שלט רחוק

  • פותח הנושא agav
  • פורסם בתאריך

ATUK

משתמש רשום
נכתב ע"י געוואלדיג;551429:
אוסיף לתגובתך שאלה המנקרת במוחי זמן רב, מדוע כל הסידורים שראיתי, מנקדים: סוף וְקץ לכל צרותינו, תחלה וָראש לפדיון נפשנו.
"וקץ" בשו"א, "וראש" בקמץ.

נכתב ע"י אפכא מסתברא;551808:
כמה מתסכל! רציתי להביא מספר ציטוטים מתגובות קודמות, אבל ברגע שעוברים לדף אחר (כדי להוסיף ציטוטים מהדף השני) הכל נעלם:(
לגבי "סוף וקץ" לעומת "תחילה וראש" - לענ"ד זה מטעמי קישוט הלשון. השינוי מענג את האוזן. (מבחינה דקדוקית שתי הצורות מקובלות.)......

(אפכא מסתברא, זה כן פועל מדף לדף. פשוט יש ללחוץ רק פעם אחת על ה-MULTI QUOTE, ואחר כך על ציטוט בודד).

אני חייב להתוודות ולומר שכשלמדנו את הנושא הזה, נעדרתי מהשיעור. ;)
אז הבה ואעשה שיעורי בית ואנסל לגלות את אמריקה.

א. מצד אחד לפני גרוניות ורי"ש: חמש וָרבע, שש וָחצי, (הבו לה') כבוד וָעוז, שמים וָאָרץ (מסתבר כי לא עקב הקמץ שבאל"ף והאל"ף, אלא האל"ף בלבד?!!), לעולם וָעֵד
סיכום: כנראה יש והיו כאלה שמפרשים חוק זה כתוצאה מהגרוניות ורי"ש, ולכן החליט "א בחור, א זעטצער" ש"וקץ" תבוא בשווא.

ב. מצד שני, יש גם דוגמאות ללא הגרוניות : יום וָליל/ולילה (ויש גם ימם וליל), יד וָשם, הלוך וָשוב (ואני מקווה שיש עוד).
סיכום: כנראה התופעה עתידה ועל פי דגם זה נעשים ביטויים קצרים גם כיום, בדרך כלל שתי מלים כשהן מבטאות דבר אחד. יד ושם = זכרון, הלוך ושוב = סיבוב, יום וליל (יממה) וכן הלאה במידה ויש עוד דוגמאות, גם "חמש ורבע" וחבריו מציינים דבר אחד בסופו של דבר, ולא שניים.

במידה והכללים א' וב' קיימים, מעניין, כי אין לכלול את ב' בתוך א', אלא ההיפך בלבד. לכן, נראה לי שמספר ב' ותיק יותר ועליו נשען מספר א', כלומר הגרונית לא משחקת תפקיד כלל.

ניסיתי להביא דוגמאות כנגד מספר ב', כלומר למצוא דוגמאות (אך ורק בתנ"ך) עם שווא בו"ו או לפחות פתח כדלקמן.
שמות כ', י"ג : ושורו וַחֲמרו שזה בעצם לא ממש מתאים לכאן בגלל הצורה הנטויה.
גם "זכר וּנְקבה" מבראשית לא ממש דוגמא בגלל שווא שבנו"ן.
אבל תסכימו שלולא הבעיתיות שב"שור וַחֲמור" ו"זכר וּנְקבה" היה אפשר להסביר את העניין של "דבר אחד", כלומר דווקא כאן הדברים אינם אחד ולכן הכלל לא פועל, אלא שטרם מצאתי דוגמאות ללא חריגות במבנה.

חזרה לחול. הממממ... הייתם מנקדים "מעלה ומטה" כ"יד ושם"', לא, נכו? יש שיר לילדים בו שרים: "רֵד עָלֶה עֲלֵה וָרֵד" ע"פ "הלוך וָשוב" אע"פ שאין זו צורת ציווי אלא מקור. אולי גם לא חייב להיות...

אווו הנה דוגמא: "שירה וזמרה". שירה = טקסט זמרה = קול ולכן הו"ו לא בקמץ.
והנה דוגמא שלכאורה מוכיחה את ההיפך: בראשית ב' י"ז: "טוב וָרע". אלא אם כן יש לראות את הטוב והרע כדבר אחד. ויש מקום לזה.

אז מה בסופו של דבר? ההסבר של אפכא מסתברא נראה הכי טוב: קישוטי לשון
 

געוואלדיג

משתמש צעיר
עימוד ספרים
אטוק, הכלל אימתי משתנה משו"א לפתח הינו, שבתיבות קצרות בעלי הברה אחת או שמקום הטעם הוא בתנועה הראשונה של האות, אם הטעם הוא מפסיק, אזי משתנה השו"א לקמץ. ולכן מובן היטב מדוע מנוקד תחלה וראש בקמץ, כי יש כאן מפסיק. תמיהתי היתה שאם כן יש לנקד כך גם "סוף וקץ". היישוב של איפכא שזה קישוטי לשון - סבירה, כי הלוא גם הטעמים המפסיקים עצמם באים פעמים רבות כקישוט ולא כמפסיקים משמעותיים, כך בעיקר נוהג רבות הטעם "טפחא". מעניין לדעת על איזה טעם מפסיק חשבו המנקדים כאשר ניקדו כך.
 

געוואלדיג

משתמש צעיר
עימוד ספרים
כשכתבתי "קישוט לשון" עקבתי אחר לשונו של איפכא, אולם כוונתי היא שהטעמים משתנים לפעמים ממשרתים למפסיקים כאשר זה דרוש לניגון הפסוק, ובכך הם אינם עוקבים לעולם את המשמעות, ויופיעו טעמים מפסיקים במקום שאין הפסק על פי המשמעות.
 

ATUK

משתמש רשום
הבנתי, לבדיקת הטעמים טרם הגעתי לחשוב, אם בכלל. כך ששטתי ושטתי והגעתי רק עד איסלאנד במקום "לגלות" את אמריקה....;)
 

אולי מעניין אותך גם...

לוח לימודים

מסלולי לימוד שאפשר לההצטרף
אליהם ממש עכשיו:

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכד

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד לוּלֵי יי שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל:ב לוּלֵי יי שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם:ג אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ:ד אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ:ה אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים:ו בָּרוּךְ יי שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם:ז נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ:ח עֶזְרֵנוּ בְּשֵׁם יי עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:
נקרא  5  פעמים

אתגר AI

רישום קווי - חורף • אתגר 22

לוח מודעות

למעלה