפשע, ובו זמנית מעלה את החשיבות של שאלת הזהות שלו. ניתן לעשות זאת ע”י קביעת הפושע כאדם הכי פחות סביר בשיטת הבגידה. כאן נסיבות רגשיות ועובדתיות נותנות מעין “אליבי” עבור הקהל, הגורמות לו לבטל את האפשרות שהפושע האמיתי הוא הוא הפושע האפשרי עד לגילוי הסופי.

אני חייבת להדגיש שלפחות חלק מהנסיבות חייבות להיות הגיוניות וניתנות להוכחה לכאורה, עד שהגילוי חושף את השקר שבאליבי. לסמוך על “קרבה ונאמנות” של הפושע לפרוטגוניסט זו טעות חובבנית שתעבוד רק על קוראים בלתי מנוסים. מכירים את החבר ה”נאמן” שחוכך תמיד את ידיו בחיוך אפל מאחורי גבו של הפרוטגוניסט? זהו פשע סיפרותי מסוג ה”נבל המשופם”. אל תעשו את זה.

צפה בקובץ המצורף 454260

קביעת הפושע בסוף כאדם הכי לא סביר מכל הבחינות הינו פשע מסוג אחר. בגידה של הסופר בקהל שלו....


דרך נוספת להעניק חשיבות לשאלת הזהות, היא להעלות את רמת הסבירות לכל המעורבים בשיטת ריבוי חשודים עליה דובר בפסקה הראשונה של תגובה זו. בתעלומה מסוג "האנשים שבחדר" הסופר יוצר מאגר של אשמים פוטנציאלים, כאשר לכל חשוד יש מניע, הזדמנות, ויכולת לביצוע הפשע.

לבד מ6.7% מתך הסיפורים, התעלומה האמיתית שהובילה את הסיפור היתה כיצד בוצע הפשע, כאשר שאלת הזהות היא משנית בדיוק כמו בכל הסיפורים האחרים בהם שמו של האשם לא אומר לנו דבר. כפי שהבלש עצמו דורש מכותב רשימותיו:
“[עליך] להגביל את עצמך לרישום תהליך הניתוח של הסיבה לתוצאה, שהוא למעשה הצד היחיד הראוי לציון בעניין הזה”.

למעשה, ברוב הסיפורים של קונן דויל מהסוג האחרון, זהות האשם ידוע לקהל מראש בעזרת שתילת רמזים עבור ה”חוש הנשי” של הקהל, בדמות של מאפייני אישיות, ניסיון, היכרות וכיוצא בהן. בסיפורים אלה אנחנו רק מחכים שגיבורינו הבלש יצליח לענות על שאלות הכיצד ו/או מה הפשע, ובכך יתפוס את הנבל של הקהל.

נפרד מהשאלות הנ"ל קיימת שאלת הלמה. בסיפורי קונן דויל שאלה זו משנית גם היא ותשובתה מתלווה לתפיסת הפושע בגילוי שבסוף.


הציור באדיבות @הגיבן

 

[מ. י. פרצמן]

מהי שירה ומהי חריזה? @מ. י. פרצמן במאמר מפורט:
[תיאורטי]

פורסם בטור הביקורת שלי ב"יחידה", קישור לבלוג כאן.
על חריזה: מהי וכיצד / מ. י. פרצמן

"בעיניי זו ירידת הדורות כשכותבים שיר ללא חריזה". כך כותבת מ. דודי בתגובה להזמנת פתיחת דיונים במאמר הקודם. "אפילו חריזה שטחית ופשוטה מספיקה. מה הטעם בשורות ספורות? זה כמו לכתוב תובנה ומחשבה בקצרה. אשמח לשמוע על כך תגובות".

לפני שנדבר על חריזה, הבה נדבר על שירה.


מהי שירה?

"שירה היא מיטב המילים במיטב סדרן", כך הגדיר אותה המשורר והמבקר קולרידג’. בחירת המילים ובחירת המיקום שבו משבצים אותן הן אלו שיוצרות את השיר.

למעשה, קשה להגדיר במדויק מהי שירה. במשך שנים רבות ניסו האמנים להגדיר מהו הגבול בין כתיבה ספרותית מסוגים שונים לבין שירה, אך מעולם לא נבנתה התבנית המדויקת.

שירה מורכבת מטקסט, אך לא ברור מה בדיוק ההבדל בין טקסט פרוזה לטקסט שירה. האומנם השורות הקצרות והחרוזים הם אלו שהופכים את הטקסט להיות שיר?

התשובה היא שלילית. שורות קצרות אינן יכולות להפוך טקסט לשיר, כיוון שאם כן כל רשימת מכולת הייתה שיר. (עגבניות, עוגיות, ערגליות ושקיות, והרי לנו שיר…)

חרוזים גם הם אינם יכולים להפוך טקסט לשיר, כיוון שחרוזים אינם תוכן. הם צורת הגשה, וצורת הגשה אינה שיר.

מה, אם כך, הופך טקסט להיות שיר?

שמעתי פעם משפט נחמד: ההבדל בין שיר לסיפור הוא שבסיפור כותבים הולכת על המדרכה, ובשיר כותבים הוֹלְכָה על המדרֶכֶת.

המשפט הזה דווקא אינו מופרך, והוא יובן יותר בהמשך בעז"ה.

טקסט נוצר מתוכן. שיר, לעומת זאת, נוצר מתוכן ומאמנות בולטת.

שיר מורכב משילוב התוכן המילולי עם אלמנטים אמנותיים בולטים. סיפור, לדוגמה, מורכב ברובו מתוכן ובמקצתו מאלמנטים אמנותיים. השפה צריכה להיות טובה ועשירה, נכונה ומתאימה לז’אנר, אך האמנות אינה הכלי הבולט בה, כי אם התוכן הוא העיקר.

שיר מורכב בעיקר מאמנות. התוכן מובא אך ורק בצורה אמנותית, העשויה מאלמנטים אמנותיים שונים היוצרים את השיר.


מהם האלמנטים האמנותיים המרכיבים את השיר?

לפני שנעבור למבחר האלמנטים האמנותיים העומדים לרשותנו, נדגיש כי הבסיס האמנותי בכל כתיבת שיר חייב להיות המקצב. משקל המילים ומשקל השורות המשתלבות זו עם זו – משפיע על המקצב, כך שגם אם אין לשיר מנגינה, הקורא עדיין ישמע את מילות השיר כמנגינה. לכן קוראים לו שיר. המצלול של מילות השיר, החריזה, השורות הקצרות, האונומוטופיאה (מצלול/תצליל) וכל יתר האלמנטים חייבים לשרת את המקצב הבסיסי והנעים של השיר.

לאחר שהגדרנו את הבסיס, הבה נעבור הלאה.

כאן, סוף סוף, מגיע תפקיד החריזה. לחריזה יש תפקיד חשוב ומשמעותי בכתיבת שירה, כיוון שהיא אלמנט בולט מאוד, שתופס את העין מיד ומעלה את התוכן מתוכן בלבד לאמנותי.

שורות קצרות גם הן אלמנט בולט, ואפילו הכרחי, כיוון שהן יוצרות מקצב צלילי נעים לאוזן. זוהי צורת מבנה מגדירה; השורות הקצרות, מלבד האמנות שהן מוסיפות, גם נושאות מעין שלט שאומר "אני שיר".

הצימוד גם הוא כלי הדומה לחריזה בגלל היסוד הצלילי שלו, ותורם לאמנות של התוכן.

אלמנט נוסף ומשמעותי מאוד הוא האמצעים הפיגורטיביים[1]. השימוש במטפורות, דימויים, האנשות, מטונימיות (החלפת שמות), אוקסימורונים (צירוף מושגים הסותרים זה את זה כך שצירופם יוצר משמעות חדשה) ועוד, מעשירים את אופן הבאת התוכן והופכים אותו לשירה.

כנ”ל שיבוץ: שילוב והטמעה של חלקי פסוקים או להבדיל ביטויים ביצירה; אנלוגיה: הקבלה בהצגת הבדלים בין שני סוגים שונים, או את המשותף להם; אירוניה: צורת ביטוי דו משמעית; ועוד הרבה כלים נוספים.

כל אלו ועוד אמצעים אמנותיים, שלוקחים את התוכן המילולי, משלבים אותו במקצב בשילוב אלמנטים ויוצרים ממנו שיר. הם אומנם לא התוכן עצמו, אבל הם חלק מרכזי ובסיסי מאוד בכתיבת שירה.


איך משתמשים באלמנטים האמנותיים?

כמו שצייר אינו משתמש בכל הצבעים שבכַּן הציור שלו בכל ציור שהוא צובע, כך גם משורר אינו משתמש בכל האמצעים האמנותיים העומדים לרשותו. בכל ציור הצייר יבחר באלו צבעים להשתמש, המתאימים לאותו ציור.

כך גם המשורר. כתיבת שירה היא מלאכת אמנות מיוחדת, כיוון שמלבד השימוש הנכון באמצעים האמנותיים, המשורר צריך גם לבחור באלו מהאמצעים הוא ישתמש.

וכאן אנו חוזרים לנושא החריזה. חריזה היא אלמנט בסיסי ומשמעותי מאוד. כמו שצייר, שלרשותו צבעים רבים בדרך כלל יבחר להשתמש בכל ציור בצבע לבן או שחור, כיוון שאלו הם צבעים שימושיים ובסיסיים, כך בשירה בדרך כלל משוררים יבחרו להשתמש בכלי החריזה. החריזה היא צבע יסוד משמעותי מאוד, וכמעט תמיד יבוא לידי שימוש יעיל.

זאת הסיבה שמ. דודי מרגישה כי שיר ללא חריזה איננו שיר, כיוון שאכן, רוב השירים משתמשים באלמנט החריזה הבסיסי. אלא ששיר אינו חייב להשתמש באלמנט הזה. כמו שאכן יהיו ציורים שלא יכילו את הצבע לבן, כך גם יהיו שירים שיכילו אלמנטים אמנותיים שונים, אך לא חריזה.

מה שבטוח – כמו שכל ציור חייב להיות מורכב מצבעים, ובלי צבעים אין ציור; כך כל שיר חייב להיות מורכב מאלמנטים אמנותיים, ובלי אלמנטים אין שיר.


מהי חריזה?

את ההגדרה המילולית כולנו מכירות. חריזה היא טכניקה שירית המבוססת על חזרה של צליל דומה בסופי מילים.

לא נרחיב כעת על סוגי החרוזים מחוסר מקום, ננסה למנות את הדפוסים הנפוצים בקצרה:

חריזה צמודה: א, א, ב, ב
חריזה צלובה-סרוגה: א, ב, א, ב
חריזה חבוקה: א, ב, ב, א

ישנם עוד סוגי חריזות שונות, הבאנו כאן דוגמאות לסוגים הנפוצים בשירה בת ימינו.


איך משתמשים בחריזה?

הנקודה החשובה והעיקרית ביותר ב"איך משתמשים בחריזה", היא איך לא משתמשים בחריזה.

ידועה ההמלצה המפורסמת של האבן עזרא "לא תחרוז שור בחמור". מדוע?

חרוז הוא כמו יהלום. יהלום בא להעצים את היופי, להוסיף חן והדר.

כשיהלום משובץ בכתר, אחד הדברים שעליהם האמן נזהר הוא להקפיד כי היהלום יכנס בדיוק לחור שבו הוא מיועד. שישתלב שם בתוך יצירת הפאר, שיוסיף חן ויופי.

ברגע שהיהלום לא שולב נכון ובולט מעל הכתר בצורה מעוותת – היצירה נהרסת. היד המלטפת את הכתר אינה חשה ביופי, אלא נשרטת ומדממת. במקרה כזה – עדיף שהיהלום לא יהיה שם מלכתחילה. הוא מאבד את המטרה שלו, כיוון שאינו מוסיף יופי אלא גורע ממנו.

קיימת בימינו תופעה נפוצה, הלוקה בהעמסת יתר של חרוזים. השיטה דוגלת ב"בואו בהמוניכם, יש מקום לכולם!" החרוזים מתגלגלים במורד השיר, אוטמים בו כל שורה ומותירים אותנו ללא כל תוכן אלא עם חרוזים בלבד.

חריזה היא מלאכת אמנות יצירתית ורגישה. כשלא משתמשים בה נכון – לא רק שהחרוז אינו מוסיף יופי, אלא שהוא הורס את השיר!

לדוגמה: למילה כדור אולי יש שמונה עשר חרוזים. זה לא אומר שחייבים להשתמש בכולם בשיר אחד. הרכבת טקסט מהמילים הדור; חדור; סדור; נדור – אינה הופכת את הטקסט לשיר. הצורה אמורה לשרת את התוכן, לא התוכן את הצורה.

ובמשפט אחד: אל תבנו שיר על פי חרוז, בנו חרוז על פי השיר.


_________________
[1] אמצעים פיגורטיביים הם כלים רטוריים המשמשים להמחשת מושג או תיאור באמצעות יצירת תמונה מילולית המתאימה או מקבילה אליו. (ויקיפדיה)

 

[מ. י. פרצמן]

איך כותבים בלי השראה? @אשר לב סותר את המיתוס ומסביר:
[תיאורטי ומעשי]

על מגש של כבוד והוקרה, מוגשת בזאת התובנה השנייה בסדרת הטיפים 'איך עושים כסף מכתיבה'.
התובנה נכתבת מתוך ניסיון רב בשטח.
אשמח לכל תגובה!


בואו ננפץ וננתץ את המיתוס:
כתיבה לא דורשת השראה!!!

כוסות הקפה לא הביאו בלגימותיהן את רוח היצירה המיוחלת. שנ"צ של שחרית התבררה גם היא כחסרת מעוף. אתה עומד טרוט עיניים ומודיע לכל מי שמוכן לשמוע:

אני מוכרח לקחת פסק זמן. אולי חופש של יומיים בנירוונה. בכינר. בכינרת. בגלי צאנז. בעפולה עילית. אני מוכרח לקבל קצת השראה!

מה זאת אומרת 'מה יום מיומיים'? לפני שש שעות, בבוקר אחרי שחרית, התקשר אלי אחד וביקש ממני שאכתוב לו פרוספקט לארגון החסד שלו. ארגון נחמד. ככה זה נשמע. אבל לא יותר מידיי ייחודי. משהו כזה אנמי. בנאלי. עממי. רגיל. נדוש. טחון. לעוס. יבש. תפל.

הוא הסכים לשלם אלף חמש מאות שקל, לא לפני שהוא התריע בפניי כי הוא מוכרח לצאת עם הפרוספקט הזה בסופ"ש הקרוב. היום יום שלישי. מחר, ברביעי, זה חייב להיות מוכן. סגור. חתום. נעול. אחרי הגהות וליטושים של השנייה האחרונה.

עכשיו מפרידה ביני לבין האלף חמש מאות ש"ח רק השראה אחת, רוחנית, רחוקה, עלומה, עמומה, נסתרת, בלתי מושגת. אם רק אמצאנה - הכסף בידינו.

* * *

ככותבים אנחנו יודעים שלפעמים הכתיבה זורמת וקולחת והמילים בורחות מהשרוול ישר אל האצבעות הנוקשות על המקלדת. קובץ ה'וורד' הפתוח מתמלא ביצירות אמנות מרהיבות עין ומשובבות נפש. לנו נותר רק לגלגל את גלגלת העכבר לאחור ולפלוט לחלל המשרד קריאת 'וואו' מתפעלת.

את זה כולנו מכירים.

זוהי ה'תזה' שדוחקת בנו לחפש השראה ומעניקה לנו 'היתר' מצפוני להתבטל בימים שהיא נעלמת ואיננה כי לקח אותה האלוקים.

זוהי התפיסה השגויה שאומרת לנו שכותב לא יכול להקדיש יותר משעות אחדות מידי יום לכתיבת תוכן מקצועי.

זהו הגורם הראשון לדחיינות הבלתי נסבלת שעולם הכתיבה מתאפיין בה. כל מזמיני הכתיבה יודעים ומכירים את התירוצים השחוקים של הכותבים שמורחים את הזמן ולא מספקים את הסחורה, בטענה הנדושה והממוחזרת הזו ש'מה אעשה? חכה עוד יום יומיים. אין לי, פשוט אין לי השראה'.

אם היה לי זמן הייתי מרחיב על כך. כותבים מאבדים המון פרוייקטים של כתיבה ולו בגלל חוסר הזמינות שלהם. כלומר, חוסר היכולת להנפיק חומרים טובים בקצב מתקבל על הדעת.

אבל האמת היא שכתיבה לא בהכרח דורשת השראה. ככותבים אנו מוכרחים להתרגל להושיב את עצמינו מול הקובץ הריק ופשוט להתחיל לדלות מתוכנו את המילים.

לכתוב בצורה לא מסודרת את הרעיונות אותם אנו אמורים לכתוב ולהתחיל לערוך אותם. לשפץ אותם. ללטש אותם. לעשות מהם תוכן מקצועי ראוי לשמו.

אולי מרבית הכותבים אינם מודעים לעובדה כי יכולת הכתיבה מוטבעת בתוכם ויש גם יש ביכולתם לעשות בה שימוש בכל זמן ועידן.

ההשראה היא פיקציה. אחיזת עיניים. צריך ללמוד להתעלם ממנה. לעבוד בלעדיה. לא להיבהל כשהיא איננה.

להנפיק מתוכנו חומרים גם כאשר אנחנו יבשים. וללמוד להעביר את החומר תהליך של הרטבה, של השבחה, של הוספה ועריכה ושיפוץ וליטוש. בלי השראה.

ואז יקרה אחד משלושת האופציות הבאות: או שההשראה תגיע, או שניקח לעצמנו פסק זמן ונקרא שוב את החומר, או שנשלח את החומר ונקבל עליו קצת הגהות ותיקונים.

זה הכול.

הכתיבה היא אולי למעלה משמונים אחוז יכולת נרכשת. הבנה מושכלת כיצד אמור להיראות משפט נכון. בחירה נכונה של מילים בעלי משמעות נכונה. תחביר, פיסוק, דקדוק. התמקדות ברעיון אותו אנו מבקשים להעביר ומציאת הדרך הנכונה להעברתו.

אלו הם דברים שיש ביכולתנו לעשות אותם גם ברגעים של יבשושיות גמורה. בדיוק כמו גיטריסט המוזמן לנגן באירוע. או כמו צייר הנדרש לצייר קריקטורה.

אז במחילה מכבודה, שההשראה תחפש את החברים שלה ותניח לנו להתפרנס בכבוד!

 

[מ. י. פרצמן]

איך בוחרים שם לספר? @דוכסוסטוס סוקר סוגי שמות:
[תיאורטי]

בחירת שם לספר היא מהחלקים האהובים והשנואים ביותר ובכל מקרה היא משתנה פעם בשלושה ימים. לו המחשב הצהל"י שבוחר שמות למבצעים מתוך בסיס נתונים, יירתם למשימה הוא יפנה עול ואחריות רבים מגוו הסופרים שגם-כך שחוח ויאפשר להם להתמקד בדברים החשובים באמת. אל-דאגה, אף אחד לא משחרר את הבחירה הגורלית הזו מידיו הבטוחות.

יש תחושה שבשם הספר טמונה תמצית כל ההשקעה עליו, ובצדק. בחירת שם מותג היא החלטה שיווקית מכרעת בכל מוצר, לשם מתנקז הרושם הראשוני המיוחל של הלקוח הפוטנציאלי, אבל היא גם כותרת לשעות אינספור של עבודה.

הבה ונסקור את האפשרויות העומדות לפתחינו בהתלבטות הקשה הזו.

תנכ"י-שמרני
אל תדמי בנפשך, לולא האמנתי, אנכי מבקש, באשר הוא שם.
מאפיינים: כנות, אמונה, שליחות, פעם.

מתאים לביוגרפיות, סיפורים אישיים וסיפורי יהדות. בניינטיז היו סלחניים יותר עם מסרים בכפית וכך הסקטור הזה זכה לעדנה. היום מתקשים לקבל אפילו מקלות סושי עם מסר, ודאי לא ספר שמכריז 'אני מתכנן לחזק אותך'.

שמי
מהללאל, טלי, אמל ילד הסודות.
מאפיינים: סיפור סביב אישיות מרכזית, מיסתורין, ערגה, רומנטיקה.

לא פגשנו ספר בשם 'אלימלך', רק שמות חריגים זוכים להפוך משם אדם לשם ספר. ממלכה במבחן כמובן העבירה בהצלחה במבחן סדרת שמות שלכל אחד מהם מתלווים מאפיינים משלו. וריאנט נוסף כולל שם כחלק משם הספר כמו 'קוראים לי צביקי גרין', זכרונותיו של מוטי ויליאמזון'. אישית לא עלה בידי להתרגש מזה שקוראים לספר 'שולינקה' או 'לנה', אולי 'סומנטה' כן.
גם בביוגרפיות וסיפורי חיים מוצאים הרבה סגנון כזה של שמות, כנראה לא העלו בחכתם שם יצירתי או שהסיקו שהוא מיותר עבור הדמות המסוקרת.

מתח
משחק קטלני, טווח אפס, טביעת אצבע.
מאפיינים: הפתעה, אלימות, סכנה, כאב.

לספר מתח אין מה להסתתר מאחורי שם כוללני, שם מותח ואפוף דרמה הוא חלק ממתיחת הנשמה. לקרוא לספר מתח 'עין בעין' זה עלול להיות טעות קשה, לו מ. ארבל לא היה מגבה את המתח בחתימתו. הטעות היא גם בכיוון ההפוך: אין מקום לשמות אלימים עבור ספר פסטורליה.

מילה בודדת
שתול, מחוקים, דואט, תחנות.

למילה בודדת יש כוח לתת הצהרה ויחד איתה לשמור על עמימות. מצד אחד – בדיוק מה ששם ספר זקוק לו, מצד שני – לרוב השם לכשעצמו לא מצליח לספק הנאה, וחבל לוותר עליה.

יצירתי
חצויה לאחת, סתירה מצלצלת, צדיק סופית, אלף סודות וסוד.

זהו הענף הגדול והמושקע של השמות, הוא מכיל מגוון רחב של סגנונות ולכן קשה לאפיין אותו. הוא מספק יתרון גדול לכותבים חדשים ומאפשר להם להתבלט בעזרת שם שמדגדג את העין. ההשראה נשאבת לעיתים ממקורות יצירתיים כמו מתחומי מדע וחשבונאות: כלים שלובים, שישה עשר משולשים, משוואה בשלושה נעלמים. בדומה לזה תמצאו שמות רבים עם רכיב של מיספור: תוך 72 שעות, יום ושש שעות, חצויה לאחת, צופן 117, 60 שיחות שנענו, 36 מעלות בצל, אנשים מספרים על עצמם 12.

שם משקף
לא מעוקצך, אלמונית מקצה המחנה, אפשר לקרוא לך אמא, הנורמלי האחרון, מוצלחת בקושי, עולם נכה, מיניאטורות.

זה גם אחד הנפוצים - שם שמשקף הליך מהסיפור: זה כנראה עושה היטב את העבודה, אם עושים עבודה נקייה. אבל כשלא מוצאים שם הולם משקף ומאלתרים שם על בסיס פרט או פריט שולי כמו 'פנקס צהוב', '28 שורות', 'מעבר חציה' או אם בוחרים בשם שקוף מדי או משעמם מדי, זה ודאי לא אולטימטיבי.

השראה
אנשים מקריסטל ומנחושת, לכן הים מלוח, ילדה נוף, במה ללא קהל (חלקו פורסם בפורום כאן), לדהור עם הרוח.

לייצר אפיק מחשבה בעזרת מילים בודדות – זו אומנות. אבל זה גם צעד שיווקי יעיל שהופך את שם הספר לזכיר ואהוב.



בהצלחה בכל החלטה.