הנושאים החמים
הנושאים החמים
"מימיני מיכאל משמאלי גבריאל"
אמרתי בנשיפה עצבנית.
ככה זה.
מירי אמרה שהיא חייבת לסיים. ידעתי כמו תמיד שגם ממנה לא תבוא לי הישועה.
אז ככה קוראים לי חני.
נולדתי לקנא.
פשוט וקל.
אף פעם לא הצלחתי להגשים שום חלום. הייתי ועודני אשה אפרורית. מה שאני לא מנסה זה אף פעם לא וואו.
ובאמת שניסיתי.
צבעתי את הבית. הסיהרה הנוצצת יצאה כמו מחול שדים של כתמי צבע מכוערים.
הסדר בארונות שהבטחתי לבעלי אחרי סיור יקר באיקאה גם הוא מזלו דומה לקירות.
למדתי הרבה. יותר מידי.
קישוטי עוגות. מזכירה רפואית. טיפול רגשי וקורס קצר לאירדיולוגיה.
עברתי גם סי בי טי ועוד קורס של צמחים. אה וגם ספרות ותסרוקות.
מהכל יצא כלום ושום דבר.
הקושי העיקרי בחיי הוא בשתי האחיות הנחמדות שה' הציב לי בבניינים שלפני ומאחורי.
חיה הקטנה בבית.
רבקי הבכורה.
שתיהן מוצלחות. טובות וגם עובדות.
חיה עדיין נוסעת אחת לשבועיים להורים וחוזרת עם דשים חמים בריח ילדות ממכרת.
רבקי גם היא נוסעת פעם בשבוע. סוג של הרגל ישן שאמא עדיין הייתה מגיעה לעזור לה.
לילדים שלי כבר פנקס ארוךךך מתי כל אחת מהדודות הייתה אצל סבתא רמות.
ואין לי תשובה לתת להם מתי אני.
היינו שם לפני שנה.
זהו.
אבל זה לא רק זה.
הן קלילות. זורמות. ויוצאות המון.
אולי בגלל שסירבתי אולי מסיבות אחרות הן נפגשות המון. ככל שזה קורה אני מסתגרת עוד יותר.
היום נשברתי סופית.
הן יצאו ביחד ליומיים. כל המשפחה. וחזרו עם חוויות ותמונות שעמדו לי דמעות בעניים.
הן לא הזמינו אותי. כי חשבו שזה יקר לי.[נכון!!]
שיהיה לי קשה עם שבעה קטנים-בינונים לההיסחב [גם נכון].
מלמלתי 'איזה יופי' קריר ושילחתי את אחייניתי שהגיעה לגרות אותנו מכל הטוב הזה.
טלפון בדמעות לבעלי לא פתר את המועקה. גם לא ההצעה שלו לצאת לאן שאני רוצה.
אחרי כמה דקות מדוכדות נפלה בי החלטה נחושה וקראתי לכל דרדקי ארזתי את הבגדים הכי יפים.
התקשרתי להסעה.
"תיקח אותנו לאטרקציה הכי יפה באיזור"
"אנ'לא מכיר" הנהג מגרד בקרחת ומתחיל לשלוח הודעות קוליות לחברים.
"יודעת מה? אני אקח אותך לנחל שלקחתי אתמול משפחה כמוכם"
סולחת לו על 'הכמוכם' כי אין לי מושג אם הוא מתכוון לחרדים כמוכם או מסכנים. העיקר שיקח.
מגיעים לחורשה מקסימה. שקטה וריקה. נס ראשון.
"את רוצה לשלם לי לפי שעות ואני אקח אתכם פה באיזור?"
"כן" זה בדיוק מה שאני רוצה.
נס שני אוטו גלידה עובר ואני קונה לכולם טילונים. הכי יקרים. שיהנו.
מתחילה להרביץ תמונות.
ידיים למעלה. למטה. ממול הפוך, על הרצפה. עם נעליים ובתוך המים.
ממשיכים.
יער מקסים. מוצאת שולחן שמחכה רק לנו. פותחת חטיפים. תמונותת.
הילדים קולטים את המצב ומשתפים פעולה נעמדים בזוגות חיוכים עד לשמים.
אפילו בעלי משתף פעולה.
"אם אתם רוצים אמא שלי גרה פה במושב ליד. יש לה עגלים חדשים ותרנגולים. אני לא אקח לך כסף על הזמן הזה. אני אכנס לבקר אותה"
בטח מסכימה.
הילדים בעננים.
תרנגולים ברווזים ועגלים. תמונות כמו פוסטרים.
חוזרים.
אני יורדת לפוטו. "אני רוצה שלושה אלבומים דיגיטליים."
"לעכשיו" אני מוסיפה.
"יש לי תוכנה מוכנה את רק מכניסה את התמונות. תוך עשרים דקות זה מודפס."
הנערה החמודה עוזרת לי. נס.
חוזרת לבית בלי נשימה.
"שרייייי לאהל'הההה" הן מתייצבות לצידי.
"את רצה לרבקי. ואת לחיה"
"תראו להן."
התמונות מלטפות לי את הפצע השותת שנפער לי עם השנים.
מפזמת לי חיוך של מנצחים. מארגנת את השקיות עם שיר מחכה לאור חוזר.
חצי דקה אחרי זה הן חוזרות.
חיה לא עונה. כנראה נסעה.
אצל רבקי הלכו שון הם יוצאים בחמש בבוקר לים.
-------
מסקנה שלי, אל תאמינו בחיים לתמונות!!!!
אמרתי בנשיפה עצבנית.
ככה זה.
מירי אמרה שהיא חייבת לסיים. ידעתי כמו תמיד שגם ממנה לא תבוא לי הישועה.
אז ככה קוראים לי חני.
נולדתי לקנא.
פשוט וקל.
אף פעם לא הצלחתי להגשים שום חלום. הייתי ועודני אשה אפרורית. מה שאני לא מנסה זה אף פעם לא וואו.
ובאמת שניסיתי.
צבעתי את הבית. הסיהרה הנוצצת יצאה כמו מחול שדים של כתמי צבע מכוערים.
הסדר בארונות שהבטחתי לבעלי אחרי סיור יקר באיקאה גם הוא מזלו דומה לקירות.
למדתי הרבה. יותר מידי.
קישוטי עוגות. מזכירה רפואית. טיפול רגשי וקורס קצר לאירדיולוגיה.
עברתי גם סי בי טי ועוד קורס של צמחים. אה וגם ספרות ותסרוקות.
מהכל יצא כלום ושום דבר.
הקושי העיקרי בחיי הוא בשתי האחיות הנחמדות שה' הציב לי בבניינים שלפני ומאחורי.
חיה הקטנה בבית.
רבקי הבכורה.
שתיהן מוצלחות. טובות וגם עובדות.
חיה עדיין נוסעת אחת לשבועיים להורים וחוזרת עם דשים חמים בריח ילדות ממכרת.
רבקי גם היא נוסעת פעם בשבוע. סוג של הרגל ישן שאמא עדיין הייתה מגיעה לעזור לה.
לילדים שלי כבר פנקס ארוךךך מתי כל אחת מהדודות הייתה אצל סבתא רמות.
ואין לי תשובה לתת להם מתי אני.
היינו שם לפני שנה.
זהו.
אבל זה לא רק זה.
הן קלילות. זורמות. ויוצאות המון.
אולי בגלל שסירבתי אולי מסיבות אחרות הן נפגשות המון. ככל שזה קורה אני מסתגרת עוד יותר.
היום נשברתי סופית.
הן יצאו ביחד ליומיים. כל המשפחה. וחזרו עם חוויות ותמונות שעמדו לי דמעות בעניים.
הן לא הזמינו אותי. כי חשבו שזה יקר לי.[נכון!!]
שיהיה לי קשה עם שבעה קטנים-בינונים לההיסחב [גם נכון].
מלמלתי 'איזה יופי' קריר ושילחתי את אחייניתי שהגיעה לגרות אותנו מכל הטוב הזה.
טלפון בדמעות לבעלי לא פתר את המועקה. גם לא ההצעה שלו לצאת לאן שאני רוצה.
אחרי כמה דקות מדוכדות נפלה בי החלטה נחושה וקראתי לכל דרדקי ארזתי את הבגדים הכי יפים.
התקשרתי להסעה.
"תיקח אותנו לאטרקציה הכי יפה באיזור"
"אנ'לא מכיר" הנהג מגרד בקרחת ומתחיל לשלוח הודעות קוליות לחברים.
"יודעת מה? אני אקח אותך לנחל שלקחתי אתמול משפחה כמוכם"
סולחת לו על 'הכמוכם' כי אין לי מושג אם הוא מתכוון לחרדים כמוכם או מסכנים. העיקר שיקח.
מגיעים לחורשה מקסימה. שקטה וריקה. נס ראשון.
"את רוצה לשלם לי לפי שעות ואני אקח אתכם פה באיזור?"
"כן" זה בדיוק מה שאני רוצה.
נס שני אוטו גלידה עובר ואני קונה לכולם טילונים. הכי יקרים. שיהנו.
מתחילה להרביץ תמונות.
ידיים למעלה. למטה. ממול הפוך, על הרצפה. עם נעליים ובתוך המים.
ממשיכים.
יער מקסים. מוצאת שולחן שמחכה רק לנו. פותחת חטיפים. תמונותת.
הילדים קולטים את המצב ומשתפים פעולה נעמדים בזוגות חיוכים עד לשמים.
אפילו בעלי משתף פעולה.
"אם אתם רוצים אמא שלי גרה פה במושב ליד. יש לה עגלים חדשים ותרנגולים. אני לא אקח לך כסף על הזמן הזה. אני אכנס לבקר אותה"
בטח מסכימה.
הילדים בעננים.
תרנגולים ברווזים ועגלים. תמונות כמו פוסטרים.
חוזרים.
אני יורדת לפוטו. "אני רוצה שלושה אלבומים דיגיטליים."
"לעכשיו" אני מוסיפה.
"יש לי תוכנה מוכנה את רק מכניסה את התמונות. תוך עשרים דקות זה מודפס."
הנערה החמודה עוזרת לי. נס.
חוזרת לבית בלי נשימה.
"שרייייי לאהל'הההה" הן מתייצבות לצידי.
"את רצה לרבקי. ואת לחיה"
"תראו להן."
התמונות מלטפות לי את הפצע השותת שנפער לי עם השנים.
מפזמת לי חיוך של מנצחים. מארגנת את השקיות עם שיר מחכה לאור חוזר.
חצי דקה אחרי זה הן חוזרות.
חיה לא עונה. כנראה נסעה.
אצל רבקי הלכו שון הם יוצאים בחמש בבוקר לים.
-------
מסקנה שלי, אל תאמינו בחיים לתמונות!!!!
