שי"ן

[האגריד -בוצי פוליקמן]

"לכבוד גבאי בית הכנסת המרכזי. שלום וברכה. לאחר שהתעלמתם ממכתבי הקודם שנשלח אליכם בערב ראש השנה, כעת אני מזהיר אתכם בפעם האחרונה. דעו כי בנפשי הדבר ואתם תתנו על כך את הדין. אני כחבר הקהילה וכמתפלל וותיק בבית הכנסת, כאחד שמילא את כל חובותיו לבית הכנסת, אם בתשלומי הנדרים והנדבות, אם בהשתתפות בהחזקת מנקה יר"ש ומתקני טישוז חדשים לתאי הנוחיות, ואפילו שלשלתי מידי פעם מטבעות בחריץ המיועד במכשיר המזגנים המצפצף, אתם יכולים לשאול את נדרים פלוס".

"ואני שב וחוזר ואומר ומתחנן ומבקש, אנא, תחליפו כבר את החזן של מוסף. תבינו, השיני"ם השורקניים שלו גורמים לי לצמרמורת עזה שאין אני יכול לעמוד בה, וכל התפילה אני רק מרוכז היכן מגיע השי"ן הבא, בכדי לסתום את אוזניי".

"ארבעה כתפורים היו בקיטל שלי בעת קנייתו לפני שלשה שנים תמימות. ארבעה כפתורים, שכל אחד מהן נתלש באכזריות בשנה אחרת בעת שהשתחוויתי אפיים ארצה ואיבדתי את הריכוז בשי"ן המתקרב ובא, מה שהשכיח ממני להחזיק את בטני פנימה בעת ההשתחוויה, ו"טראח", הועף כפתור נוסף".

"כיום הזה נותר לי אך כפתור בודד בקיטלי האומלל. לא אוכל לשאת זאת יותר. ה' הטוב ששתל בפיו של החזן דנן שי"ן שורקני במיוחד – כנראה שכוונתו הייתי שהנ"ל לא ייגש לפני התיבה. והרי כתוב מפורש במשנה ברורה שצריך שיהיה מעורב בדעת עם הבריות".

"שיהיה ברור. אין לי שום דבר ועניין נגד החזן. נכון שבעת בה עמדתי לפני סגירת מרפסת בכדי להרחיב את תחומי ביתי בעוד כמה מטרים זעומים, הלז התנגד לרצונותיי וטרפד את תוכניותי. נכון. אך מאז המקרה הנ"ל עברו כבר כמה וכמה ראשי שנים בהן מחלתי במחילה גמורה לכל מי שהכעיס והקניט אותי, בגופי, ואפילו בממוני. אבל מה אעשה והשיני"ם שלו מוציאים אותי מדעתי".

"אני מצהיר בזאת קבל עט ודף. כי אם הנ"ל ישמש גם ביום כיפור הבא עלינו לטובה כחזן בתפילת שחרית, הרי שאני יחדל מלשלשל את מיטב מטבעותיי לקופת המזגנים. ומי כמוכם יודע שללא מזגנים, הרי שמצב הרוח בבית הכנסת יהיה לרעתכם בכל מצב ועניין, ושוב לא תצליחו להיבחר לתפקיד הגבאות בבחירות הקרובות, ובמקומכם ייבחר זעליגמאן הצעיר אותו אתם כל כך מתעבים ואת עצותיו ורעיונותיו לקידום בית הכנסת אתם משתדלים לגנוז ולמחוק ולהעביר מן העולם, ואין כאן איום, וודאי שלא איומי סרק. ראו הוזהרתם"!

רבות מחשבות בלב איש, ובהגיעה שעת השין, ניגש חזננו המדובר לפני התיבה ופצח בסדרת סלסולים נוקבת. כותב המכתב הנ"ל, שמפאת כבודו לא נחשוף את שמו הטוב והמפואר, נאלץ לאחוז את בטנו עמוק עמוק בפנים לסתום את אוזניו היטב בעזרת פרקי אצבעותיו בכל פעם נוספת בה הגיע החזן לאות שי"ן.

ובהגיע עת ההשתחוויה הראשונה החלו עיניו של המצומרר לגדול ולגדול. הוא ידע בדיוק מה עומד לקרות בשניות הקרובות, אך לא היה לו שום דרך לעצור את זה. כמו התקפת פרכוסים חריפה שמרגישים, הנה זה בא, אך אין איך לעצור את זה. הוא ירד על ברכיו הרועדות שבקושי החזיקו את גופו הכבד, והחל להתקרב אל הרצפה. ואז זה קרה.

החזן, אינו מודע לכלום, שאג במלוא גרונו: "היו כורעים. ההא הההא ההאייי. ומשששש"...

- "דייי"! – נשמעה שאגה מזוויעה ממרכז בית המדרש.

עשרות גופות בפוזה מגוחכת, חצי כורעים חצי משתחווים על מגבות המפוזרות על רצפת בית הכנסת – קפאו על מקומן. ראשים התרוממו בהפתעה ועיניים ננעצו במחזה מסמר השיער שהתרחש בשורה השלישית משמאל.

אחד המתפללים כורע על ברכיו כשקיטלו פעור לרווחה, חור עגול בבד מצביע על מקום בו היה תפור כפתור עד לאחרונה ממש, פנים אדומות רוטטות ללא שליטה ושאגה גדולה ומרה נשאגת מפיו: "אני לא יכול יותר עם השיני"ם המזוויעים הללו"!!!

החזן, שהאדים עד תנוכי אוזניו, משך עוד ועוד את שולי טליתו וניסה להמשיך את התפילה כאילו כלום לא קרה, אך השברים בקולו נשמעו היטב. בקיעים וסדקים חורצים את מילותיו ומקשים על נשימותיו. גם אחרי שהצורח כבר עזב את בית הכנסת בשניות שלאחר ההתפוצצות, עדיין קולו של החזן רעד חלושות.

"מסכן" התלחשו ביניהם כמה מן המתפללים. "גם ככה הוא חשוך ילדים לאחר שכל ילדיו נפטרו בתוך שעות ספורות מרגע לידתם, ולא חסר לו צרות. כעת גם ביזו את פניו ברבים".

לא נרחיב יותר על הדרמה המיותרת הזאת שהתרחשה בבית הכנסת בעיצומו של יום המכפר, אך במוצאי יום כיפור הובהלה אשתו לבית החולים. למחרת כבר פרץ העולל הזעיר בסדרת צווחות שלא ביישה גם חזן וותיק כאביו. יומיים נוספים של חרדה והמתנה לבשורה רעה גם הפעם, קרא לו הרופא לחדרו והודיע לו חד משמעית כי כפי איך שזה נראה, תינוקם הנוכחי עומד לשבור את הסט ופשוט להמשיך לחיות.

הם פנו לעזוב את בית החולים כשליבם רחב משמחה ומוחם מלא בתקווה שיזכו לגדל את עוללם לאילנא רברבא. על יד הכניסה למחלקת יולדות הם נתקלו בזוג נוסף שזכו לחבוק תינוק חדש. מבט קליל בפניו של הגבר, גרם ללבו לנתר בקרבו. הפרצוף היה מוכר עד כאב. בפעם שעברה בה הוא פגש בפרצוף הזה, זה היה מעל לקיטל פעור לרווחה וחור של כפתור.

הוא החליט להעביר על מידותיו וניגש לשכנו כשחיוך רחב מרוח על פרצופו. "מזל טוב"! הוא בירכו בחום.

פרצוף חמוץ.

"מה קרה, הכל בסדר עם התינוק"? הוא שאל בדאגה.

האיש וחור הכפתור הסתכל לו ישר לעיניים ואז אמר במילים שקטות מתוך השלמה: "בני נולד כשהחניכיים שלו שסועות. הרופאים אומרים שככל הנראה הוא בחיים לא יצליח להגות את האות שי"ן כמו שצריך"...