הנושאים החמים
הנושאים החמים
יש ימים בהם אני מזדקן לי.
אני עוד בגיל שהמילה זקן לא מפחידה, אז אני מרשה לעצמי להתעטף בצעיף ארוך ארוך, שמקיף אותי שוב ושוב עד שראשי בקושי מציץ מתוכו. זה צעיף של אבא שלי היום כבר לא מוכרים כאלה.
יש לי כורסא פינתית מלאת שלוה, ואני מכין לעצמי כוס תה ומתיישב בה.
כוס תה.
תה זה לא סתם "משהו לשתות", ממש לא.
זה טקס.
טקס שיש לנהל בסבלנות ובשמרנות קנאית, אסור לטעות ואסור לפספס אף פרט.
ראשית יש לשטוף כוס זכוכית (למרות הקושי שבהגיה השמר לך מלומר 'סרוכית', אפילו במחשבה אל תעשה זאת).
לשטוף היטב היטב עד שהיא תבריק.
כלומר תהיה שקופה, אל תנסה לראות כוכב אור מסנוור על שפת הכוס, זה קורה רק בתמונות שעל דופן הסבון כלים, או כשהמשקפיים שלך סרוטים.
אחר כך לשטוף כפית.
זה מבצע מורכב יותר כי היא קבורה עמוק בכיור וצריך לפשפש בו בזהירות משום שהסירים שבתוכו מתנדנדים ומלאים במים מרופשים שזנבות ירקות-לשעבר צפים בהם בעליזות,
תנועה לא זהירה ואתה מסיים עם מכנסיים דלוחים לכל ארכן.
משנשלתה הכפית ונשטפה, יש ליבש אותה היטב כי לא מכניסים כפית לחה לקופסת הסוכר.
זאת אומרת "על פי רוב" לא מכניסים, אבל למעשה יש כאלה (ברגעים של חולשה, גם אני) שלא עומדים בפני יצרם הרע ומרטיבים את הסוכר לעיסה גבשישית.
וכשהקומקום החשמלי רותח (הייתי מת להשיג קומקום אמיתי שמרתיחים על הגז) מניחים שקית תה "ארל גריי" בכוס.
לעולם, לימדה אותי סבתא שלי, לעולם אל תכניס את השקית למים!
תמיד המים באים אחרי השקית! ורק אחר כך את הסוכר.
יש לזה גם הסבר מדעי, לא חשוב כרגע, לפקודת סבתא לא מצייתים כי מבינים...
וכשהכל מוכן, מתחיל הפולחן האמיתי, עבודת הקדש...
הערבוב!!!
רגלים מפוסקות קצת, עמידה כפופה באופן שהאדים יעלו אל הפנים וילחלחו את המשקפיים,
יד אחת מאחורי הגב כמו מסתירה מתנה או משהו, והיד השניה תופסת את הכפית מלמעלה בשתי אצבעות ומסובבת לאט.
יש להקפיד שלפחות פעמיים בכל סיבוב תפגע הכפית בדופן הכוס ותשמיע את צליל הקסם.
הכל טמון בצליל הזה.
הכל.
על פעמונים טיבטיים שמעתם?!
אז זהו.
מטרת הערבוב היא לא להמיס את הסוכר אלא להיפך.
מטרת הסוכר היא לדעת כמה זמן יש לערבב.
כשמסתיים הערבוב. מוציאים את הכפית ומקישים איתה על שפת הכוס כשהיא מאונכת, פעם אחת בלבד (לא להתפתות ליותר).
כאילו כדי למצות בחזרה את הטיפות שנותרו בה, ובאמת כדי ליצור צליל סיום ברור החלטי ומהדהד.
הכפית מושלכת חזרה ללב הכיור ומפלסת את דרכה בינות לכלים המתנדנדים היישר אל התחתית השמנונית, להמתין בענווה לטקס התה הבא.
הגענו לשלב הוצאת השקיק מהכוס,
כאן יש מספר אסטרטגיות, אני אישית אוהב את זו שמשאירה שורת טיפות כהות בין הכיור לפח.
להטביע את חותמי על רצפת המטבח. בשביל הדורות הבאים.
****
וכשאני מזדקן לי אחרי זה בכורסא הפינתית, מכורבל בצעיף ומחמם את ידי בשני צידי הכוס.
הכל רגוע לי, הגוף, הנפש, והמחשבות,
וכל מה שאני מביט עליו נרגע אף הוא איתי.
הנה הוילונות מפסיקים לנוע,
השלחן נהיה כבד יותר, רפוי יותר.
שעון הקיר מאט את מרוץ המחוגים,
נעל בית יתומה שזרוקה במהופך על הארץ מפסיקה לצעוק לעזרה, ומשלימה עם גורלה, ואפילו מנסה להנות מהתנוחה הלא נעימה.
השפתיים קרבות בזהירות ובאיטיות, נוגעות לא נוגעות בזכוכית הלוהטת,
שלוק ממושך, ממושך ורעשני.
ולאחריו אנחה שרק תה חם בחורף יכול לייצר
"אהההההה"
וההבל הזה...
הבל הבלים הכל הבל.
ענן של שלוה.
להרשות למה שקורה לקרות...
לקבל.
'קבלה' זה שם המשחק.
מה שיש זה מה שיש.
כך אני מדמיין את תחושת הזקן,
לא שמחה ולא עצב, פשוט להיות.
לא סיפוק ולא אכזבה, לא תשוקה ולא השלמה, סתם להיות.
הרגשה של "נכון".
של "זהו זה"!
אז זהו זה.
מאחל לכם שיהיה לכם יום כמו שיהיה לכם.
לא יותר, ולא פחות.
אני עוד בגיל שהמילה זקן לא מפחידה, אז אני מרשה לעצמי להתעטף בצעיף ארוך ארוך, שמקיף אותי שוב ושוב עד שראשי בקושי מציץ מתוכו. זה צעיף של אבא שלי היום כבר לא מוכרים כאלה.
יש לי כורסא פינתית מלאת שלוה, ואני מכין לעצמי כוס תה ומתיישב בה.
כוס תה.
תה זה לא סתם "משהו לשתות", ממש לא.
זה טקס.
טקס שיש לנהל בסבלנות ובשמרנות קנאית, אסור לטעות ואסור לפספס אף פרט.
ראשית יש לשטוף כוס זכוכית (למרות הקושי שבהגיה השמר לך מלומר 'סרוכית', אפילו במחשבה אל תעשה זאת).
לשטוף היטב היטב עד שהיא תבריק.
כלומר תהיה שקופה, אל תנסה לראות כוכב אור מסנוור על שפת הכוס, זה קורה רק בתמונות שעל דופן הסבון כלים, או כשהמשקפיים שלך סרוטים.
אחר כך לשטוף כפית.
זה מבצע מורכב יותר כי היא קבורה עמוק בכיור וצריך לפשפש בו בזהירות משום שהסירים שבתוכו מתנדנדים ומלאים במים מרופשים שזנבות ירקות-לשעבר צפים בהם בעליזות,
תנועה לא זהירה ואתה מסיים עם מכנסיים דלוחים לכל ארכן.
משנשלתה הכפית ונשטפה, יש ליבש אותה היטב כי לא מכניסים כפית לחה לקופסת הסוכר.
זאת אומרת "על פי רוב" לא מכניסים, אבל למעשה יש כאלה (ברגעים של חולשה, גם אני) שלא עומדים בפני יצרם הרע ומרטיבים את הסוכר לעיסה גבשישית.
וכשהקומקום החשמלי רותח (הייתי מת להשיג קומקום אמיתי שמרתיחים על הגז) מניחים שקית תה "ארל גריי" בכוס.
לעולם, לימדה אותי סבתא שלי, לעולם אל תכניס את השקית למים!
תמיד המים באים אחרי השקית! ורק אחר כך את הסוכר.
יש לזה גם הסבר מדעי, לא חשוב כרגע, לפקודת סבתא לא מצייתים כי מבינים...
וכשהכל מוכן, מתחיל הפולחן האמיתי, עבודת הקדש...
הערבוב!!!
רגלים מפוסקות קצת, עמידה כפופה באופן שהאדים יעלו אל הפנים וילחלחו את המשקפיים,
יד אחת מאחורי הגב כמו מסתירה מתנה או משהו, והיד השניה תופסת את הכפית מלמעלה בשתי אצבעות ומסובבת לאט.
יש להקפיד שלפחות פעמיים בכל סיבוב תפגע הכפית בדופן הכוס ותשמיע את צליל הקסם.
הכל טמון בצליל הזה.
הכל.
על פעמונים טיבטיים שמעתם?!
אז זהו.
מטרת הערבוב היא לא להמיס את הסוכר אלא להיפך.
מטרת הסוכר היא לדעת כמה זמן יש לערבב.
כשמסתיים הערבוב. מוציאים את הכפית ומקישים איתה על שפת הכוס כשהיא מאונכת, פעם אחת בלבד (לא להתפתות ליותר).
כאילו כדי למצות בחזרה את הטיפות שנותרו בה, ובאמת כדי ליצור צליל סיום ברור החלטי ומהדהד.
הכפית מושלכת חזרה ללב הכיור ומפלסת את דרכה בינות לכלים המתנדנדים היישר אל התחתית השמנונית, להמתין בענווה לטקס התה הבא.
הגענו לשלב הוצאת השקיק מהכוס,
כאן יש מספר אסטרטגיות, אני אישית אוהב את זו שמשאירה שורת טיפות כהות בין הכיור לפח.
להטביע את חותמי על רצפת המטבח. בשביל הדורות הבאים.
****
וכשאני מזדקן לי אחרי זה בכורסא הפינתית, מכורבל בצעיף ומחמם את ידי בשני צידי הכוס.
הכל רגוע לי, הגוף, הנפש, והמחשבות,
וכל מה שאני מביט עליו נרגע אף הוא איתי.
הנה הוילונות מפסיקים לנוע,
השלחן נהיה כבד יותר, רפוי יותר.
שעון הקיר מאט את מרוץ המחוגים,
נעל בית יתומה שזרוקה במהופך על הארץ מפסיקה לצעוק לעזרה, ומשלימה עם גורלה, ואפילו מנסה להנות מהתנוחה הלא נעימה.
השפתיים קרבות בזהירות ובאיטיות, נוגעות לא נוגעות בזכוכית הלוהטת,
שלוק ממושך, ממושך ורעשני.
ולאחריו אנחה שרק תה חם בחורף יכול לייצר
"אהההההה"
וההבל הזה...
הבל הבלים הכל הבל.
ענן של שלוה.
להרשות למה שקורה לקרות...
לקבל.
'קבלה' זה שם המשחק.
מה שיש זה מה שיש.
כך אני מדמיין את תחושת הזקן,
לא שמחה ולא עצב, פשוט להיות.
לא סיפוק ולא אכזבה, לא תשוקה ולא השלמה, סתם להיות.
הרגשה של "נכון".
של "זהו זה"!
אז זהו זה.
מאחל לכם שיהיה לכם יום כמו שיהיה לכם.
לא יותר, ולא פחות.
נערך לאחרונה ב:
