הנושאים החמים
הנושאים החמים
שיתוף ראשון שלי פה, אשמח לפידבקים וביקורת!
הסתיו היה מאז ומתמיד אויבי המר. כשם שאהבתי את הקיץ, כך שנאתי את הסתיו. וכשעלה השלכת הראשון נשר מן העץ, כל שרציתי היה לרוץ הביתה ולהתכרבל מתחת לשמיכה, עד שיבוא הקיץ.
שולמית הייתה שונה ממני. וכשהלכנו ברחוב, והמדרכה הייתה מרוצפת עלים, היא הייתה רוכנת אליהם, ואוספת אותם באהבה. אני איימתי לברוח לה, והיא נשארה איתם, בכל זאת.
"הם ינבלו לך!" אמרתי בכעס. "בשביל מה את אוספת אותם, בכלל? עלה שנשר אף פעם לא יחזור אל העץ, הוא תמיד יישאר על הרצפה עלוב ומלוכלך, עד שיבוא הגשם, וישטוף אותו".
"זהו, שלא" זהרו עיניה של שולמית. "הנה, אני אוספת אותם עוד לפני שהגשם הראשון מגיע. ואצלי בקופסא הם ייתיבשו, וכשהחורף ייגמר אני אקח אותם, ואחזיר אותם אל העץ שלהם".
"פחחח" נשפתי בבוז. "אי אפשר להחזיר עלים למקום, את לא קולטת? עלה שנשר אף פעם לא יחזור".
היא לא ידעה. היא לא יכלה לדעת, בשום אופן, על רובי. רובי שעזב את הבית בטריקת דלת, ביום אפור של סתיו. היא לא ידעה, שמאותו היום, שנאתי את הסתיו. שנאתי את העלים. שנאתי את השלכת.
היא המשיכה לאסוף את העלים. אני כעסתי עליה. היא לקחה באהבה את מה שאני השלכתי. ועל אף שהיינו שתינו ילדות רגישות ונבונות, העלים הפרידו ביננו. בנו חומה, גדר של שלכת.
עברו שנים, נפרדנו. מדי פעם הייתי חושבת עליה, על שולמית, על העלים. ועיניה- עיני שלכת- הביטו בי כל סתיו, מנסות לשכנע אותי לחמול על העלים, לאסוף אותם.
בסתיו אחד הלכתי ברחוב. כבר הייתי בוגרת, ולא יכולתי להרשות לעצמי להישאר בבית בכל יום סתווי ומעונן. דרכתי על העלים, בעטתי בהם. התעלמתי מעיני שלכת מבקשות, הסבתי מבט. הטיפות שהתחילו לרדת, זרזו את הליכתי. יכולתי לשמוע את שולמית מתחננת, מספרת על בכיים של העלים, על הדמעות.
ואז ראיתי אותה.
אבל זו לא הייתה היא.
לא שולמית שהכרתי, לפחות.
היא ישבה בכיכר, ונראתה אבודה בין הבנות שישבו שם. בנות שכל דמיון בינן לבין החברה שהייתה לי אז, מקרי בהחלט. הן דיברו וצחקו, ועיני הדבש ירוק שלה רק הביטו בעלים, חמלו עליהם.
הסתכלתי עליה.
ילדת שלכת.
רציתי לקרוא לה, לשאול אותה מה קרה. מה קרה לעלה העדין שהיה לי, ואיזו רוח הצליחה לגרום לו לנשור. אבל אז עיניה הביטו בי, והסתובבו. וכל מה שנשאר לי לראות מבעד למסך הדמעות המטושטש היה שער שחור, מתרחק.
למחרת חיכו לי שש מילים בתיבת הדואר:
''שירה, עלה שנשר, לעולם לא יחזור''
ולא יכולתי להיזכר מי אמר אותם, ולמה, ואיך.
ימים חלפו. החורף גירש את הסתיו, והאביב החליף אותו. עונות השתנו, דברים קרו, ורק בלב שלי נשארה פינה בודדת, כאובה, שמורה לילדת-שלכת.
בפעם הבאה שראיתי אותה כבר הייתי כלה טרייה ומאושרת. הסתובבתי בחנויות, עורמת מצעים על עגלה. השמש זרחה בעוז, והעצים הירוקים הסתירו את כל מה שרציתי לשכוח. לא חשבתי יותר על עלים שהושלכו בצידי הדרכים, נדרסים תחת גלגלי המכוניות, נרמסים מתחת לרגלי האנשים.
ודווקא אז ראיתי אותה.
המוכרת.
"את רוצה קבלה?" היא שאלה, והרימה אליי עיניים שהיו שייכות לאדם אחד בעולם. זיהיתי את המבט שלה, הלום. היא זיהתה את שלי. רגע ארוך, אולי יום, אולי נצח, הבטנו אחת בשנייה. ראיתי את כל מה שהיא לא סיפרה לי. ראיתי את הכאב, את הבדידות, קבורים עמוק מתחת לערמת עלים.
"אני צריכה לעבוד" היא אמרה לי בסוף, קולה צרוד ומוזר.
"אני רוצה שנדבר" אמרתי לה. השפלתי מבט.
"תבואי לכאן בערב" היא אמרה, עיניה נעוצות בכרטיס האשראי שהגשתי לה. "בעשר אני גומרת את המשמרת".
הלכתי משם. בדרך הבטתי בעלים. הם היו ירוקים ומחוברים, וריחפו מעליי, לועגים לי. זה היה סוף הקיץ, ועונת הנשירה עוד לא התחילה. ובכל זאת, ראיתי פתאום עלה, קטן, ירוק, נוחת ברכות על המדרכה.
בפעם הראשונה בחיי רכנתי, אספתי אותו. הנחתי בתיק. לא יכולתי שלא לחשוב, שדווקא כשילדת השלכת התייאשה, אני התחלתי לקוות.
בעשר הגעתי. היא חיכתה לי, סופה בעיניה. ישבנו. שתקנו. שיר התנגן ביננו, שיר עצוב, בלי מילים, בלי מנגינה. משפטים שלא יכלנו לבטא, שיר שלא ידענו לנגן.
"כשהייתי קטנה" היא סיפרה לי, עיניה נעוצות בנקודה נעלמת באופק. "אספתי את העלים. כשהגיע האביב, והרוחות נרגעו, ניסיתי להחזיר אותם לעץ שלהם. הם כבר היו צהובים, מיובשים ומבוישים. אני הייתי תמימה. ניסיתי להדביק אותם עם סולוטייפ, עם דבק סטיק. זה אף פעם לא עבד. הם תמיד נשרו בסוף, מבוישים עוד יותר משהיו קודם.
מאז למדתי ממך משהו: יש עלים שהתפקיד שלהם, כנראה, הוא פשוט להיות מצע על הכביש, להידרך מתחת לכל רגל שתעבור שם. אל תנסי להחזיר עלים למקום, שירה. מה שהיה, לעולם לא ישוב עוד".
"זה- זה לא נכון" גמגמתי. לא יכולתי להביט לה בעיניים. קרחונים ירוקים, אש קבורה בתוכם. לבה שממאנת להתפרץ.
"זה לא נכון?" היא התעקשה להביט בי, להכאיב לי יותר. "זו לא את, שאמרת את זה? זה לא הוויכוח הישן שהיה לנו?"
"זה כן" אישרתי בעצב. "אבל טעיתי. היום אני מודה בכך. את צדקת, שולמית".
חיוך קטן, אירוני, נתלה על שפתיה. "אז החלפנו צדדים עכשיו?" היא שאלה. "ראית פעם עלה שחזר לעץ ממנו הוא נשר, שירה?" מבטה פילח אותי, מנע ממני לשקר.
שתקתי.
"לא משנה". היא התעשתה. "הניסיון שלי מר ועצוב מכדי שתצליחי לשכנע אותי. אבל היה נחמד לפגוש אותך, חברה מהעבר".
"שולמית-" להטתי. כל הכאב, הסתיו, השלכת, העלים, התפרצו בי, יצרו לי מילים. "טוב לך עכשיו?"
היא שתקה. עיניה דיברו.
"אני מתחתנת, עוד שבועיים" סיפרתי לה. "אני אשמח מאוד שתבואי. באמת".
היא לא הבטיחה דבר.
בחתונה, בין המנה השניה לריקודים, ראיתי אותה. יושבת בצד. לא שייכת, לא קשורה. אבל חיוך ריחף על שפתיה, שימח אותי באמת. ואז נפגשו מבטינו. והחיוך. וכבר היה לו שם, לשיר שלנו. וגם מנגינה.
עברו שנים. עשרות עונות. סתיו, חורף, אביב, קיץ. סתיו.
אני הייתי אישה, ואמא. ושלושה קטנטנים, בתוספת עבודה תובענית, מנעו ממני להתעמק בעלים שברחוב, בשלכת שנושרת או לא. עדיין אהבתי את הטבע, אבל פגשתי בו רק בחופשות. ועדיין זכרתי את שולמית, בימים, ובעיקר בלילות.
בין הזמנים אחד יצאנו לנופש. יישוב קטן ברמת הגולן. משפחה צעירה ונחמדה, שמשכירה כמה צימרים ביישוב שלהם. דיברתי עם האישה. סיכמנו שננחת שם ביום שני, נשאר עד חמישי. סגרנו.
הגענו למקום. יישוב יפה, מטופח. גובל בכפרים דרוזים. שקט צלול, ממכר. עמדנו בחניה. חיכינו לבעלת הצימר, שתיתן לנו את המפתח.
ואז היא הגיעה.
הייתה לה מטפחת צבעונית, עם פרנזים; חלוק ארוך ורחב ושרשרת עם עלה זהב. אבל מה שתפס אותי היו העיניים.
עיניים מוכרות מדי.
מוצפות באור שלא ראיתי אף פעם.
בלילה ישבנו לשיחה. בשמי היישוב שלהם זרחו כוכבים. הירח הביט בנו, מחייך. שר לנו שיר עם שם, מילים ומנגינה.
"ושוב נפגשנו" היא חייכה חיוך מוכר, עדין. "בנסיבות מעניינות".
ישבנו בחצר שלהם. היא הייתה זרועת עצים. זיהיתי משמש, תאנה, רימון, אפרסק. היו עוד כמה.
"אני רואה שאת אוהבת עצים" אמרתי לה.
"התחלתי לאהוב שוב" עיניה דלקו, הציתו אותי. "נטענו כאן כמה שהיה ניתן. ככל שהמקום איפשר".
"והעלים-?" שאלתי אותה "מה איתם?"
"את צדקת" היא חייכה חיוך ששיגר ניצוצות לעיניה. "וגם אני צדקתי. עלים שנשרו, לעולם לא ישובו אל העץ ממנו הם נפלו. אין טעם, אפילו, לנסות להשיב אותם למקום. אבל לכל עלה, יש תפקיד. וגם עלה שנשר- הוא לא חסר תועלת. ויש לו ייעוד ומטרה.
וחוץ מזה-" היא חייכה שוב, ולרגעים הייתה נראית אותה ילדת שלכת שהכרתי אז. "אנשים- הם לא עלים. הם אנשים. וגם אם הם נפלו, או נכשלו בפעמים אחרות, הם תמיד יוכלו לחזור אל העץ שלהם. ואם הם יחפשו-" היא הביטה אל הכוכבים, הורידה אותם אליי, "הם תמיד ימצאו את הדרך לשוב הביתה".
הסתיו היה מאז ומתמיד אויבי המר. כשם שאהבתי את הקיץ, כך שנאתי את הסתיו. וכשעלה השלכת הראשון נשר מן העץ, כל שרציתי היה לרוץ הביתה ולהתכרבל מתחת לשמיכה, עד שיבוא הקיץ.
שולמית הייתה שונה ממני. וכשהלכנו ברחוב, והמדרכה הייתה מרוצפת עלים, היא הייתה רוכנת אליהם, ואוספת אותם באהבה. אני איימתי לברוח לה, והיא נשארה איתם, בכל זאת.
"הם ינבלו לך!" אמרתי בכעס. "בשביל מה את אוספת אותם, בכלל? עלה שנשר אף פעם לא יחזור אל העץ, הוא תמיד יישאר על הרצפה עלוב ומלוכלך, עד שיבוא הגשם, וישטוף אותו".
"זהו, שלא" זהרו עיניה של שולמית. "הנה, אני אוספת אותם עוד לפני שהגשם הראשון מגיע. ואצלי בקופסא הם ייתיבשו, וכשהחורף ייגמר אני אקח אותם, ואחזיר אותם אל העץ שלהם".
"פחחח" נשפתי בבוז. "אי אפשר להחזיר עלים למקום, את לא קולטת? עלה שנשר אף פעם לא יחזור".
היא לא ידעה. היא לא יכלה לדעת, בשום אופן, על רובי. רובי שעזב את הבית בטריקת דלת, ביום אפור של סתיו. היא לא ידעה, שמאותו היום, שנאתי את הסתיו. שנאתי את העלים. שנאתי את השלכת.
היא המשיכה לאסוף את העלים. אני כעסתי עליה. היא לקחה באהבה את מה שאני השלכתי. ועל אף שהיינו שתינו ילדות רגישות ונבונות, העלים הפרידו ביננו. בנו חומה, גדר של שלכת.
עברו שנים, נפרדנו. מדי פעם הייתי חושבת עליה, על שולמית, על העלים. ועיניה- עיני שלכת- הביטו בי כל סתיו, מנסות לשכנע אותי לחמול על העלים, לאסוף אותם.
בסתיו אחד הלכתי ברחוב. כבר הייתי בוגרת, ולא יכולתי להרשות לעצמי להישאר בבית בכל יום סתווי ומעונן. דרכתי על העלים, בעטתי בהם. התעלמתי מעיני שלכת מבקשות, הסבתי מבט. הטיפות שהתחילו לרדת, זרזו את הליכתי. יכולתי לשמוע את שולמית מתחננת, מספרת על בכיים של העלים, על הדמעות.
ואז ראיתי אותה.
אבל זו לא הייתה היא.
לא שולמית שהכרתי, לפחות.
היא ישבה בכיכר, ונראתה אבודה בין הבנות שישבו שם. בנות שכל דמיון בינן לבין החברה שהייתה לי אז, מקרי בהחלט. הן דיברו וצחקו, ועיני הדבש ירוק שלה רק הביטו בעלים, חמלו עליהם.
הסתכלתי עליה.
ילדת שלכת.
רציתי לקרוא לה, לשאול אותה מה קרה. מה קרה לעלה העדין שהיה לי, ואיזו רוח הצליחה לגרום לו לנשור. אבל אז עיניה הביטו בי, והסתובבו. וכל מה שנשאר לי לראות מבעד למסך הדמעות המטושטש היה שער שחור, מתרחק.
למחרת חיכו לי שש מילים בתיבת הדואר:
''שירה, עלה שנשר, לעולם לא יחזור''
ולא יכולתי להיזכר מי אמר אותם, ולמה, ואיך.
ימים חלפו. החורף גירש את הסתיו, והאביב החליף אותו. עונות השתנו, דברים קרו, ורק בלב שלי נשארה פינה בודדת, כאובה, שמורה לילדת-שלכת.
בפעם הבאה שראיתי אותה כבר הייתי כלה טרייה ומאושרת. הסתובבתי בחנויות, עורמת מצעים על עגלה. השמש זרחה בעוז, והעצים הירוקים הסתירו את כל מה שרציתי לשכוח. לא חשבתי יותר על עלים שהושלכו בצידי הדרכים, נדרסים תחת גלגלי המכוניות, נרמסים מתחת לרגלי האנשים.
ודווקא אז ראיתי אותה.
המוכרת.
"את רוצה קבלה?" היא שאלה, והרימה אליי עיניים שהיו שייכות לאדם אחד בעולם. זיהיתי את המבט שלה, הלום. היא זיהתה את שלי. רגע ארוך, אולי יום, אולי נצח, הבטנו אחת בשנייה. ראיתי את כל מה שהיא לא סיפרה לי. ראיתי את הכאב, את הבדידות, קבורים עמוק מתחת לערמת עלים.
"אני צריכה לעבוד" היא אמרה לי בסוף, קולה צרוד ומוזר.
"אני רוצה שנדבר" אמרתי לה. השפלתי מבט.
"תבואי לכאן בערב" היא אמרה, עיניה נעוצות בכרטיס האשראי שהגשתי לה. "בעשר אני גומרת את המשמרת".
הלכתי משם. בדרך הבטתי בעלים. הם היו ירוקים ומחוברים, וריחפו מעליי, לועגים לי. זה היה סוף הקיץ, ועונת הנשירה עוד לא התחילה. ובכל זאת, ראיתי פתאום עלה, קטן, ירוק, נוחת ברכות על המדרכה.
בפעם הראשונה בחיי רכנתי, אספתי אותו. הנחתי בתיק. לא יכולתי שלא לחשוב, שדווקא כשילדת השלכת התייאשה, אני התחלתי לקוות.
בעשר הגעתי. היא חיכתה לי, סופה בעיניה. ישבנו. שתקנו. שיר התנגן ביננו, שיר עצוב, בלי מילים, בלי מנגינה. משפטים שלא יכלנו לבטא, שיר שלא ידענו לנגן.
"כשהייתי קטנה" היא סיפרה לי, עיניה נעוצות בנקודה נעלמת באופק. "אספתי את העלים. כשהגיע האביב, והרוחות נרגעו, ניסיתי להחזיר אותם לעץ שלהם. הם כבר היו צהובים, מיובשים ומבוישים. אני הייתי תמימה. ניסיתי להדביק אותם עם סולוטייפ, עם דבק סטיק. זה אף פעם לא עבד. הם תמיד נשרו בסוף, מבוישים עוד יותר משהיו קודם.
מאז למדתי ממך משהו: יש עלים שהתפקיד שלהם, כנראה, הוא פשוט להיות מצע על הכביש, להידרך מתחת לכל רגל שתעבור שם. אל תנסי להחזיר עלים למקום, שירה. מה שהיה, לעולם לא ישוב עוד".
"זה- זה לא נכון" גמגמתי. לא יכולתי להביט לה בעיניים. קרחונים ירוקים, אש קבורה בתוכם. לבה שממאנת להתפרץ.
"זה לא נכון?" היא התעקשה להביט בי, להכאיב לי יותר. "זו לא את, שאמרת את זה? זה לא הוויכוח הישן שהיה לנו?"
"זה כן" אישרתי בעצב. "אבל טעיתי. היום אני מודה בכך. את צדקת, שולמית".
חיוך קטן, אירוני, נתלה על שפתיה. "אז החלפנו צדדים עכשיו?" היא שאלה. "ראית פעם עלה שחזר לעץ ממנו הוא נשר, שירה?" מבטה פילח אותי, מנע ממני לשקר.
שתקתי.
"לא משנה". היא התעשתה. "הניסיון שלי מר ועצוב מכדי שתצליחי לשכנע אותי. אבל היה נחמד לפגוש אותך, חברה מהעבר".
"שולמית-" להטתי. כל הכאב, הסתיו, השלכת, העלים, התפרצו בי, יצרו לי מילים. "טוב לך עכשיו?"
היא שתקה. עיניה דיברו.
"אני מתחתנת, עוד שבועיים" סיפרתי לה. "אני אשמח מאוד שתבואי. באמת".
היא לא הבטיחה דבר.
בחתונה, בין המנה השניה לריקודים, ראיתי אותה. יושבת בצד. לא שייכת, לא קשורה. אבל חיוך ריחף על שפתיה, שימח אותי באמת. ואז נפגשו מבטינו. והחיוך. וכבר היה לו שם, לשיר שלנו. וגם מנגינה.
עברו שנים. עשרות עונות. סתיו, חורף, אביב, קיץ. סתיו.
אני הייתי אישה, ואמא. ושלושה קטנטנים, בתוספת עבודה תובענית, מנעו ממני להתעמק בעלים שברחוב, בשלכת שנושרת או לא. עדיין אהבתי את הטבע, אבל פגשתי בו רק בחופשות. ועדיין זכרתי את שולמית, בימים, ובעיקר בלילות.
בין הזמנים אחד יצאנו לנופש. יישוב קטן ברמת הגולן. משפחה צעירה ונחמדה, שמשכירה כמה צימרים ביישוב שלהם. דיברתי עם האישה. סיכמנו שננחת שם ביום שני, נשאר עד חמישי. סגרנו.
הגענו למקום. יישוב יפה, מטופח. גובל בכפרים דרוזים. שקט צלול, ממכר. עמדנו בחניה. חיכינו לבעלת הצימר, שתיתן לנו את המפתח.
ואז היא הגיעה.
הייתה לה מטפחת צבעונית, עם פרנזים; חלוק ארוך ורחב ושרשרת עם עלה זהב. אבל מה שתפס אותי היו העיניים.
עיניים מוכרות מדי.
מוצפות באור שלא ראיתי אף פעם.
בלילה ישבנו לשיחה. בשמי היישוב שלהם זרחו כוכבים. הירח הביט בנו, מחייך. שר לנו שיר עם שם, מילים ומנגינה.
"ושוב נפגשנו" היא חייכה חיוך מוכר, עדין. "בנסיבות מעניינות".
ישבנו בחצר שלהם. היא הייתה זרועת עצים. זיהיתי משמש, תאנה, רימון, אפרסק. היו עוד כמה.
"אני רואה שאת אוהבת עצים" אמרתי לה.
"התחלתי לאהוב שוב" עיניה דלקו, הציתו אותי. "נטענו כאן כמה שהיה ניתן. ככל שהמקום איפשר".
"והעלים-?" שאלתי אותה "מה איתם?"
"את צדקת" היא חייכה חיוך ששיגר ניצוצות לעיניה. "וגם אני צדקתי. עלים שנשרו, לעולם לא ישובו אל העץ ממנו הם נפלו. אין טעם, אפילו, לנסות להשיב אותם למקום. אבל לכל עלה, יש תפקיד. וגם עלה שנשר- הוא לא חסר תועלת. ויש לו ייעוד ומטרה.
וחוץ מזה-" היא חייכה שוב, ולרגעים הייתה נראית אותה ילדת שלכת שהכרתי אז. "אנשים- הם לא עלים. הם אנשים. וגם אם הם נפלו, או נכשלו בפעמים אחרות, הם תמיד יוכלו לחזור אל העץ שלהם. ואם הם יחפשו-" היא הביטה אל הכוכבים, הורידה אותם אליי, "הם תמיד ימצאו את הדרך לשוב הביתה".
