שיר תקוות עתיד

[אנונימי 770]

אחרי שהגשם הפסיק לבכות
החלו עלים בשדות לבצבץ
הרמתי את ראשי, ניסיתי למחות
כמו ציפור קטנטנה מנסה לצייץ.
עולם של שקר, מדור אכזבה
כל ישות מושכת קצה.
נאמרות המילים, מציתות להבה.
אנוש, טובתו רק רוצה.
כשפרק הטל כאבו והצמיח צמחי מרפא
חשבתי לשתף את אשר דאבתי.
אך אין אוזן קשבת, אין יד על הפה
באותו היום, לפינתי שבתי.
צפיתי מהצד על הצדים בפיהם
ועל היורקים חיצי אש מלשונם
לחורשי רשע, דימיתים בדבריהם
זולתם מאבדים אמונם
מייחלת ליום בשורה אמיתי
בו מטר יוריד מאושר דמעה
הוא יבוא ברגע הנדמה שגרתי
ומכאב הגלות לא יזכרו מאומה