שיתוף - לביקורת תרביצי לי

לוטם · ביום ראשון בשעה 00:32

היא הביטה קדימה, בולעת דמעות. לא נותנת להן לצאת. בשום אופן.
שיניה נשכו את שפתיה, כמעט עד זוב דם. שותקת, דוממת. כולאת בתוכה מילים, צעקה.
שאלה גדולה.

למה היא צריכה לשמוע עלבונות? למה?

המילים עוד הדהדו בראשה, אמנם הן לא היו מופנות אליה, אך הן דוברו עליה.
"אם תמשיכו לחנך אותו ככה, הוא יהיה כמוה, רק מתעטשים לידה, והיא בוכה".

ציפורניה התחפרו בתוך כפות ידיה. בוכה. היא. צחוק עצוב כמעט ונשמע מכיוונה.

שנים לא בכתה, דווקא בגלל מילים מעין אלו. למה היא צריכה לשמוע אותן, שוב? למה?
כי את אישה, ואישה היא בכיינית. שמעה בתוך מוחה את הקול הגברי שהסביר לה במתיקות. היא נשפה.

לא מבחינה בו, נעמד מולה. "מה עכשיו?"
היא חייכה. "כלום". עפעפה, מעבירה את המגב על הרצפה, אוספת טיפות.

הוא פסע על הרצפות הנקיות, חיוך עליז על שפתיו. היא לא התאפקה. "שב במקום אחד. אתה מפריע לי".
היא לא הביטה עליו, שומעת אותו מגחך. "אני נשאר פה. מה תעשי תרביצי לי?!"
"אולי". היא בלעה שוב את הכעס.

מנסה להתגבר. חייבת.