שיתוף - לביקורת שתיקה בתרי

קוביד · 25/5/22

וכה מספרת האגדה:

היו היה פלוני, זונדל או משהו, שחפץ להזמין את אחיו חביבו לחתונת בנו חביבו. באותם הימים, עדיין לא זרחה שמש הדוא"ל על אדמת האנושות. והשתמשו בני אדם בסבת סבתו הקדומה, הלא היא הטלגרמה.

דא עקא, שכל אות ואות בשיגור הטלגרמה הנ"ל, היה כרוך בהוצאת זלוטס' מרובים, אשר לא בהכרח היו מצויים בחורי כיסיהם של בני התקופה. כך נאלצו לכתוב טיוטא אחר טיוטא עד לרמזים שאין בם ממש.

ברם, זונדלנו זה, לא זו בלבד שלא היתה הפרוטה מצויה בכיסו, אלא שאף לא הכיר צורת מטבע. כיון שכך היה שוקל ומטייט התיבות אחת לאחת. וכך היה מונה: אחת; אחי. שתים; היקר. שלש; אני. ארבע; מזמין. חמש; אותך. שש; לחתונת. שבע; ביתי. שמונה; הבכורה. תשע; אחיך. עשר; אוהבך.

והיה זונדל יקירנו עומד בבית-הדואר ומתקשה להיפרד מעשרה זלוטין, מפני שקבלה בידנו: 'אין אדם נפרד ממה שאין בידו'. עמד וחכך בדעתו ועמדה דעתו וחככה בו, עד שנפק בין שניהם:

אחי, ודאי מיותר, שהלא אני אחיו השולח. כיון שכך, ודאי גם יודע היקר גודל יקרתו אצלי. אני, אצ"ל, וכי יעלה על דעתו שיקדש אחר את ביתי. מזמין, הלא הזמנה מילתא היא בעצם הכתיבה. אותך, ודאי, אחי היקר. לחתונת, פשיטא, וכי אזמינו בסתם-יום-של-חול. ביתי, אין צריכה למעט בני שטרם הגיע לפרקו. הבכורה, כמנהג פשוט דבני חרן. ואין לך פשיטות גדולה מתיבות 'אחיך אוהבך'.

יש המספרים, כי עוד בימים אלו עומד זונדל-קמאי אצל בית הדואר באחד מפרוורי ורשא רבתי, ממולל בשערות שפירשו מזקנו האדמוני ומונה את הזלוטעס' שחסך, אל מול נייר ריק...