הנושאים החמים
הנושאים החמים
< לפרק הקודם
שטיבלאך איצקוביץ'. בני ברק, ישראל. חורף תשע"ו (2016)
כוס הברד הגדולה שנרכשה באחת המכונות ממול השטיבלאך הסואן, הזיעה בכפות ידיו של מוטי בן העשרים. אמור היה לשהות כעת בהיכל הישיבה ללימוד משותף עם החברותא של סדר שני, ככל בחורי החמד בישיבה. אבל האקשן של איצקוביץ' תמיד יותר מרתק.
התקהלות ספונטאנית קורצת לו להסתופף בצילה. שומט הוא את הכוס הנעלבת בעוד חציה מלא, חוצה את הכביש בליווי צרמוניית צופרי נהגים ממהרים כמותו, וחיש מוצא עצמו נדחק בינות למתקהלים הרבים. במרכז עומד לו קבצן צעקני ובפנים אדמוניות מכעס, מנסה לסלק את פקח העירייה שההין להחרים את מזרונו הפרוס על שולי המדרכה צמוד לשולחנות הספרים העומדים למכירה.
הוויכוח מתעצם, הטונים עולים, מוטי חש בהתרגשות הגואה בו. פרפרי האקשן כמו יצאו במחול בקרבו, ועיניו להוטות לראות כבר את ניידת המשטרה מוזמנת אחר כבוד ל'מצווה טאנץ' בחתונת הקבצן ופקח העירייה. הנה כבר עומד לו ליד החנות של לייבלה אופנולנס של 'הצלה' מוכן לכל תרחיש. וואו, לכזה שטייגען הוא לא ציפה דווקא היום.
כשהקרב נראה עולה לשלב המכריע ובעוד רגע יצאו הקבצן ופקח העירייה במחול החרבות, העניינים יוצאים מכלל שליטה. אברך עבדקן מפלס לו דרך למרכז זירת ההתגוששות המעותדת, לוחש כמה מילים באוזנו של הקבצן וטופח לו על שכמו.
הפקח נועץ עיניים זועמות במצטרף החדש לזירה, ועוד לפני שמתחיל להגיב באיומים משלו, שומע הוא לפתע מכיוונו של הקבצן – "טוב, קח את המזרון הזה, ותחלקו אותו בעירייה בין הפקחים שמחפשים מזרונים" – הקבצן רוטן עוד כמה אמירות עסיסיות באידיש מטובלת בערבית, ונעלם מן הזירה אל תוככי מבואותיו של השטיבלאך כמו לא עסק עד עתה במלחמת חורמה על כל הונו ורכושו.
הפקח ההמום נוטל את המזרון ומנסה לפלס לו דרך בין המתקהלים המתפזרים, בהבינם כי הסתיימה הצגת הצהרים.
עיניו של מוטי קרועות בתדהמה, איך ייתכן שה'אקשן' חמק לו ככה בין האצבעות? ומוטי בחור נמרץ, שמנסה לראות איך בכל זאת ניתן יהיה לממש את מחול החרבות. ומיד נפנה אל חדרי השטיבלאך תר בעיניו אחר הקבצן הצעקני. בזווית היציאה מהמדרגות מתנגש מוטי בקבצן האוחז בידו קופה כמעשה זקן ורגיל.
"היי, הוא לקח לך את המזרון שלך" – זועק לעברו מוטי, מנסה להדליק את השלהבת – "איפה תישן הלילה? בוא מהר לפני שהפקח נוסע עם המזרון על האופנוע שלו. תגיד לו גם שאסור לו להעמיס על אופנוע מטען חורג שכזה. נו, בוא כבר!"
"קינדער יא עזיזי" – עונה לו הקבצן בכינוי המטבל מזרח ומערב – "טוב מאוד שהפקח לוקח את המזרון. זה היה מזרון ספוג, ומישהו הבטיח לי שהוא יביא לי עוד היום מזרון סנדוויץ' שהוא מוציא מהבית שלו, הבנת? אז תשתוק ואל תפריע לי עכשיו". את המילים האחרונות מסיים הקבצן בטון מעט גבוה, מה שגורם לעוברים לעצור לרגע במסדרון ולהרים גבה.
מוטי המבויש והמאוכזב, מסתלק במהירות מהכניסה הצדדית, ופונה בעיקוף לצומת חזון איש פינת רבי עקיבה. 'אוף, גם הפסדתי אקשן רציני, וגם הקבצן ההוא צעק עלי כאילו אני גם איזה פקח של העירייה', הרהר ממורמר.
עשרים דקות לפני סוף סדר ב' דורכות רגליו במסדרונות הישיבה, עודנו מתלבט אם עדיף להשתחל להיכל הישיבה 'להעביר כרטיס' עם החברותא, או להיות מן הזריזים מקדימים לקיום מצוות נטילת ידים לארוחת הערב. בחור מוועד חמישי החולף על פניו נעצר ומביט בו, כמו נזכר במשהו.
"מוטי, המשגיח היה בביס'מדרש בתחילת הסדר וחיפש אותך. אחר כך ביקש למסור לך שתיגש אליו בהקדם' פולט הבחור בנשימה אחת 'אז הריני מקיים את החזקה 'שליח עושה שליחותו', ומודיעך." מסיים הבחור כמו מקריא הוא קטע מהתרת נדרים וקללות.
ומוטי מוצא עצמו חושב שבאמת לא יזיק לו עכשיו איזו 'התרה'. "תודה על מסירת המודעה" – משיב מוטי לעבר גבו המתרחק של הבחור מועד חמישי.
עכשיו הספק כבר הותר לו. 'להעביר כרטיס' אין טעם, אם המשגיח כבר יודע שהוא לא היה היום בסדר שני. ולהיות היום מן הזריזים מקדימים למצוות נטילת ידיים גם לא נראה היום באופק, אחרי שעליו לשרך את רגליו לכיוון הדלת המיושנת של חדר המשגיח.
הדלת נפתחת בחריקה, ומבע פניו חמור הסבר של המשגיח מזמינו אל כיסא העץ שבחדר. 'ניחשתי נכון את מבע הפנים של המשגיח', מרוצה מוטי מהתגשמות חזיונו והשערתו.
המשגיח לא נותן למוטי זמן להרהר בהישגו האחרון, ופונה אליו באותו המבט ובטון החלטי.
"אתה יודע מוטי" - פותח המשגיח במיני הרצאה – "ישיבה נועדה לעלייה בתורה ויראת שמים מתוך דיבוק חברים. כבר שנתיים ימים שאתה מהמתמידים של הפנימייה וחדר האוכל, אך מהמבקרים הנדירים בבית המדרש. ומאחר ואינני רואה כל כיוון לשינוי והתקדמות מצדך, אני נאלץ להזהיר אותך על המשך שהותך בישיבה. הואיל ואין עונשין אלא אם כן מזהירין, הרי זו היא הזהרתך."
מבט פניו של המשגיח ושפתותיו הקפוצות, מראים על שסיים את אשר רצה למסור לו, ושבזו תמה לה הפגישה. מוטי קם בתחושת מנוצח שלא נתנה לו הזכות לנצח אפילו פעם אחת, ויוצא מהחדר ללא אומר.
'בסך הכל אני מחפש קצת 'אקשן', למה המשגיח עצבני כל כך'. מנסה לרדת מוטי לסוף דעתו של המשגיח ולא מצליח. 'המשגיח סתם מחפש להתעלל בי', מגיע מוטי למסקנה המניחה את דעתו לרגע, אולם מתסכלת אותו כפליים כעבור עוד רגע.
חדר האוכל העזוב מלמד על שתמה לה פרוסת הלחם האחרונה מגיגית פרוסות הלחם, ושטיפת החלב האחרונה בוודאי כבר נחלבה מחמשת שקיות החלב העומדות הכן מידי ערב לחליבת כלל בני הישיבה. מוטי פונה לחדרו מדוכדך מהפסד האקשן באיצקוביץ', פגוע ומתוסכל מדברי המשגיח, ובעיקר רעב מאוד.
אחרי ארוחת הערב המאולתרת, חש מוטי מחנק ולחץ לעלות לבית המדרש לסדר שלישי. דווקא האמירה של המשגיח מלחיצה אותו מאוד וגורמת לו לחוש משותק. כמו כבלו את ידיו יותר מלהכנס בתוככי היכל הישיבה.
מוטי יוצא את שערי הישיבה, אולי ברחוב רבי עקיבה יחוש מעט רוגע לנפשו הסוערת. 'ואם המשגיח החליט להתעלל בי סתם, אז גם אם אני אעלה לבית המדרש, יהיו סיבות אחרות להעיף אותי'. משתיק מוטי את מצפונו המתלבט בצדקת דרכו.
הרחוב הסואן מקבל את פניו בשעטות האוטובוסים במעלה רבי עקיבה. האווירה הסואנת נוסכת בו רוח רעננה. בצומת הקרובה נעצר מוטי ליד קבוצת צעירים שיושבים ושקועים במסכים מרצדים.
מבע פניהם נראה כמו שקוע בעיצומה של חוויה, עיניהם בורקות למול מסכי האייפונים. 'אילו היה לי מכשיר כזה' מהרהר מוטי בליבו.
בתחילה דוחה הוא את המחשבה, אולם כשהרמזור במעבר החצייה מתחלף לירוק וצעדיו ממהרים לחלוף את הצומת, חש הוא שוב באותו הרהור. וכעת מצטרפת לזה גם סקרנותו. הריגוש הזה, שאולי יהיה לו מכשיר מעניין שכזה נוסך בדמו אדרנלין ותחושת האקשן מתווספת לבליל תחושותיו.
כשחולף על פני חנות הפלאפונים הראשונה רגליו מושכות אותו, ולפתע מוצא מוטי את עצמו למול דלפק שמעברו בחור צעיר שאולי מלאו לו שבעה עשר חורפים, וכולו נלהב לשתף בחור ישיבה תמים בפלאי הטכנולוגיה.
"תבין אחי" – מסביר לו הצעיר ששמו אבי – "המכשיר הזה מאפשר לך להיות חלק מהמציאות החדשה של העולם. רוצה לעוף קדימה? אז חבל'ך על הזמן, כאן ה'אקשן' האמתי של החיים. בדוק אותי. מילה של אבי!" להוגיו של אבי נופלים על אוזנו הכרויה של מוטי. מלאכת השכנוע בנחיצות המכשיר מוצאת לה הבנה, בלב מלא התשוקה לעוד אקשן חדש של מוטי. רעבונו הגדול וצימאונו לריגוש מביאים אותו למסקנה, והוא מחליט לרכוש את האקשן המעניין שנגלה לפתחו.
השקית השחורה תחובה לו תחת בית שחיו, וכעת האטרקציה החדשה בוערת לו בתחושה שהרבה זמן לא חש. ראשית, עליו להכיר את נבכי האקשן הטמונים בו. במקביל לשמור את הדבר בסוד מוחלט.
מחשבתו נודדת לעבר בית הוריו. אביו ר' גדליה הויסמכן תלמיד חכם חשוב ומגיד שיעור בעמיו, אמו מחנכת דגולה באחד הסמינרים הגדולים, העמידו דור פאר של אחיו ואחיותיו המצליחים לשבת וללמוד, לעומתו שבמקום להיות חלק מהפאר, מרגיש הוא יותר 'פטר'.
אבל המכשיר החדיש שתחתיו מסלק ממנו כל הרהורי דיכאון שכאלו, הוא פונה לכיוון פארק חמד התוחם את גבול בני ברק בואכה רמת גן. בין שיחי הפארק מוצא הוא ספסל צדדי נסתר מן העין, מתיישב בו ופותח לראשונה את המכשיר החדשני שבידו.
גל של קור מרעיד את גוו, פניו שקועות במסך המדווח ללא הרף על אקשנים המתרחשים בזמן אמת, ואינו שם לב לשעות החולפות. כעבור שעתיים וחצי ננער לפתע כאשר המכשיר דמם. הבטרייה נגמרה ---
מציץ בשעונו נדהם לראות איך ישב בהתמדה עד לשעה 12:45 בלילה. הפארק השומם והחשוך נראה לפתע מאיים במקצת, הוא קם מספסלו וממהר את צעדיו לכיוון בניין הפנימייה של הישיבה.
לכשנכנס לחדרו שמיטותיו מאוכלסות בחברי חדרו הנמים כבר את שנתם, תר אחרי חוט מאריך שיוכל להכניסו לארונו, להטעין את מכשירו באין רואים. אחר שמצא את מבוקשו והמכשיר החל להתמלא בינות לזוגות הגרביים המכודררים בידה האמונות של אמו, נכנס אף הוא למיטתו.
'אילו ידעה אמא לאיזה מסתור משמשים זוגות הגרביים ששלחה לי, ייתכן ובפעם הבאה הייתי נשלח ללא גרביים' – מהרהר בלבו שעה שאשמורות עיניו נעצמות.
כשפוקח את עיניו בבוקר שלמחרת, השקט שבפנימייה מלמדו ששוב קם בעיצומו של סדר א'. כהרגלו מיטיב את שמיכתו להמשך שנת הבוקר הערבה עליו, וכשבשנייה הבאה נזכר במכשיר החדש שבארונו כל עייפותו מתפוגגת. במהירות שלא הייתה מביישת איש קומנדו, מתיישב על מיטתו.
מוטי מניף את שמיכתו הכבדה בקלילות, אך נעצר בבהלה למשמע נשימות כבדות מקצה חדרו ליד הארון.
לבו לא בישר לו טובות. ליד הארון מגלה הוא את פניו חמורות הסבר של המשגיח. הדלת הפתוחה של ארונו, וחוט המאריך שבידי המשגיח לא מותירים לו ספיקות.
"מרדכי הוייסמכן" – פונה אליו המשגיח בקול שקט ומתכתי – "ארוז את חפציך ברגע זה, אין לך מה לחפש כאן יותר."
מוטי השפיל את עיניו באלם. אמנם הרהר פעם את הרגע שבו יועף מן הישיבה, אך מעולם לא דמיין שמעמד זה יתקיים כאשר הוא בפיג'מה.
את אותו הבוקר בו שוטט מוטי ברחובות ערי המרכז עם מזוודה גדולה ואפורה, כשפרקי ידיו מאדימים מאחיזת תנור הספירלה שלו. בטנו המקרקרת מרעב, וארנק שהתרוקן על רכישת המכשיר מכל פרוטה. לא ישכח מוטי זמן רב.
---
'רשת בלי דגים' I עלילה, מסתורין, ופסיכותרפיה I סיפורת על התמודדות והתחלה I קישור לפרק הבא (אם יופיע בעזהי"ת) בהמשך האשכול
© כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לצלם, להפיץ, וכו' (השלם את החסר....) ושארית ישראל לא יעשו עוולה.
אלי
2
שטיבלאך איצקוביץ'. בני ברק, ישראל. חורף תשע"ו (2016)
כוס הברד הגדולה שנרכשה באחת המכונות ממול השטיבלאך הסואן, הזיעה בכפות ידיו של מוטי בן העשרים. אמור היה לשהות כעת בהיכל הישיבה ללימוד משותף עם החברותא של סדר שני, ככל בחורי החמד בישיבה. אבל האקשן של איצקוביץ' תמיד יותר מרתק.
התקהלות ספונטאנית קורצת לו להסתופף בצילה. שומט הוא את הכוס הנעלבת בעוד חציה מלא, חוצה את הכביש בליווי צרמוניית צופרי נהגים ממהרים כמותו, וחיש מוצא עצמו נדחק בינות למתקהלים הרבים. במרכז עומד לו קבצן צעקני ובפנים אדמוניות מכעס, מנסה לסלק את פקח העירייה שההין להחרים את מזרונו הפרוס על שולי המדרכה צמוד לשולחנות הספרים העומדים למכירה.
הוויכוח מתעצם, הטונים עולים, מוטי חש בהתרגשות הגואה בו. פרפרי האקשן כמו יצאו במחול בקרבו, ועיניו להוטות לראות כבר את ניידת המשטרה מוזמנת אחר כבוד ל'מצווה טאנץ' בחתונת הקבצן ופקח העירייה. הנה כבר עומד לו ליד החנות של לייבלה אופנולנס של 'הצלה' מוכן לכל תרחיש. וואו, לכזה שטייגען הוא לא ציפה דווקא היום.
כשהקרב נראה עולה לשלב המכריע ובעוד רגע יצאו הקבצן ופקח העירייה במחול החרבות, העניינים יוצאים מכלל שליטה. אברך עבדקן מפלס לו דרך למרכז זירת ההתגוששות המעותדת, לוחש כמה מילים באוזנו של הקבצן וטופח לו על שכמו.
הפקח נועץ עיניים זועמות במצטרף החדש לזירה, ועוד לפני שמתחיל להגיב באיומים משלו, שומע הוא לפתע מכיוונו של הקבצן – "טוב, קח את המזרון הזה, ותחלקו אותו בעירייה בין הפקחים שמחפשים מזרונים" – הקבצן רוטן עוד כמה אמירות עסיסיות באידיש מטובלת בערבית, ונעלם מן הזירה אל תוככי מבואותיו של השטיבלאך כמו לא עסק עד עתה במלחמת חורמה על כל הונו ורכושו.
הפקח ההמום נוטל את המזרון ומנסה לפלס לו דרך בין המתקהלים המתפזרים, בהבינם כי הסתיימה הצגת הצהרים.
עיניו של מוטי קרועות בתדהמה, איך ייתכן שה'אקשן' חמק לו ככה בין האצבעות? ומוטי בחור נמרץ, שמנסה לראות איך בכל זאת ניתן יהיה לממש את מחול החרבות. ומיד נפנה אל חדרי השטיבלאך תר בעיניו אחר הקבצן הצעקני. בזווית היציאה מהמדרגות מתנגש מוטי בקבצן האוחז בידו קופה כמעשה זקן ורגיל.
"היי, הוא לקח לך את המזרון שלך" – זועק לעברו מוטי, מנסה להדליק את השלהבת – "איפה תישן הלילה? בוא מהר לפני שהפקח נוסע עם המזרון על האופנוע שלו. תגיד לו גם שאסור לו להעמיס על אופנוע מטען חורג שכזה. נו, בוא כבר!"
"קינדער יא עזיזי" – עונה לו הקבצן בכינוי המטבל מזרח ומערב – "טוב מאוד שהפקח לוקח את המזרון. זה היה מזרון ספוג, ומישהו הבטיח לי שהוא יביא לי עוד היום מזרון סנדוויץ' שהוא מוציא מהבית שלו, הבנת? אז תשתוק ואל תפריע לי עכשיו". את המילים האחרונות מסיים הקבצן בטון מעט גבוה, מה שגורם לעוברים לעצור לרגע במסדרון ולהרים גבה.
מוטי המבויש והמאוכזב, מסתלק במהירות מהכניסה הצדדית, ופונה בעיקוף לצומת חזון איש פינת רבי עקיבה. 'אוף, גם הפסדתי אקשן רציני, וגם הקבצן ההוא צעק עלי כאילו אני גם איזה פקח של העירייה', הרהר ממורמר.
עשרים דקות לפני סוף סדר ב' דורכות רגליו במסדרונות הישיבה, עודנו מתלבט אם עדיף להשתחל להיכל הישיבה 'להעביר כרטיס' עם החברותא, או להיות מן הזריזים מקדימים לקיום מצוות נטילת ידים לארוחת הערב. בחור מוועד חמישי החולף על פניו נעצר ומביט בו, כמו נזכר במשהו.
"מוטי, המשגיח היה בביס'מדרש בתחילת הסדר וחיפש אותך. אחר כך ביקש למסור לך שתיגש אליו בהקדם' פולט הבחור בנשימה אחת 'אז הריני מקיים את החזקה 'שליח עושה שליחותו', ומודיעך." מסיים הבחור כמו מקריא הוא קטע מהתרת נדרים וקללות.
ומוטי מוצא עצמו חושב שבאמת לא יזיק לו עכשיו איזו 'התרה'. "תודה על מסירת המודעה" – משיב מוטי לעבר גבו המתרחק של הבחור מועד חמישי.
עכשיו הספק כבר הותר לו. 'להעביר כרטיס' אין טעם, אם המשגיח כבר יודע שהוא לא היה היום בסדר שני. ולהיות היום מן הזריזים מקדימים למצוות נטילת ידיים גם לא נראה היום באופק, אחרי שעליו לשרך את רגליו לכיוון הדלת המיושנת של חדר המשגיח.
* * *
נקישותיו המאולצות של מוטי מהדהדות במסדרון משרדי הישיבה האפלולי מחוסר תקציב, ומוטי משער את תוכן הבעת פניו של המשגיח.
הדלת נפתחת בחריקה, ומבע פניו חמור הסבר של המשגיח מזמינו אל כיסא העץ שבחדר. 'ניחשתי נכון את מבע הפנים של המשגיח', מרוצה מוטי מהתגשמות חזיונו והשערתו.
המשגיח לא נותן למוטי זמן להרהר בהישגו האחרון, ופונה אליו באותו המבט ובטון החלטי.
"אתה יודע מוטי" - פותח המשגיח במיני הרצאה – "ישיבה נועדה לעלייה בתורה ויראת שמים מתוך דיבוק חברים. כבר שנתיים ימים שאתה מהמתמידים של הפנימייה וחדר האוכל, אך מהמבקרים הנדירים בבית המדרש. ומאחר ואינני רואה כל כיוון לשינוי והתקדמות מצדך, אני נאלץ להזהיר אותך על המשך שהותך בישיבה. הואיל ואין עונשין אלא אם כן מזהירין, הרי זו היא הזהרתך."
מבט פניו של המשגיח ושפתותיו הקפוצות, מראים על שסיים את אשר רצה למסור לו, ושבזו תמה לה הפגישה. מוטי קם בתחושת מנוצח שלא נתנה לו הזכות לנצח אפילו פעם אחת, ויוצא מהחדר ללא אומר.
'בסך הכל אני מחפש קצת 'אקשן', למה המשגיח עצבני כל כך'. מנסה לרדת מוטי לסוף דעתו של המשגיח ולא מצליח. 'המשגיח סתם מחפש להתעלל בי', מגיע מוטי למסקנה המניחה את דעתו לרגע, אולם מתסכלת אותו כפליים כעבור עוד רגע.
חדר האוכל העזוב מלמד על שתמה לה פרוסת הלחם האחרונה מגיגית פרוסות הלחם, ושטיפת החלב האחרונה בוודאי כבר נחלבה מחמשת שקיות החלב העומדות הכן מידי ערב לחליבת כלל בני הישיבה. מוטי פונה לחדרו מדוכדך מהפסד האקשן באיצקוביץ', פגוע ומתוסכל מדברי המשגיח, ובעיקר רעב מאוד.
אחרי ארוחת הערב המאולתרת, חש מוטי מחנק ולחץ לעלות לבית המדרש לסדר שלישי. דווקא האמירה של המשגיח מלחיצה אותו מאוד וגורמת לו לחוש משותק. כמו כבלו את ידיו יותר מלהכנס בתוככי היכל הישיבה.
מוטי יוצא את שערי הישיבה, אולי ברחוב רבי עקיבה יחוש מעט רוגע לנפשו הסוערת. 'ואם המשגיח החליט להתעלל בי סתם, אז גם אם אני אעלה לבית המדרש, יהיו סיבות אחרות להעיף אותי'. משתיק מוטי את מצפונו המתלבט בצדקת דרכו.
* * *
הרחוב הסואן מקבל את פניו בשעטות האוטובוסים במעלה רבי עקיבה. האווירה הסואנת נוסכת בו רוח רעננה. בצומת הקרובה נעצר מוטי ליד קבוצת צעירים שיושבים ושקועים במסכים מרצדים.
מבע פניהם נראה כמו שקוע בעיצומה של חוויה, עיניהם בורקות למול מסכי האייפונים. 'אילו היה לי מכשיר כזה' מהרהר מוטי בליבו.
בתחילה דוחה הוא את המחשבה, אולם כשהרמזור במעבר החצייה מתחלף לירוק וצעדיו ממהרים לחלוף את הצומת, חש הוא שוב באותו הרהור. וכעת מצטרפת לזה גם סקרנותו. הריגוש הזה, שאולי יהיה לו מכשיר מעניין שכזה נוסך בדמו אדרנלין ותחושת האקשן מתווספת לבליל תחושותיו.
כשחולף על פני חנות הפלאפונים הראשונה רגליו מושכות אותו, ולפתע מוצא מוטי את עצמו למול דלפק שמעברו בחור צעיר שאולי מלאו לו שבעה עשר חורפים, וכולו נלהב לשתף בחור ישיבה תמים בפלאי הטכנולוגיה.
"תבין אחי" – מסביר לו הצעיר ששמו אבי – "המכשיר הזה מאפשר לך להיות חלק מהמציאות החדשה של העולם. רוצה לעוף קדימה? אז חבל'ך על הזמן, כאן ה'אקשן' האמתי של החיים. בדוק אותי. מילה של אבי!" להוגיו של אבי נופלים על אוזנו הכרויה של מוטי. מלאכת השכנוע בנחיצות המכשיר מוצאת לה הבנה, בלב מלא התשוקה לעוד אקשן חדש של מוטי. רעבונו הגדול וצימאונו לריגוש מביאים אותו למסקנה, והוא מחליט לרכוש את האקשן המעניין שנגלה לפתחו.
השקית השחורה תחובה לו תחת בית שחיו, וכעת האטרקציה החדשה בוערת לו בתחושה שהרבה זמן לא חש. ראשית, עליו להכיר את נבכי האקשן הטמונים בו. במקביל לשמור את הדבר בסוד מוחלט.
מחשבתו נודדת לעבר בית הוריו. אביו ר' גדליה הויסמכן תלמיד חכם חשוב ומגיד שיעור בעמיו, אמו מחנכת דגולה באחד הסמינרים הגדולים, העמידו דור פאר של אחיו ואחיותיו המצליחים לשבת וללמוד, לעומתו שבמקום להיות חלק מהפאר, מרגיש הוא יותר 'פטר'.
אבל המכשיר החדיש שתחתיו מסלק ממנו כל הרהורי דיכאון שכאלו, הוא פונה לכיוון פארק חמד התוחם את גבול בני ברק בואכה רמת גן. בין שיחי הפארק מוצא הוא ספסל צדדי נסתר מן העין, מתיישב בו ופותח לראשונה את המכשיר החדשני שבידו.
גל של קור מרעיד את גוו, פניו שקועות במסך המדווח ללא הרף על אקשנים המתרחשים בזמן אמת, ואינו שם לב לשעות החולפות. כעבור שעתיים וחצי ננער לפתע כאשר המכשיר דמם. הבטרייה נגמרה ---
מציץ בשעונו נדהם לראות איך ישב בהתמדה עד לשעה 12:45 בלילה. הפארק השומם והחשוך נראה לפתע מאיים במקצת, הוא קם מספסלו וממהר את צעדיו לכיוון בניין הפנימייה של הישיבה.
לכשנכנס לחדרו שמיטותיו מאוכלסות בחברי חדרו הנמים כבר את שנתם, תר אחרי חוט מאריך שיוכל להכניסו לארונו, להטעין את מכשירו באין רואים. אחר שמצא את מבוקשו והמכשיר החל להתמלא בינות לזוגות הגרביים המכודררים בידה האמונות של אמו, נכנס אף הוא למיטתו.
'אילו ידעה אמא לאיזה מסתור משמשים זוגות הגרביים ששלחה לי, ייתכן ובפעם הבאה הייתי נשלח ללא גרביים' – מהרהר בלבו שעה שאשמורות עיניו נעצמות.
כשפוקח את עיניו בבוקר שלמחרת, השקט שבפנימייה מלמדו ששוב קם בעיצומו של סדר א'. כהרגלו מיטיב את שמיכתו להמשך שנת הבוקר הערבה עליו, וכשבשנייה הבאה נזכר במכשיר החדש שבארונו כל עייפותו מתפוגגת. במהירות שלא הייתה מביישת איש קומנדו, מתיישב על מיטתו.
מוטי מניף את שמיכתו הכבדה בקלילות, אך נעצר בבהלה למשמע נשימות כבדות מקצה חדרו ליד הארון.
לבו לא בישר לו טובות. ליד הארון מגלה הוא את פניו חמורות הסבר של המשגיח. הדלת הפתוחה של ארונו, וחוט המאריך שבידי המשגיח לא מותירים לו ספיקות.
"מרדכי הוייסמכן" – פונה אליו המשגיח בקול שקט ומתכתי – "ארוז את חפציך ברגע זה, אין לך מה לחפש כאן יותר."
מוטי השפיל את עיניו באלם. אמנם הרהר פעם את הרגע שבו יועף מן הישיבה, אך מעולם לא דמיין שמעמד זה יתקיים כאשר הוא בפיג'מה.
את אותו הבוקר בו שוטט מוטי ברחובות ערי המרכז עם מזוודה גדולה ואפורה, כשפרקי ידיו מאדימים מאחיזת תנור הספירלה שלו. בטנו המקרקרת מרעב, וארנק שהתרוקן על רכישת המכשיר מכל פרוטה. לא ישכח מוטי זמן רב.
---
'רשת בלי דגים' I עלילה, מסתורין, ופסיכותרפיה I סיפורת על התמודדות והתחלה I קישור לפרק הבא (אם יופיע בעזהי"ת) בהמשך האשכול
© כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לצלם, להפיץ, וכו' (השלם את החסר....) ושארית ישראל לא יעשו עוולה.
אלי
...
