היית ילד בר מזל,
מזלי ומזל כיתתי היה טוב מכל שאר תלמידי הת''ת שלפנינו. ולא בגלל מה שהיה לנו אלא בעיקר בגלל מה שלא היה לנו.
הכל התחיל כשעלינו לחידער ופתחו בחידער שני כיתות ורב'ה שלוימ'ה שתמיד היה רבה של כיתה ב' וכבר מאות תלמידים עברו תחת שרביטו התחיל ללמד רק חצי מהמחזור.
אז אני הייתי בר מזל שלא זכיתי להיכנס ללמוד בכיתה של ר' שלוימ'ה.
מה היה בכיתה תחת ההנהגה של הרב'ה שלוימ'ה אני לא יודע,
אבל הילכו שמועות שונות ומשונות, על ילדים שהוכרחו לעמוד יום שלם עם הפנים לקיר וידיים למעלה, על ילדים שאולצו לשמוע בשעת הארוחה, בטיפ הגדול שמעל הארון שיחות מוסר ארוכות הכוללות שאגות של מלמדים ובכיות של תשב''ר, על מנת לעורר את ליבם לעבודת ה'.
הילכו גם שמועות על תמונות של ילדים שבוכים שחולקו מזכרת מהרב'ה
כן כן ילד שלא התנהג כמו שצריך (ואף אחד לא ידע איך צריך) היה מקבל עונש ויחד עם העונש איסור לבכות מי שהיה בוכה היה נתפס בעדשת מצלמתו של הרב'ה (להזכירכם עוד לא היו דיגיטליות) ולמחרת כל הכיתה היתה צופה בתמונה והרב'ה היה מסביר כמה זה מצחיק ומגוחך לבכות בכלל
פלא שלא סיפרו בבית?!
אבל גולת הכותרת בכיתה של רב'ה שלוימ'ה היו המקלות
חלבי, פרווה, בשרי.
היה לרב'ה שלוימ'ה שלושה מטות שבהם הוא היה עושה את האותות, על ידם של התלמידים. הראשון מקל חלש לעבירות קטנות (סרגל ברזל רחב של 50 סנטי') שהיה מונח תדיר על השולחן משמש בעיקר להפגת שיעמום של רבה שלוימ'ה, ומכה ממנו נחשבה למכת חיבה בין אם זה היה על השולחן בין אם על כתפי התלמידים המקל הנל היה נקרא בפי תלמידי הכיתה המקל החלבי.
במגירה ניצב מקל בינוני (מקל שבור של מטאטא ישן) לעבירות גדולות אבל כמעט כל דבר היה נחשב לעבירה גדולה כך שבכל שיעור המקל יצא לשימוש לפחת פעם אחת בעיקר על קצות האצבעות הרכות של הילדים התורנים כלומר היו 5-8 ילדים קבועים בכל שיעור שהיו חוטפים ובנוסף עוד 3 חוטפים מתחלפים כדי שחלילה וחס הרב'ה לא יהיה בין אלו שנאמר עליהם חושך שבטו שונא תלמידו.
פעמים שהרב'ה היה תופס בקצות האצבעות מושך איליו ומקפל לאחורה כדי שיראו את קווי כף היד בבהירות ופעמים שהיה דוקא מכופף קדימה כדי שיתקבצו כל האצבעות לאגודה אחת.
כך או כך היה מנחית את המקל בעצמה על האצבעות של היד שנבחרה וכמובן גם על היד השנייה שניסתה להגן
המקל הנל היה נקרא בפי התלמידים המקל הפרווה.
ומאחורי הרב'ה צמוד ללוח היה תלוי מקל גדול גדול אימתני ומפחיד, מקל שבעבר שימש למעדר, ברבות השנים נתקעו בו אין ספור מסמרים וברגים עד שהיה ראוי לשמש בתואר המקל הענק, לעבירות ענקיות,
שימש בעיקר לאיומים מפחידים על ילדי הכיתה ולביעותי לילה של כל ילדי הת''ת הוא היה נקרא המקל הבשרי.
כאמור אלו היו השמועות יודעי דבר טוענים שהיה בהם ממש אך כולם מודים שהתמזל מזלינו שלמדנו אצל ר' נוחם ולא אצל רב'ה שלוימ'ה.
ר' נוחם היה רב'ה שמאד השקיע ומאד אהב את תלמידיו למדנו אצלו שלוש שנים והוא הכניס מושגים חדשים בת''ת בכל מה שנוגע למבצעים, פרסים וקישוטי כיתה
הוא היה משנן איתנו בע''פ את כל הפרשיות ובסוף קנה לנו מתנה תיקון קוראים לכל ילד ונשארו לנו ממנו המון רשמים חיוביים. עד היום כשאני פוגש אותו אני ניגש ואומר לו שלום ר' נוחעם אני יוני למדתי אצלך לפני 22 שנה ואנו מגלגלים שיחת חולין של תלמידי חכמים מתוך כבוד והערכה.
כשעלינו לכיתה ד' התחלנו לגמור מאד מאוחר את הלימודים. היינו מסיימים בשעה 6 בחורף הירושלמי כשבחוץ קר וגשום ואנחנו עוד חיכינו להסעה שתבוא ותיקח אותנו לכל שכונות ירושלים. וכמובן שכל יום רב'ה אחר היה צריך להישאר לשמור על הילדים.
ויהי היום ותורו של רב'ה שלוימ'ה הגיע לשמור על כל הילדים,
רבה שלומ'ה בדרך כלל היה מאד אוהב לשמור על התלמידים, אבל לא באותו יום.
באותו ערב הוא היה אמור ללכת לקנות פלאפון שחור וגדול נראה לי קראו לו מנגו (יצא אז מסלול קשר-כשר של פלאפון) וההסעה שלנו די התעכבה ורב'ה שלומ'ה היה קצת על קוצים.
רב'ה שלומ'ה לא איבד את העשתונות הוא מיד קרא לכל הילדים והסביר להם באופן ברור שהוא הולך ו"אוי ואבוי" אם ילד יצא מהחידער לפני שההסעה תגיע.
הרב'ה הלך. האהזרה לכאורה הספיקה.
למה לכאורה?
אז ככה לכל אלו שלמדו אי פעם אצל ר' שלוימ'ה זה וודאי הספיק. הם לא העזו לחשוב על כיוון של לצאת מהחיידר.
אבל לכיתה שלנו זה רק כמעט הספיק כי היה גשם בחוץ שקרץ לנו,
התחילו וויכוחים שונים ומריבות כדרכם של תשב"ר.
וההסעה התעכבה והתעכבה ואף אחד מהמבוגרים לא היה בשטח לבדוק מה קורה.
הילדים גם דאגו מה קורה עם ההסעה והאם עדיין יש גשם וכל השאלות והבלאגן בלי סוף ולא היה למי לפנות.
אז אני טענתי להם בהיגיון של ילד בן 8 שאם הרב'ה הוא המבוגר האחרון שנשאר בת''ת. והוא הודיע מפורש שהוא הולך.
אז לכאורה אנחנו צריכים לקחת אחריות.
ואף אחד לא יעשה לנו כלום אם נצא רק לשנייה לבדוק האם הגשם כבר פסק והאם ההסעה נראית באופק,
התנדבתי לצאת לבדוק האם ההסעה כבר מתקרבת. קיבלתי מבטים מעריצים מאחורה ועוד חברהמן שהסכים לפתוח לי את הדלת ועשיתי את זה.
יצאתי ופסעתי על המדרכה הצמודה לחיידר שני פסיעות.
ההסעה לא הייתה באופק, הגשם עוד לא פסק, אבל הוא היה שם וראיתי אותו.
הוא הגיח מזווית הרחוב שם הוא השקיף והסתתר מאחורי הצפרדע.
התברר שכבר רבע שעה הוא מחכה לראות מי יוצא מהחיידר
הוא שם זינוק רציני לכיווני, ורץ כחיה המשחרת לטרף.
כמובן שרצתי חזרה לתוך החיידר התחבאתי מאחורי הספסלים הרטובים והישנים בחצר החשוכה. אבל הוא זיהה אותי, כנראה לפי קולות הלמות לבי שוודאי הרעישו למרחקים,
הוא לא דיבר בכלל הוא תפס בחזקה את שני לחיי בידיו הרטובות והקפואות סובב עד שכמעט ונקרעו הלחיים ואז הרים אותי בלחיים לגובה רב ונבח לי בפרצוף מה שנבח.
אני זוכר שלא הצלחתי לשמוע כלום ולא לראות כלום אחרי שלחיי בערו כל כך כל ילדי החיידר עמדו והסתכלו רובם פשוט ריחמו עלי שנפלתי קרבן למלתעותיו ואני לא הצלחתי להוציא הגה מהפה במשך כמה שעות טובות
לחיי עוד שרפו במשך שבועות רבים ובמשך כמה שנים תכננתי נקמה.
עד היום כשאני ממשש את לחיי מידי פעם אני מדמיין אותם עדיין כואבים.
וכשראיתי סרטון של דעעאש נזכרתי באצבעות הקרות הרטובות המפחידות האלו באותו לילה חורפי
עד כאן להיום
יוני
נ.ב. למי שתוהה הוא עדיין משמש כמלמד בתלמוד תורה אחר באחת מערים החרדיות
הנושאים החמים
הנושאים החמים
... אז חיפשתי ולא מצאתי בתוכן הדברים מלבד דיוק העובדה כי בימות מכשירי ה'מנגו' עדיין לא היה אפילו היתר בניה לקומה הנוספת בענף הסלולר. אבל זה רק בגלל שחיפשתי... היתר מדויק!
