הנושאים החמים
הנושאים החמים
פרק א'
את השם "מוישה קולברג" שמעתי כשקפצתי רגע לחדר קפה, ודווקא לא מבטלני הכולל.
אדרבה. שניים מחשובי האברכים דנו אודותיו וכשראו אותי השתתקו.
אחרי כמה ימים שמעתי שוב בחטף את השם הזה מראש הכולל בכבודו. הבנתי שיש פה משהו שכדאי לברר.
בשביל זה היה את שייע. זה הטיפוס היודע-כל שהקב"ה שתל כמוהו בכל מקום תורה בארץ. הוא יודע מה רמת העירוב בכל מושב. הוא מייבין בכשרויות גם של חו"ל. הוא מעודכן בכל חומרה חדשה. יש לו ידע היסטורי כולל כל הפרשיות העלומות שהיו במהלך הדורות. שייע. בלי שם משפחה.
ידעתי מתי לבוא אליו. בשעת הפסקת צהריים הוא נוהג ללמוד יחידי, ספק יושב ספק שוכב, לפניו פתוח חזו"א או חו"ב ע"פ רוב, ועיניו משוטטות בחלון שמעל הארון קודש רואות ואינן רואות.
באותו יום הזדרזתי לאכול ויצאתי מהבית ללא מנוחת צהרים שהייתי אדוק בה ביותר, באמתלא של הפקדת כסף דחופה לבנק.
שייע ישב שם ולשם שינוי היה מהורהר. מכיון שכך הרשיתי לעצמי להפריע לו.
"שייע, מה אתה יודע על מוישה קולברג?"
שייע נדרך. "מוישה קולברג? מה אתה יודע עליו?"
"אני שאלתי אותך", אמרתי לו.
הוא השתתק והחל לנגן איזה ניגון, מה שלא היה אופייני לו כלל. הבנתי שהמצב רגיש.
החלטתי ללכת על כל הקופה.
"הראש כולל המליץ לי לדבר איתו", שיקרתי ברהיטות.
שייע זקף בי עיניים מתפעלות.
"אזוי? לא הייתי חושב לבד, אבל נו, יש הפתעות".
הנהנתי. פחדתי להוסיף עוד מילה כדי לא להטיל עלי חשד.
"אם כבר אתה הולך אליו, תמסור לו ד"ש ממני", הפטיר שייע ופתח את הגמרא.
"רגע, אבל מה דעתך, באמת כדאי לי ללכת אליו?"
ניסיתי למשוך בלשונו.
הוא נדהם. "ודאי, מה השאלה. אתה יודע מי היה אצלו?" כאן נקב בשמו של אחד מגדולי הדיינים. "ולא רק הוא אלא גם .......... היה בא אליו תמידים כסדרן".
סקרנותי נסקה לגבהים. מי האיש.
חלפו כמה ימים. החברותא שלי היה נראה טרוד ולא מרוכז. "מה קורה?" ניסיתי לדובב אותו.
"סתם הכל בסדר", פטר אותי.
"אמר רב יהודה אמר שמואל", פתח כשלפתע שלף את הטלפון מכיסו, "כן ר' מוישה" אמר, תוך שהוא מתקדם בזריזות לעבר הדלת. היתה לי תחושה חזקה שזהו ר' מוישה "שלי". החברותא חזר אחרי כמה דקות בפנים זחוחות.
המשכתי ללמוד איתו בלי לומר מילה. אחרי חצי שעה שאלתי אותו, "אפשר טלפון רגע?" הוא נתן.
יצאתי ובדקתי בשיחות הנכנסות והעתקתי את המספר. אחר הצהריים התקשרתי לאחי שיש לו כל מיני אפליקציות חכמות שמגלות שם לפי מספר.
"השם הוא: הרב קולברג מאמן אישי". אמר לי אחי אחרי כמה שניות. "מה קרה, אתה הולך לאימון אישי? למצות את הפוטנציאל הגלום בך?" התלוצץ בי.
"כן, חחח, תודה רבה". סיימתי איתו את השיחה מהר.
מה מיוחד במאמן אישי?
החלטתי להתקשר אליו וזהו.
כןןןןן? ארוך ומתמשך ענה לי.
"הרב קולברג? שולם. רציתי לבוא אליכם לשיעור ניסיון", פלטתי בלי לחשוב הרבה.
היתה שתיקה. ארוכה מידי.
"מי שלח אותך?" שאל לבסוף.
"ה... ראש כולל".
לרווחתי הוא לא שאל מי זה.
"בסיידר. תבוא מחר בשעה שמונה". הוא נתן לי את הכתובת, קינח בכל טוב וניתק.
הרב קולברג היה אדם רגיל למראה, ר"מ ממוצע בישיבה גדולה, הייתי מגדיר אותו. ועדיין לא ידעתי מה תפקידו האמיתי.
הוא נתן בי עיניים חודרות. "אם אתה כאן, כנראה נועדת לגדולות. לפחות ככה חושבים הסובבים אותך".
נבוכתי. האם עלי להביע הסכמה?
"בעזרת השם", אמרתי לבסוף את שתי המילים שפוטרות מכל תשובה רלוונטית אחרת.
הוא התיישב מול השולחן והחווה לי להתיישב מולו. החדר היה מלא ספרים. מלמעלה עד למטה כל ארבעת הכתלים. התבוננתי סביב.
"מוצא חן בעיניך המקום?" שאל.
"כן, מסתמא, אהמממ... כן". עניתי. הוא גיחך.
"מה אתה יודע היום? בבלי? ירושלמי? טור בית יוסף?"
לא ידעתי מה לענות.
נו, דחק בי. זה לא הזמן לענווה.
אני יודע קצת בבלי, עניתי לבסוף.
וירושלמי? פוסקים? ש"ותים?
נענעתי לשלילה.
תמיהה הצטיירה על פניו.
מי אמרת ששלח אותך?
לא עניתי.
מוזר. הוא המהם לעצמו משהו, שלף דף ועט והחל לדבר.
זה נראה שיש כאן טעות. בדרך כלל אני לא מתעסק עם אנשים כמוך, אלא כמה רמות מעל. אנשים שבאמצע הדרך לפחות.
כנראה הבטתי בו כתרנגול בבן אדם, כי הוא שאל אותי, "אתה יודע מה התפקיד שלי?"
"מאמן אישי" עניתי מיד.
פיו נפער בתדהמה ואחר כך חיוך התפשט על פניו. שיהיה ככה. נקרא לזה מאמן אישי לגדוילים.
אתה מבין, יש אנשים כמו ר' ישעיה גולדשך לדוגמא (הבנתי שהוא מתכוון לשייע), אני חושב שהוא מהאזור שלך. הבן אדם הזה בא אלי אחרי שידע כבר בבלי וירושלמי רמב"ם טור ושולחן ערוך על בוריים.
אבל פה זה נתקע. הוא כבר לא מצא אנשים בסביבה שלו לתקשר איתם בלימוד והרגיש שהוא מסתובב מסביב לזנב של עצמו.
הוא בא אלי כמעט מדוכא. הראיתי לו שיש עוד הרבה תקרות זכוכית שהוא יכול לפרוץ. אני החזרתי לו את השמחת חיים. קישרתי אותו לאנשים אחרים ש... קידמו אותו. היום הוא עושה חיל. תמסור לו ד"ש ממני.
הרגשתי שאני נמצא על סיפו של מועדון סגור שרק במקרה נודע לי על קיומו.
מי יודע איזה עוד אנשים שאני מכיר עברו וצמחו פה. ומה הסוד של ר' מוישה קולברג עצמו?
תשמע. אני יכול להתחיל איתך עם השיטות הרגילות, אבל לא בטוח שזה יעבוד, אתה מבין, זה כמו להרכיב מנוע של מכונית על בימבה. אני חושש שהבימבה תתפרק.
הבימבה זה אני, כך מסתבר.
גל של אדרנלין הציף אותי.
הרב יכול הכל. אני מוכן.
הוא הביט בי בעיניים מאמינות. אתה עוד תגיע רחוק. אבל קודם נתחיל באלף בית.
נכון אתה מגיע כל יום לסדר א' בתשע וחצי? מחר אתה אוכל ארוחת בוקר מהר ומיד לכולל.
וזהו? שאלתי.
סמוך עלי. עוד שבוע ניפגש.
יצאתי והרגשתי בתוך חלום. אני בליגה של הגדולים.
החברותא התפלא למצוא אותי למחרת מוקף ספרים ושקוע בהם ראשי ורובי.
אין צריך לומר שמיוזמתי ויתרתי על מנוחת הצהריים וטסתי לבית המדרש אחרי הארוחה. חשתי צורך להצדיק את האימון שנתן בי הרב קולברג. השבוע עבר עלי בשטייגן שלא הכרתי.
פרק ב'
מקץ שבוע נפגשנו.
איך היה? שאל אותי בידידות. חייכתי.
יפה. אני רואה שאפשר לעבוד איתך. היה קשה?
בכלל לא. עניתי. להיפך.
טוב טוב, אל תסחף. יש תקופות.
תחשוב עכשיו על זמנים מתים במהלך השבוע. אני רוצה שבזמנים האלה תשנן בעל פה מסכתות שלמדו בשנים הקודמות.
אבל אני לא זוכר אותם, אמרתי.
הוא רק הביט בי ושתק. כאן אין מקום לקטנים.
הבנתי שהפגישה נגמרה. קמתי לצאת.
תבוא שבוע הבא, קרא מאחורי. נשמתי לרווחה. עוד לא אבדה תקוות(נ)ו. אבל עלי להתאמץ.
הרב קולברג לא עשה לי חיים קלים. בכלל לא. אבל מקץ אותה שנה מצאתי את עצמי בעמדה שונה לגמרי ממה שהייתי לפני שהכרתי אותו.
התחזקתי בכל התחומים. גם כאלה שלא הוזכרו כלל בפגישות.
לאחר תקופה אמר לי שאני בכיוון הנכון ונעשה הפסקה של כמה חודשים. קיבלתי את דבריו.
אותו היום, ישבתי בבית המדרש בהפסקת הצהריים כדרכי תקופה ארוכה מאז עליתי על מסלול הטיסה לגדול הדור. כמה ספסלים מאחורי ישב שייע שביני לביני כיניתי אותו הגאון רבי שייע, והמהם מול ספר פתוח.
היה קשה להתרכז. החום העיק ודבור גדול שוטט בתקרה בזמזום לא נעים.
הדלת חרקה מאחורי. פעם, הייתי מסובב את הראש. לא היום. לא אני. מישהו נכנס ופתח בשיחה עם שייע. הקול היה מוכר. שלא מרצוני קמתי כביכול להביא ספר מהארון ונתקלתי בו. ר' מוישה קולברג המאמן סודי שלי פה בבית המדרש הריק. הוא סימן לי לא להתייחס אליו.
חזרתי ללמוד.
בסוף היום סימן לי שייע להתקרב.
ראית מי היה פה היום? אני חייב לו את החיים שלי.
אני יודע, אמרתי לו.
מה אתה יודע? שאל שייע.
אני יודע. הוא סיפר לי שלא מצאת עם מי לדבר בלימוד ברמה שלך והוא קישר אותך לתלמידי חכמים מופלגים...
שייע הביט בי במבט מוזר.
אני לא יודע מה הוא סיפר לך. מה שאני כן יודע שהייתי הבטלן של הכולל והאיש הזה שהוא ראש ישיבה לנושרים וגם מטפל בבחורים באופן פרטי, יש לו שיטות מיוחדות לעודד. והוא בנה אותי מאפס.
פיסות פאזל החלו מתנגשות בראשי. מאמן אישי לגדוילים? איך האמנתי לשטות הזאת. המועדון הסגור. פנטזיות.
שמע, המשיך שייע, ראיתי אותך מטייל פה ובעיקר מבזבז את החיים שנה אחרי שנה. והרי יש לך ראש טוב. אז עם שיתוף פעולה קטן ביני לבינו ועוד כמה אברכים, אני חושב שהגענו לתוצאה יפה.
"רגע, אבל אמרת שדיין פלוני היה בא אליו תמידין כסדרן?"
"אוי, זה ממש פעם בתקופה שהם היו שכנים ומוישה היה מוכר טיטולים".
לא העזתי לשאול את שייע אם הוא באמת יודע ירושלמי. לא רציתי להרוס לעצמי את התפאורה לגמרי.
את השם "מוישה קולברג" שמעתי כשקפצתי רגע לחדר קפה, ודווקא לא מבטלני הכולל.
אדרבה. שניים מחשובי האברכים דנו אודותיו וכשראו אותי השתתקו.
אחרי כמה ימים שמעתי שוב בחטף את השם הזה מראש הכולל בכבודו. הבנתי שיש פה משהו שכדאי לברר.
בשביל זה היה את שייע. זה הטיפוס היודע-כל שהקב"ה שתל כמוהו בכל מקום תורה בארץ. הוא יודע מה רמת העירוב בכל מושב. הוא מייבין בכשרויות גם של חו"ל. הוא מעודכן בכל חומרה חדשה. יש לו ידע היסטורי כולל כל הפרשיות העלומות שהיו במהלך הדורות. שייע. בלי שם משפחה.
ידעתי מתי לבוא אליו. בשעת הפסקת צהריים הוא נוהג ללמוד יחידי, ספק יושב ספק שוכב, לפניו פתוח חזו"א או חו"ב ע"פ רוב, ועיניו משוטטות בחלון שמעל הארון קודש רואות ואינן רואות.
באותו יום הזדרזתי לאכול ויצאתי מהבית ללא מנוחת צהרים שהייתי אדוק בה ביותר, באמתלא של הפקדת כסף דחופה לבנק.
שייע ישב שם ולשם שינוי היה מהורהר. מכיון שכך הרשיתי לעצמי להפריע לו.
"שייע, מה אתה יודע על מוישה קולברג?"
שייע נדרך. "מוישה קולברג? מה אתה יודע עליו?"
"אני שאלתי אותך", אמרתי לו.
הוא השתתק והחל לנגן איזה ניגון, מה שלא היה אופייני לו כלל. הבנתי שהמצב רגיש.
החלטתי ללכת על כל הקופה.
"הראש כולל המליץ לי לדבר איתו", שיקרתי ברהיטות.
שייע זקף בי עיניים מתפעלות.
"אזוי? לא הייתי חושב לבד, אבל נו, יש הפתעות".
הנהנתי. פחדתי להוסיף עוד מילה כדי לא להטיל עלי חשד.
"אם כבר אתה הולך אליו, תמסור לו ד"ש ממני", הפטיר שייע ופתח את הגמרא.
"רגע, אבל מה דעתך, באמת כדאי לי ללכת אליו?"
ניסיתי למשוך בלשונו.
הוא נדהם. "ודאי, מה השאלה. אתה יודע מי היה אצלו?" כאן נקב בשמו של אחד מגדולי הדיינים. "ולא רק הוא אלא גם .......... היה בא אליו תמידים כסדרן".
סקרנותי נסקה לגבהים. מי האיש.
חלפו כמה ימים. החברותא שלי היה נראה טרוד ולא מרוכז. "מה קורה?" ניסיתי לדובב אותו.
"סתם הכל בסדר", פטר אותי.
"אמר רב יהודה אמר שמואל", פתח כשלפתע שלף את הטלפון מכיסו, "כן ר' מוישה" אמר, תוך שהוא מתקדם בזריזות לעבר הדלת. היתה לי תחושה חזקה שזהו ר' מוישה "שלי". החברותא חזר אחרי כמה דקות בפנים זחוחות.
המשכתי ללמוד איתו בלי לומר מילה. אחרי חצי שעה שאלתי אותו, "אפשר טלפון רגע?" הוא נתן.
יצאתי ובדקתי בשיחות הנכנסות והעתקתי את המספר. אחר הצהריים התקשרתי לאחי שיש לו כל מיני אפליקציות חכמות שמגלות שם לפי מספר.
"השם הוא: הרב קולברג מאמן אישי". אמר לי אחי אחרי כמה שניות. "מה קרה, אתה הולך לאימון אישי? למצות את הפוטנציאל הגלום בך?" התלוצץ בי.
"כן, חחח, תודה רבה". סיימתי איתו את השיחה מהר.
מה מיוחד במאמן אישי?
החלטתי להתקשר אליו וזהו.
כןןןןן? ארוך ומתמשך ענה לי.
"הרב קולברג? שולם. רציתי לבוא אליכם לשיעור ניסיון", פלטתי בלי לחשוב הרבה.
היתה שתיקה. ארוכה מידי.
"מי שלח אותך?" שאל לבסוף.
"ה... ראש כולל".
לרווחתי הוא לא שאל מי זה.
"בסיידר. תבוא מחר בשעה שמונה". הוא נתן לי את הכתובת, קינח בכל טוב וניתק.
הרב קולברג היה אדם רגיל למראה, ר"מ ממוצע בישיבה גדולה, הייתי מגדיר אותו. ועדיין לא ידעתי מה תפקידו האמיתי.
הוא נתן בי עיניים חודרות. "אם אתה כאן, כנראה נועדת לגדולות. לפחות ככה חושבים הסובבים אותך".
נבוכתי. האם עלי להביע הסכמה?
"בעזרת השם", אמרתי לבסוף את שתי המילים שפוטרות מכל תשובה רלוונטית אחרת.
הוא התיישב מול השולחן והחווה לי להתיישב מולו. החדר היה מלא ספרים. מלמעלה עד למטה כל ארבעת הכתלים. התבוננתי סביב.
"מוצא חן בעיניך המקום?" שאל.
"כן, מסתמא, אהמממ... כן". עניתי. הוא גיחך.
"מה אתה יודע היום? בבלי? ירושלמי? טור בית יוסף?"
לא ידעתי מה לענות.
נו, דחק בי. זה לא הזמן לענווה.
אני יודע קצת בבלי, עניתי לבסוף.
וירושלמי? פוסקים? ש"ותים?
נענעתי לשלילה.
תמיהה הצטיירה על פניו.
מי אמרת ששלח אותך?
לא עניתי.
מוזר. הוא המהם לעצמו משהו, שלף דף ועט והחל לדבר.
זה נראה שיש כאן טעות. בדרך כלל אני לא מתעסק עם אנשים כמוך, אלא כמה רמות מעל. אנשים שבאמצע הדרך לפחות.
כנראה הבטתי בו כתרנגול בבן אדם, כי הוא שאל אותי, "אתה יודע מה התפקיד שלי?"
"מאמן אישי" עניתי מיד.
פיו נפער בתדהמה ואחר כך חיוך התפשט על פניו. שיהיה ככה. נקרא לזה מאמן אישי לגדוילים.
אתה מבין, יש אנשים כמו ר' ישעיה גולדשך לדוגמא (הבנתי שהוא מתכוון לשייע), אני חושב שהוא מהאזור שלך. הבן אדם הזה בא אלי אחרי שידע כבר בבלי וירושלמי רמב"ם טור ושולחן ערוך על בוריים.
אבל פה זה נתקע. הוא כבר לא מצא אנשים בסביבה שלו לתקשר איתם בלימוד והרגיש שהוא מסתובב מסביב לזנב של עצמו.
הוא בא אלי כמעט מדוכא. הראיתי לו שיש עוד הרבה תקרות זכוכית שהוא יכול לפרוץ. אני החזרתי לו את השמחת חיים. קישרתי אותו לאנשים אחרים ש... קידמו אותו. היום הוא עושה חיל. תמסור לו ד"ש ממני.
הרגשתי שאני נמצא על סיפו של מועדון סגור שרק במקרה נודע לי על קיומו.
מי יודע איזה עוד אנשים שאני מכיר עברו וצמחו פה. ומה הסוד של ר' מוישה קולברג עצמו?
תשמע. אני יכול להתחיל איתך עם השיטות הרגילות, אבל לא בטוח שזה יעבוד, אתה מבין, זה כמו להרכיב מנוע של מכונית על בימבה. אני חושש שהבימבה תתפרק.
הבימבה זה אני, כך מסתבר.
גל של אדרנלין הציף אותי.
הרב יכול הכל. אני מוכן.
הוא הביט בי בעיניים מאמינות. אתה עוד תגיע רחוק. אבל קודם נתחיל באלף בית.
נכון אתה מגיע כל יום לסדר א' בתשע וחצי? מחר אתה אוכל ארוחת בוקר מהר ומיד לכולל.
וזהו? שאלתי.
סמוך עלי. עוד שבוע ניפגש.
יצאתי והרגשתי בתוך חלום. אני בליגה של הגדולים.
החברותא התפלא למצוא אותי למחרת מוקף ספרים ושקוע בהם ראשי ורובי.
אין צריך לומר שמיוזמתי ויתרתי על מנוחת הצהריים וטסתי לבית המדרש אחרי הארוחה. חשתי צורך להצדיק את האימון שנתן בי הרב קולברג. השבוע עבר עלי בשטייגן שלא הכרתי.
פרק ב'
מקץ שבוע נפגשנו.
איך היה? שאל אותי בידידות. חייכתי.
יפה. אני רואה שאפשר לעבוד איתך. היה קשה?
בכלל לא. עניתי. להיפך.
טוב טוב, אל תסחף. יש תקופות.
תחשוב עכשיו על זמנים מתים במהלך השבוע. אני רוצה שבזמנים האלה תשנן בעל פה מסכתות שלמדו בשנים הקודמות.
אבל אני לא זוכר אותם, אמרתי.
הוא רק הביט בי ושתק. כאן אין מקום לקטנים.
הבנתי שהפגישה נגמרה. קמתי לצאת.
תבוא שבוע הבא, קרא מאחורי. נשמתי לרווחה. עוד לא אבדה תקוות(נ)ו. אבל עלי להתאמץ.
הרב קולברג לא עשה לי חיים קלים. בכלל לא. אבל מקץ אותה שנה מצאתי את עצמי בעמדה שונה לגמרי ממה שהייתי לפני שהכרתי אותו.
התחזקתי בכל התחומים. גם כאלה שלא הוזכרו כלל בפגישות.
לאחר תקופה אמר לי שאני בכיוון הנכון ונעשה הפסקה של כמה חודשים. קיבלתי את דבריו.
אותו היום, ישבתי בבית המדרש בהפסקת הצהריים כדרכי תקופה ארוכה מאז עליתי על מסלול הטיסה לגדול הדור. כמה ספסלים מאחורי ישב שייע שביני לביני כיניתי אותו הגאון רבי שייע, והמהם מול ספר פתוח.
היה קשה להתרכז. החום העיק ודבור גדול שוטט בתקרה בזמזום לא נעים.
הדלת חרקה מאחורי. פעם, הייתי מסובב את הראש. לא היום. לא אני. מישהו נכנס ופתח בשיחה עם שייע. הקול היה מוכר. שלא מרצוני קמתי כביכול להביא ספר מהארון ונתקלתי בו. ר' מוישה קולברג המאמן סודי שלי פה בבית המדרש הריק. הוא סימן לי לא להתייחס אליו.
חזרתי ללמוד.
בסוף היום סימן לי שייע להתקרב.
ראית מי היה פה היום? אני חייב לו את החיים שלי.
אני יודע, אמרתי לו.
מה אתה יודע? שאל שייע.
אני יודע. הוא סיפר לי שלא מצאת עם מי לדבר בלימוד ברמה שלך והוא קישר אותך לתלמידי חכמים מופלגים...
שייע הביט בי במבט מוזר.
אני לא יודע מה הוא סיפר לך. מה שאני כן יודע שהייתי הבטלן של הכולל והאיש הזה שהוא ראש ישיבה לנושרים וגם מטפל בבחורים באופן פרטי, יש לו שיטות מיוחדות לעודד. והוא בנה אותי מאפס.
פיסות פאזל החלו מתנגשות בראשי. מאמן אישי לגדוילים? איך האמנתי לשטות הזאת. המועדון הסגור. פנטזיות.
שמע, המשיך שייע, ראיתי אותך מטייל פה ובעיקר מבזבז את החיים שנה אחרי שנה. והרי יש לך ראש טוב. אז עם שיתוף פעולה קטן ביני לבינו ועוד כמה אברכים, אני חושב שהגענו לתוצאה יפה.
"רגע, אבל אמרת שדיין פלוני היה בא אליו תמידין כסדרן?"
"אוי, זה ממש פעם בתקופה שהם היו שכנים ומוישה היה מוכר טיטולים".
לא העזתי לשאול את שייע אם הוא באמת יודע ירושלמי. לא רציתי להרוס לעצמי את התפאורה לגמרי.
נערך לאחרונה ב:
