תתחדשו

[יאן]

"נו, איך זה?" שאל אבא בחיוך מהוסס.
לא יודע, זה אחרת.
היה פה את החלון הזה שהשקיף על העץ הישן, דווקא אהבתי להסתכל בו. עכשיו סתמתם אותו.
נכון, אמר אבא, אבל נכנסו משם כל הזמן מעופפים.
וגם הספה החדשה פחות נוחה. ועכשיו צריך לשמור עליה מקשקושים.
אבל היא לא יותר יפה?
כן. אבל אהבתי את הקודמת.
חוץ מזה אני רואה ששיניתם את המקום של השקעים והמתגים, ואיפה הקומקום הישן, זרקתם אותו?
כן, הוא כבר היה ישן.
אז מה, אבל הוא עבד טוב, והחדש עובד לאט.
ומה זה הכפתור הזה? מה הוא מדליק? אוי זה עשה קצר, הצילו!
די, מויש'לה. תצטרך להתרגל וזהו.
זה הבית שלי, ואתה גר פה בחינם, אז תגיד תודה ולילה טוב.
וחוץ מזה עוד לפני שנולדת גם עשינו קצת שינויים ואתה אפילו לא ידעת.

 

[פירי]

כבר מזמן לא הייתי בספריה. פעם פעם, כשעוד היה לי זמן פנוי הייתי מבקרת שם הרבה, אבל לאחרונה אני רק מגיחה מדי פעם, כשאני עוברת באזור.
מריחה את הריח האהוב, בדרך כלל פוגשת שם חברה או שתיים, בודקת אילו ספרים חדשים יש, ומדפדפת קצת גם בישנים. תמיד המפגש הזה מטעין בי מרץ להמשיך לעשות את מה שצריך, ומעורר בי שוב את התקווה הישֵנה שעוד יהיה לי זמן לתחביב שלי. הספריה כאן, מחכה לתת לי משלה כשאזדקק.
ואתמול אכן הזדקקתי לספר מסוים בשביל העבודה. לא לתחביב, ובכל זאת התרגשתי לקראת הפגישה הצפויה עם המקום האהוב עלי.
נכנסתי לבנין, מושכת בידית.
בום!
"הספריה סגורה לרגל שיפוצים
תפתח שוב מחר בצהריים
תודה"
קראתי שוב ושוב את השלט, לא מאמינה.
יצאתי מהבנין בצעד נגרר, ומיד חזרתי חזרה.
הספריה סגורה, השלט שקראתי מקודם עדיין כאן.
זה לא חלום.
בקושי הצלחתי לעשות משהו בבית. הבטתי שוב ושוב על השעון, מתי כבר יגיע הלילה, ואז הבוקר, ואז הצהריים, ואז אלך לספריה ואבדוק מה קרה ולמה סגרו לי אותה.
למחרת מיד אחרי חצות (זוהי שעת צהריים, נכון?) רצתי לספריה.
"הספריה סגורה לרגל שיפוצים
תפתח שוב מחר בצהריים
תודה"
שוב חזרתי הביתה, הסחתי את דעתי למשך כמה שעות, וכשתמו ההסחות יצאתי שוב למקום.
מושכת בידית בלחץ.
כן! פתוח!
אני נעמדת בפתח, ונשארת שם.
איזה אור מסנוור!
ובלגן!
מאפילה ביד אחת על העיניים, ואת היד השניה שמה על הפה.
לא יפה לצעוק, תראי איך עבדו קשה לשפץ כאן.
הריח שונה לגמרי, מריח סיד טרי.
גם הספרים הוחלפו.
הישנים נזרקו, חדשים נוספו. חלקם בשפות זרות, שתורמות לי לאווירה הזרה. כאילו שחסר לי כאן זרות.
הותקנו המון מדפים צבעוניים, וכפתורים חדישים ומחודשים. היום הכל דיגיטלי.
בכל מקום יש הוראות שימוש למבולבלים ושלטים על השינויים, למרבה הצער נראה שהם לא עוזרים בכלל.
אני מסתכלת על המנויים.
חלק כמוני, בוהים בהלם. חלק צועק שאלות לאוויר. חלק מנסים לבדוק איך מתנהלים כאן, מפילים תוך כדי הליכה חפצים וכלים שונים.
החשמל נכבה מדי פעם, והאחראים שנאספו כאן כולם יחד לכבוד המאורע, מנסים ככל יכולתם לכוון את הציבור, לענות לשאלות, להתחנן להיאזר בסבלנות עד שהכל יסתדר.
ומי מדבר על כך שכולם שכחו לגמרי מהמטרה בה הגענו לכאן.
מהספרים.

--

לאט לאט אני מתרגלת לאור הבוהק, וגם המחשבות מסתדרות לאיטן, מרשות לזכרון אחד לא מאד ישן, לצוף למעלה.
בעצם גם בעבר המקום עבר שיפוץ ולקח זמן עד שכולם התרגלו, כמעט עד עכשיו.
אז אנסה להתרגל מהר, עוד לפני השיפוץ הבא.