הנושאים החמים
הנושאים החמים
כמה מחשבות יכולות להתרוצץ בראש בשברירי רגעים, בתוך חמש דקות בלבד?
בתחילה היו אלה מחשבות הכעס. איך היא מעיזה, איך היא מרגישה עד כדי כך בנוח – פשוט להתקשר ולהודיע שהיא כאן. עוד חמש דקות היא עולה לביקור. וזה לא שהיא גרה קרוב, שלא היה לה זמן לתכנן מראש את הביקור. וזה לא שהיא קרובת משפחה (לא שלחמותה הייתה מרשה לבוא לבקר בהתראה כזו קצרה) – בסך-הכול ידידת משפחה של אִמה, מהשנים עברו.
אחר-כך הגיעו מחשבות הייאוש. הביטה סביבה, על שלושת הילדים הנתונים בתוך ים של ניירות וצבעים, על הספה העמוסה בבגדים שהיו פעם מכובסים וכעת נטו בצורה מסוכנת לערמת הניירות והילדים, על ההר שהתגבה בכיור במטבח, ועל השירותים הפתוחים לרווחה, שהציגו את הפספוס האחרון של בן השלוש. בחדר הילדים צרח בן השנה בלול שלו – הוא התעורר משינה, רעב מאוד, מן הסתם – והיא אפילו לא עשתה צעד אחד לעברו, כדי להוציאו ולטפל בו.
דודה יוכבד – הם קראו לה דודה כילדים, אף שלא היו לה שום אחיינים – מעולם לא גידלה ילדים. מעולם לא ניהלה בית של יותר מאדם אחד. כשהייתה מגיעה לבקר אותם, בבית הוריה, הייתה מטביעה אותם במתנות ובגערות: בובה מדברת ביחד עם "למה החולצה שלך לא מסודרת?", מכונית על שלט ביחד עם "לאן אתה בורח ונמלט?", משחק הרכבה משוכלל ביחד עם "אתם מסדרים את הבית לפעמים בכלל?"
איך מחשבותיה יצרו את החרוזים הללו עכשיו – נשגב מבינתה המתוסכלת.
היא לא רצתה שדודה יוכבד תבוא לבקר, בשום פנים ואופן לא. לא רצתה שילדיה יספגו את הגערות שלמדה היא עצמה לשנוא כילדה. אפילו במתנות שאולי יגיעו לא רצתה – כאילו שחסר פה בלגן. כי מתחת לערמות של הדפים והצבעים היא ידעה שיש לא מעט חלקי משחק שבורים ובובות ומכוניות חסרות יד או גלגל. שום-דבר אצלם לא נשאר שלם.
מחשבות הייאוש התחלפו בדחיפות. אולי כן כדאי לנסות לסדר פה משהו. לסגור את דלת השירותים, להעביר את כבודת הספה למיטה שבחדר. לגרוף את הערמה המגוונת שמציפה את הסלון למקומות נסתרים. לקבל את פניה של דודה יוכבד. להשתדל לעוות את הפנים בחיוך.
אוף, היא לא מסוגלת.
פנתה להוציא את התינוק. לפחות שצרחותיו לא יחרישו את מחשבותיה המבולבלות, את פטפוטיה של הדודה יוכבד.
שלפה אותו מהמיטה, רטוב כולו מהבקבוק של לפני השינה פלוס החיתול, והוא הרים אליה את עיניו הגדולות – וחייך.
החיוך המיס את כל ההגנות שבנו מחשבותיה ברגעים האחרונים. היא נשקה לו בלהט, מתעלמת מהרטיבות, וחשה איך האושר מתגנב למחשבותיה.
לדודה יוכבד מעולם לא היה את האושר הזה...
נעצרה באחת, בחנה את מחשבתה החדשה.
לדודה יוכבד מעולם לא היה את האושר הזה. תמיד נאלצה להסתמך על אושרם של אחרים, ליפול לתוך עולמם המאושר של זרים לה. להצליח להיקרא דודה בפיהם.
היא פה באזור, מאיזושהי סיבה. אף-פעם לא הגיעה לביתם שבעיר הקטנה והשכוחה לפני-כן. סוף-סוף יש לה את ההזדמנות. סוף-סוף היא תוכל לראות את הפירות שגידלה הילדה ששיחקה בבובה המדברת שהביאה לה אי-אז, כשהייתה צעירה יותר וכוחה להסתובב ברחבי הארץ בבתי חברים עדיין היה במותניה.
ולה – דווקא לה – יש את היכולת להעניק את ההזדמנות הזו ליוכבד הקשישה. להעניק את פיסות האושר הקלושות הללו, האושר שלעולם לא יהיה שלם בחייה של דודה יוכבד. ולה – דווקא לה – יש את ההזדמנות לחוש כמה טוב לה עצמה הביקור המפתיע הזה. אולי – אולי דווקא טוב שתנחת הדודה פתאום, ותיתן לה תירוץ לסדר את הבלגן? אולי – אולי אפילו תבקש מהדודה יוכבד עזרה בקיפול הבגדים – אצל אמה בבית לפעמים היא הייתה מגהצת חולצות. כן, אולי תוכל אפילו להראות לדודה יוכבד שהיא נעזרת בה, באמת...
מחשבותיה המהורהרות פסעו עמה ועם התינוק אל הסלון. סגרה בדרך את דלת השירותים, פצחה בקול מתלהב לעבר הילדים: "מי רוצה לסדר כאן? עוד מעט תבוא אלינו אורחת חשובה!" הניחה את התינוק בכיסא האוכל עם קרקר רך, נטלה שתי שקיות זבל ענקיות – אחת בשביל הניירות, אחת בשביל אכסון זמני לבגדים – ורגעים אחדים אחר-כך אצה לפתוח את הדלת.
והמחשבות המאושרות שלה, המחשבות מלאות התפארת שהתהפכו לה פתאום, פשקו את שפתיה בחיוך רחב, חיוך של הודיה, חיוך של חסד אמתי – של אחת שעושים עמה חסד.
בתחילה היו אלה מחשבות הכעס. איך היא מעיזה, איך היא מרגישה עד כדי כך בנוח – פשוט להתקשר ולהודיע שהיא כאן. עוד חמש דקות היא עולה לביקור. וזה לא שהיא גרה קרוב, שלא היה לה זמן לתכנן מראש את הביקור. וזה לא שהיא קרובת משפחה (לא שלחמותה הייתה מרשה לבוא לבקר בהתראה כזו קצרה) – בסך-הכול ידידת משפחה של אִמה, מהשנים עברו.
אחר-כך הגיעו מחשבות הייאוש. הביטה סביבה, על שלושת הילדים הנתונים בתוך ים של ניירות וצבעים, על הספה העמוסה בבגדים שהיו פעם מכובסים וכעת נטו בצורה מסוכנת לערמת הניירות והילדים, על ההר שהתגבה בכיור במטבח, ועל השירותים הפתוחים לרווחה, שהציגו את הפספוס האחרון של בן השלוש. בחדר הילדים צרח בן השנה בלול שלו – הוא התעורר משינה, רעב מאוד, מן הסתם – והיא אפילו לא עשתה צעד אחד לעברו, כדי להוציאו ולטפל בו.
דודה יוכבד – הם קראו לה דודה כילדים, אף שלא היו לה שום אחיינים – מעולם לא גידלה ילדים. מעולם לא ניהלה בית של יותר מאדם אחד. כשהייתה מגיעה לבקר אותם, בבית הוריה, הייתה מטביעה אותם במתנות ובגערות: בובה מדברת ביחד עם "למה החולצה שלך לא מסודרת?", מכונית על שלט ביחד עם "לאן אתה בורח ונמלט?", משחק הרכבה משוכלל ביחד עם "אתם מסדרים את הבית לפעמים בכלל?"
איך מחשבותיה יצרו את החרוזים הללו עכשיו – נשגב מבינתה המתוסכלת.
היא לא רצתה שדודה יוכבד תבוא לבקר, בשום פנים ואופן לא. לא רצתה שילדיה יספגו את הגערות שלמדה היא עצמה לשנוא כילדה. אפילו במתנות שאולי יגיעו לא רצתה – כאילו שחסר פה בלגן. כי מתחת לערמות של הדפים והצבעים היא ידעה שיש לא מעט חלקי משחק שבורים ובובות ומכוניות חסרות יד או גלגל. שום-דבר אצלם לא נשאר שלם.
מחשבות הייאוש התחלפו בדחיפות. אולי כן כדאי לנסות לסדר פה משהו. לסגור את דלת השירותים, להעביר את כבודת הספה למיטה שבחדר. לגרוף את הערמה המגוונת שמציפה את הסלון למקומות נסתרים. לקבל את פניה של דודה יוכבד. להשתדל לעוות את הפנים בחיוך.
אוף, היא לא מסוגלת.
פנתה להוציא את התינוק. לפחות שצרחותיו לא יחרישו את מחשבותיה המבולבלות, את פטפוטיה של הדודה יוכבד.
שלפה אותו מהמיטה, רטוב כולו מהבקבוק של לפני השינה פלוס החיתול, והוא הרים אליה את עיניו הגדולות – וחייך.
החיוך המיס את כל ההגנות שבנו מחשבותיה ברגעים האחרונים. היא נשקה לו בלהט, מתעלמת מהרטיבות, וחשה איך האושר מתגנב למחשבותיה.
לדודה יוכבד מעולם לא היה את האושר הזה...
נעצרה באחת, בחנה את מחשבתה החדשה.
לדודה יוכבד מעולם לא היה את האושר הזה. תמיד נאלצה להסתמך על אושרם של אחרים, ליפול לתוך עולמם המאושר של זרים לה. להצליח להיקרא דודה בפיהם.
היא פה באזור, מאיזושהי סיבה. אף-פעם לא הגיעה לביתם שבעיר הקטנה והשכוחה לפני-כן. סוף-סוף יש לה את ההזדמנות. סוף-סוף היא תוכל לראות את הפירות שגידלה הילדה ששיחקה בבובה המדברת שהביאה לה אי-אז, כשהייתה צעירה יותר וכוחה להסתובב ברחבי הארץ בבתי חברים עדיין היה במותניה.
ולה – דווקא לה – יש את היכולת להעניק את ההזדמנות הזו ליוכבד הקשישה. להעניק את פיסות האושר הקלושות הללו, האושר שלעולם לא יהיה שלם בחייה של דודה יוכבד. ולה – דווקא לה – יש את ההזדמנות לחוש כמה טוב לה עצמה הביקור המפתיע הזה. אולי – אולי דווקא טוב שתנחת הדודה פתאום, ותיתן לה תירוץ לסדר את הבלגן? אולי – אולי אפילו תבקש מהדודה יוכבד עזרה בקיפול הבגדים – אצל אמה בבית לפעמים היא הייתה מגהצת חולצות. כן, אולי תוכל אפילו להראות לדודה יוכבד שהיא נעזרת בה, באמת...
מחשבותיה המהורהרות פסעו עמה ועם התינוק אל הסלון. סגרה בדרך את דלת השירותים, פצחה בקול מתלהב לעבר הילדים: "מי רוצה לסדר כאן? עוד מעט תבוא אלינו אורחת חשובה!" הניחה את התינוק בכיסא האוכל עם קרקר רך, נטלה שתי שקיות זבל ענקיות – אחת בשביל הניירות, אחת בשביל אכסון זמני לבגדים – ורגעים אחדים אחר-כך אצה לפתוח את הדלת.
והמחשבות המאושרות שלה, המחשבות מלאות התפארת שהתהפכו לה פתאום, פשקו את שפתיה בחיוך רחב, חיוך של הודיה, חיוך של חסד אמתי – של אחת שעושים עמה חסד.
