הנושאים החמים
הנושאים החמים
כמה דקות אחרי שלוש בצהרים החזרתי את הלאנטיס 323 האפורה וצרובת השמש שלי, יד שלישית מקופאי, לחניה המלוכלכת שלמרגלות בניין מגוריי. השארתי אותה בתנוחה עצלה ובלתי סימטרית כתמיד. פסעתי הביתה זקן בכאלף שבע מאות שנים יותר ממה שיצאתי ממנו, רק שתים עשרה שעות קודם לכן.
ראשי וכל תאי גופי עמלו להשלים זה את זה במהלומותיהם. רבבות מחשבות רפרפו מעלי ברשעות. הן היו מבולבלות ובלתי מסוכמות, חסרות צורה ונטולות שם, וחוץ מלהציף את ישותי בתחושת חידלון – לא עשו מאומה.
טלפון קצר שהחריד אותנו בלילה הקודם, החל בעצם את רצף השעות המטורפות בחיי, בהן לא עשיתי שום דבר משמעותי חוץ מלצפות בעולמי קורס לנגד עיניי, וכאמור, להזדקן במאות שנים. נעלמתי מהבית בלי הסברים, כי לא היה זמן ולא היו מילים.
סביר להניח שיהיו לה אי אלו שאלות, הבריקה בי מחשבה קטנה מארץ השפיות בעודי מטפס במדרגות. שאלות בסיסיות כמו: מי זה היה בטלפון, לאן יצאת, למה אתה לא עונה, למה נבהלת כל כך, או בקיצור, מה לעזאזל עובר עליך לאחרונה.
נכנסתי הביתה שקט כמו צללית וכבד כמו מקרר ישן. ניגשתי בלי חמדה אל המדף מצופה נייר הכסף הקבוע בחלון, עליו ניצבו החנוכייה שלי ושל בנותיי שעדיין מתעקשות להדליק לבד. מתעלם מן הקושיות שמקיפות אותי כפקעת.
תכף צריך להדליק נר חנוכה.
הייתי עסוק לכאורה בהטבת הנרות כשהיא נעמדה בפתח החדר. ניתן היה להרגיש את האוויר מתרוקן, ותחתיו מוזרמים טריליוני סימני שאלה שממלאים את כל המרחבים סביב.
מכל החדשות המטלטלות שהיו לי לספר, ומכל התהיות שהיו לי להציע, בראשם התהייה הגדולה האם כדאי לחגוג את רגעינו האחרונים כאנשים מן השורה שאינם מוגדרים באותיות אדומות "חדלי פירעון", ואם כן איך בדיוק - בחרתי לנצל את המילים דווקא לנושא התלוש ביותר שניתן היה להזות.
"דיברתי עם פישמן", אמרתי.
היא נדרכה.
המשכתי למולל איזו פתילה מרוטה, כביכול, ובאוויר היה תלוי 'נו, ו...' חד ומתבקש. כזה שאין איש יודע אם יתממש בסופו של דבר.
אני רוצה לספר לה על ההתפתחויות הרעות, לרמוז על כך שבקרוב מאוד נהיה כנראה נושא חם מאוד על שולחנה של הקופה השכונתית, אולי אפילו על פרוספקטים מזעזעים בבתי הכנסיות. אני רוצה לבקש סליחה על הימים המטורפים האחרונים ולנחם אותה על התקופה שעומדת להתחיל. אבל מילים שונות לחלוטין יצאו ממני.
"הוא אמר שיסכים לתקופת ניסיון".
היא התמידה בשתיקתה. שתיקה כזו שהייתם מכנים אותה 'מלאת משמעות', אם כי, לא היו לי כלים ומוח לפרש את אותה משמעות שהיא מלאה בו. היום אני יודע שזו הייתה שתיקה של נחת חסר ביטחון מהול בקורטוב עצב, משולב עם שמץ וחצי של השלמה מאופקת, עם נגיעות חמלה, ופירורי חוסר הבנה על מצע חרדה אפלה חסרת קצוות. אם הבנתם את קוקטייל התחושות.
"בחודשים הראשונים הוא לא יתן לי יותר מ'דתות'", המשכתי לשבור את אותו שקט משונה, כפי שהמשכתי לדבר על הגוזל ולהתעלם מהפיל. "אבל אחר כך, הוא ישתדל בלי נדר לתת לי מילגה מלאה".
היא המהמה קלושות, המהום שניתן היה לשמוע בו אלמנטים ברורים של תקווה, שהרגעים החולפים יפזרו עליה טיפות אינפורמציה נוספות, שנעשו נדירות כל כך מאז החלה ההתרסקות.
'למה הילדים שקטים כל כך', תהיתי לפתע תהיה אבהית חסרת קשר. 'למה דווקא כשצריכים את הרעש שלהם הם דוממים כמו מדוזות חולות בים הבלטי?'
ריבונו של עולם, שיוועתי לרעש. לבלגן. שאוכל לנשום נשימה אחת קטנה בלי כל הכובד הנורא הזה על הקנה.
-
נקישות בדלת.
היא ניגשה לפתוח, ואני מתפנה להכיל את הסחרחורת האיומה שתקפה אותי. ליבי מנבא זוועה.
היא חזרה כעבור שניות בודדות. רועדת קצת וחיוורת הרבה.
"איציק..." היא לחשה, "הם... הם רוצים להיכנס..."
ניגשתי ברגלי העופרת שלי, פתחתי את הדלת, ועיני נשאבו באחת אל הדבר הזה שעמד שם והסתיר את כל מה שעלול היה להתרחש מאחוריו.
גוף ענק, חסר פרופורציה, עטוף חולצת פולו שחורה, מעיל עור שחור מעליה. בפסגה נישא ראש פחוס, מקורח, מצולק, מקועקע, במרכזו נוכח אף רחב ומעוך שכבש חלקים ניכרים מאוד מן הפרצוף. עיניים בולטות ושחורות ומזרות רוע היו קבועות תחת גגון מצחו הצר, שנגדע באכזריות על ידי גבות עבותות ופתלתלות.
משך שניות ארוכות בהיתי ב'דבר הזה' מוכה הלם, עד שבהארה פתאומית עלה בדעתי: "אה, זה בנאדם!"
"הוצאה לפועל" אמר הלה בקול מפתיע ושלף גיליון רשמי חתום. "צו בית משפט".
זזתי הצידה בבלבול, מפנה את המעבר.
הדבר הזה נכנס לבית בפסיעות גסות. מאחוריו נשרכו שניים, שנראו עלובים כל כך לידו.
הוא פסע באדנות זחוחה, ואני שתקתי שתיקה מובסת.
בתי הגדולה, רק בת שבע, הביטה במתרחש בבהלה כבושה. הקטנים נצמדו אל אמם, ואמם הביטה בי בחלחלה גדולה.
השפלתי את עיני.
הוא ניגש אל חלון החדר, סקר את החנוכיות שניצבו שם ובחר את שלי. הוא משמש אותה, כאילו בודק סוס או משהו.
"שווה פחות מעשר אלף, נכון?" הוא שאל את החלון.
הנהנתי.
הענק סימן משהו למלווים שלו, ואסף את החנוכייה בידו הגסה, עד שהיא, היפהפייה, נראתה כדג זהב לכוד בזרועות תמנון ענק.
עיניו של התמנון המשיכו לשוטט סביבו, ועצרו על צלחת הנחושת שליד הטלפון הנייח שמזמן לא פועל. ליבי החסיר פעימה. המפתחות של המאזדה המכוערת שלי.
הענק ניגש, אסף בכף ידו הפנויה והעצומה את המפתח, בחן אותו, ניגש אל החלון והציץ אל החנייה, ושוב אל המפתח.
"פחות מעשר אלף?" הוא שאל לבסוף.
משכתי בכתפיי. כמה אפשר להיות חסר אונים.
"טוב", הוא אומר לגורים שלו. "זה יספיק להיום". והחל עושה את דרכו החוצה.
משהו קטן התנער בתוכי. ניגשתי אליו בצעדים מהירים בטרם יבלע אותו החושך. תפסתי אותו בדלת.
"אההה... אפשר את ה..." לא מצאתי את המילה אבל הצבעתי בהיסוס אל הכוסיות. כוסיות גדולות ומעוטרות ומפוארות. רק השנה קניתי אותן.
"אה..." פניו מתרככות כשהוא מבין. הוא החווה על הכוסיות בנדיבות, "בכבוד".
שלפתי אותן אחת אחרי השניה וכשסיימתי הוא הלך.
המשכתי להביט אל חלל חדר המדרגות החשוך, בהיתי בנקודה המשוערת בה נע גבו העצום. תוך כדי אני מנסה לגבש בי מילים. הסברים.
חזרתי לחדר, איטי ומהורהר. ידיי מלאות כוסיות מפוארות. היא הייתה שם, מחזיקה חנוכיית אלומיניום זולה, שהאותיות "הנרות הללו קודש הם" היו משופשפות ממנה במקצת. היא הספיקה לאתר את הגרוטאה המאובקת הזו, מי יודע איפה.
אני בטוח שלא טעיתי כשזיהיתי על פניה חיוך קטן-קטן כשהיא שאלה: "אז אתה מתחיל מחר אצל פישמן?"
מלמטה נשמעה נהימת המכוערת שלי, אולי בפעם האחרונה.
- - -
נקישות בדלת.
הפעם ניגשתי אני.
הדבר הזה עמד שם. התמנון. שוב.
דברים עלומים צנחו בתוכי בקול רעש בלתי נסבל.
קלי הטוב, מה עכשיו?!
לאחר שניות אחדות של דומיה מביכה, הוא מושיט לי חוברת "באר הפרשה" פרשת שופטים תשע"ו, ואת הדיסק החדש של פאלקאוויטש.
"היה על הדשבורד", הוא מקצר בשל קולו החנוק, "אמרתי, למה לא להחזיר לך".
משויטט ממין זכר
ראשי וכל תאי גופי עמלו להשלים זה את זה במהלומותיהם. רבבות מחשבות רפרפו מעלי ברשעות. הן היו מבולבלות ובלתי מסוכמות, חסרות צורה ונטולות שם, וחוץ מלהציף את ישותי בתחושת חידלון – לא עשו מאומה.
טלפון קצר שהחריד אותנו בלילה הקודם, החל בעצם את רצף השעות המטורפות בחיי, בהן לא עשיתי שום דבר משמעותי חוץ מלצפות בעולמי קורס לנגד עיניי, וכאמור, להזדקן במאות שנים. נעלמתי מהבית בלי הסברים, כי לא היה זמן ולא היו מילים.
סביר להניח שיהיו לה אי אלו שאלות, הבריקה בי מחשבה קטנה מארץ השפיות בעודי מטפס במדרגות. שאלות בסיסיות כמו: מי זה היה בטלפון, לאן יצאת, למה אתה לא עונה, למה נבהלת כל כך, או בקיצור, מה לעזאזל עובר עליך לאחרונה.
נכנסתי הביתה שקט כמו צללית וכבד כמו מקרר ישן. ניגשתי בלי חמדה אל המדף מצופה נייר הכסף הקבוע בחלון, עליו ניצבו החנוכייה שלי ושל בנותיי שעדיין מתעקשות להדליק לבד. מתעלם מן הקושיות שמקיפות אותי כפקעת.
תכף צריך להדליק נר חנוכה.
הייתי עסוק לכאורה בהטבת הנרות כשהיא נעמדה בפתח החדר. ניתן היה להרגיש את האוויר מתרוקן, ותחתיו מוזרמים טריליוני סימני שאלה שממלאים את כל המרחבים סביב.
מכל החדשות המטלטלות שהיו לי לספר, ומכל התהיות שהיו לי להציע, בראשם התהייה הגדולה האם כדאי לחגוג את רגעינו האחרונים כאנשים מן השורה שאינם מוגדרים באותיות אדומות "חדלי פירעון", ואם כן איך בדיוק - בחרתי לנצל את המילים דווקא לנושא התלוש ביותר שניתן היה להזות.
"דיברתי עם פישמן", אמרתי.
היא נדרכה.
המשכתי למולל איזו פתילה מרוטה, כביכול, ובאוויר היה תלוי 'נו, ו...' חד ומתבקש. כזה שאין איש יודע אם יתממש בסופו של דבר.
אני רוצה לספר לה על ההתפתחויות הרעות, לרמוז על כך שבקרוב מאוד נהיה כנראה נושא חם מאוד על שולחנה של הקופה השכונתית, אולי אפילו על פרוספקטים מזעזעים בבתי הכנסיות. אני רוצה לבקש סליחה על הימים המטורפים האחרונים ולנחם אותה על התקופה שעומדת להתחיל. אבל מילים שונות לחלוטין יצאו ממני.
"הוא אמר שיסכים לתקופת ניסיון".
היא התמידה בשתיקתה. שתיקה כזו שהייתם מכנים אותה 'מלאת משמעות', אם כי, לא היו לי כלים ומוח לפרש את אותה משמעות שהיא מלאה בו. היום אני יודע שזו הייתה שתיקה של נחת חסר ביטחון מהול בקורטוב עצב, משולב עם שמץ וחצי של השלמה מאופקת, עם נגיעות חמלה, ופירורי חוסר הבנה על מצע חרדה אפלה חסרת קצוות. אם הבנתם את קוקטייל התחושות.
"בחודשים הראשונים הוא לא יתן לי יותר מ'דתות'", המשכתי לשבור את אותו שקט משונה, כפי שהמשכתי לדבר על הגוזל ולהתעלם מהפיל. "אבל אחר כך, הוא ישתדל בלי נדר לתת לי מילגה מלאה".
היא המהמה קלושות, המהום שניתן היה לשמוע בו אלמנטים ברורים של תקווה, שהרגעים החולפים יפזרו עליה טיפות אינפורמציה נוספות, שנעשו נדירות כל כך מאז החלה ההתרסקות.
'למה הילדים שקטים כל כך', תהיתי לפתע תהיה אבהית חסרת קשר. 'למה דווקא כשצריכים את הרעש שלהם הם דוממים כמו מדוזות חולות בים הבלטי?'
ריבונו של עולם, שיוועתי לרעש. לבלגן. שאוכל לנשום נשימה אחת קטנה בלי כל הכובד הנורא הזה על הקנה.
-
נקישות בדלת.
היא ניגשה לפתוח, ואני מתפנה להכיל את הסחרחורת האיומה שתקפה אותי. ליבי מנבא זוועה.
היא חזרה כעבור שניות בודדות. רועדת קצת וחיוורת הרבה.
"איציק..." היא לחשה, "הם... הם רוצים להיכנס..."
ניגשתי ברגלי העופרת שלי, פתחתי את הדלת, ועיני נשאבו באחת אל הדבר הזה שעמד שם והסתיר את כל מה שעלול היה להתרחש מאחוריו.
גוף ענק, חסר פרופורציה, עטוף חולצת פולו שחורה, מעיל עור שחור מעליה. בפסגה נישא ראש פחוס, מקורח, מצולק, מקועקע, במרכזו נוכח אף רחב ומעוך שכבש חלקים ניכרים מאוד מן הפרצוף. עיניים בולטות ושחורות ומזרות רוע היו קבועות תחת גגון מצחו הצר, שנגדע באכזריות על ידי גבות עבותות ופתלתלות.
משך שניות ארוכות בהיתי ב'דבר הזה' מוכה הלם, עד שבהארה פתאומית עלה בדעתי: "אה, זה בנאדם!"
"הוצאה לפועל" אמר הלה בקול מפתיע ושלף גיליון רשמי חתום. "צו בית משפט".
זזתי הצידה בבלבול, מפנה את המעבר.
הדבר הזה נכנס לבית בפסיעות גסות. מאחוריו נשרכו שניים, שנראו עלובים כל כך לידו.
הוא פסע באדנות זחוחה, ואני שתקתי שתיקה מובסת.
בתי הגדולה, רק בת שבע, הביטה במתרחש בבהלה כבושה. הקטנים נצמדו אל אמם, ואמם הביטה בי בחלחלה גדולה.
השפלתי את עיני.
הוא ניגש אל חלון החדר, סקר את החנוכיות שניצבו שם ובחר את שלי. הוא משמש אותה, כאילו בודק סוס או משהו.
"שווה פחות מעשר אלף, נכון?" הוא שאל את החלון.
הנהנתי.
הענק סימן משהו למלווים שלו, ואסף את החנוכייה בידו הגסה, עד שהיא, היפהפייה, נראתה כדג זהב לכוד בזרועות תמנון ענק.
עיניו של התמנון המשיכו לשוטט סביבו, ועצרו על צלחת הנחושת שליד הטלפון הנייח שמזמן לא פועל. ליבי החסיר פעימה. המפתחות של המאזדה המכוערת שלי.
הענק ניגש, אסף בכף ידו הפנויה והעצומה את המפתח, בחן אותו, ניגש אל החלון והציץ אל החנייה, ושוב אל המפתח.
"פחות מעשר אלף?" הוא שאל לבסוף.
משכתי בכתפיי. כמה אפשר להיות חסר אונים.
"טוב", הוא אומר לגורים שלו. "זה יספיק להיום". והחל עושה את דרכו החוצה.
משהו קטן התנער בתוכי. ניגשתי אליו בצעדים מהירים בטרם יבלע אותו החושך. תפסתי אותו בדלת.
"אההה... אפשר את ה..." לא מצאתי את המילה אבל הצבעתי בהיסוס אל הכוסיות. כוסיות גדולות ומעוטרות ומפוארות. רק השנה קניתי אותן.
"אה..." פניו מתרככות כשהוא מבין. הוא החווה על הכוסיות בנדיבות, "בכבוד".
שלפתי אותן אחת אחרי השניה וכשסיימתי הוא הלך.
המשכתי להביט אל חלל חדר המדרגות החשוך, בהיתי בנקודה המשוערת בה נע גבו העצום. תוך כדי אני מנסה לגבש בי מילים. הסברים.
חזרתי לחדר, איטי ומהורהר. ידיי מלאות כוסיות מפוארות. היא הייתה שם, מחזיקה חנוכיית אלומיניום זולה, שהאותיות "הנרות הללו קודש הם" היו משופשפות ממנה במקצת. היא הספיקה לאתר את הגרוטאה המאובקת הזו, מי יודע איפה.
אני בטוח שלא טעיתי כשזיהיתי על פניה חיוך קטן-קטן כשהיא שאלה: "אז אתה מתחיל מחר אצל פישמן?"
מלמטה נשמעה נהימת המכוערת שלי, אולי בפעם האחרונה.
- - -
נקישות בדלת.
הפעם ניגשתי אני.
הדבר הזה עמד שם. התמנון. שוב.
דברים עלומים צנחו בתוכי בקול רעש בלתי נסבל.
קלי הטוב, מה עכשיו?!
לאחר שניות אחדות של דומיה מביכה, הוא מושיט לי חוברת "באר הפרשה" פרשת שופטים תשע"ו, ואת הדיסק החדש של פאלקאוויטש.
"היה על הדשבורד", הוא מקצר בשל קולו החנוק, "אמרתי, למה לא להחזיר לך".
משויטט ממין זכר
נערך לאחרונה ב:
