הנושאים החמים
הנושאים החמים
מתוך מונולוג של אחת החברות:
כשהייתי בת שמונה הלכתי עם אימא לקנות תחפושת לפורים.
בין המדפים הגדושים מצאה אימא פאה ששערותיה היו עשויות שרוכים מבריקים וצבעוניים.
עיניי נדלקו.
"נעשה אותך פנקיסט". אימא פסקה.
"מה זה פאנקיסט?"
"סוג של ליצן." פטרה אימא.
בימים הקרובים היינו עסוקות בלמצוא כל מיני בגדים רחבים ודהויים שאינם בשימוש.
בבוקר המסיבה בבית הספר איפרה אותי אימא בעיגולים צבעוניים מסביב לעיניים. קרעה מעט את המכנסיים הרחבים שמצאנו בקרן הרחוב. שמה לי כובע ופפיון. ענדה לצווארי שרשראות רבות וצבעוניות, ו..שילחה אותי לדרכי, תוך שהיא מזכירה לי "פ-א-נ-ק-י-ס-ט", מילה שהתקשיתי לזכור אותה.
כשהגעתי לכיתה זכרתי לומר שפאנקיסט זה סוג של ליצן. וכל הבנות הרימו כתפיים בספקנות והמשיכו לבחון את יתר התחפושות.
לאחר 8 שנים:
הילה ואני הלכנו ברחוב דיזנגוף בתל אביב. סוג של שופינג שעזרתי לה לערוך לקראת אירוע.
ליד הכיכר נעצרנו לשתות מילקשייק. מביטות בטיפוסים המעניינים המאכלסים את אותה הכיכר.
פתאום, בצעד "מגניב" מתקרבת אלינו טיפוסית מתוך המוזרים.
"היי הילה. מה המצב?" היא ניגשה לחברתי.
"שני, אני לא מאמינה..." הילה ניסתה להסתיר את בהלתה.
שני קירבה את פיה לאוזנה של הילה. בודקת שאף אחד מחבריה לא קלט דבר ולחשה.
"תקראי לי אנג'י".
הילה חייכה בהבנה והתחילה לגלגל שיחה עם חברת העבר, שנראה היה ששמחה לרענן קצת את סדר יומה האנרכיסטי בשיחה קלה.
כשזו התרחקה סיננה לי הילה, מבלי להפנות מבטה אליי: היינו יחד בכיתה לפני שנתיים. ופתאום היא נהייתה פאנקיסטית. ונעלמה. אף אחד לא ידע היכן היא כיום, והנה כך....מסכנה.
"פאנקיסטית?" גלגלתי בהנאה את המילה המוכרת-לא מוכרת על לשוני.
למעשה, שני הזו והפאנקיסטים שאיתם התרועעה, לא הזכירו במאומה שום ליצן שהכרתי. אפילו התחפושת שלי מגיל שמונה לא דמתה להם כלל.
החברה שישבו בחבורה ועישנו בשרשרת נראו אחרת לגמרי:
היו ששערם היה צבוע בכל גווני הקשת, היו שגילחו את שערות ראשם, והיו שהשאירו מן כרבולת קוצים ענקית מתוחה בג'ל באמצע (שנקראת מוייקן בשפתם). הם עטו מעילי עור. או טי שירט'ס עם לוגו של להקות רוק כבד. מגפיים גבוהות , צמידים מלאי ניטים קוצניים ושלל פירסינגים "קישטו" את פניהם בכל מקום שאיננו מקובל בציבור הרחב.
מראם היה כועס. עיניים ברקו במרד... בועטים בכל מוסכמה.
וכל זה מאוד..... סיקרן אותי!
האם היה זה מהנטייה האנתרופולוגית שלי.
או שסתם מסקרנות נעורים חסרת גבולות.
חשתי משיכה חזקה להכיר אותם מבפנים.
שני, ששמה כעת היה אנג'י הייתה מבחינתי הצוהר.
לאחר שסיימנו את "מסע הקניות" ונפרדתי מהילה, עשיתי "אחורה פנה" וחזרתי לאותה כיכר. קראתי לשני, וביקשתי ממנה ש"תכניס אותי לעניינים".
היא הביטה בי מבודחת מכף רגל ועד ראש, אומדת כמה מאמצים, זמן וכסף יעלה לנו לעשות לי "טרייד אין", ובהתלהבות "מיסיונרית" ניגשה לעבודה.
כמה ימים היינו צמודות.
היא עשתה לי "קורס מזורז" ולימדה אותי את רזי המקצוע הבטלני.
תוך ימים מספר, בעזרתה האדיבה הייתי חלק, ממש חלק.
היה לי כשרון נדיר לקלוט ניואנסים חברתיים.
למעשה, לא הייתי צריכה לעשות הרבה בשביל להיכנס פנימה, כי המכנה המשותף של החבורה הזו היה ש: "ברחוב אין קריטריונים". קצת לקלל, לשנוא את כולם, לעקוץ את האחר, אבל תמיד לקבל אותו פנימה, שיתקלקל יחד אתך עוד מישהו, זה טוב למצפון שקצת נותר.
תקופה הזויה.
אמנם התחילה כמחקר. אך מהר מאוד גיליתי שבכוחה של ההתנהגות המרדנית לפרוק הרבה מתחים. כעסים מן העבר וההווה. מריבות עם ההורים, חוסר קבלה חברתית.
חשתי חלק. ולא הצלחתי להתנתק.
גם לא לאחר שברחתי באימה מהכיכר לאחר שאחד ה"חברים" לחש באוזני בגילוי לב שהדברים שהוא הכי אוהב זה "דם, סמים ורוקנרול" (ועוד כמה דברים שלא כאן הבמה לפרטם).
שנתיים אחר כך:
ישבנו כמה חבר'ה, בגינה מתחת לביתו של אורי. אחד החברים שלנו, שמת כשאיבד עצמו לדעת לאחר שהסתבך בעסקת סמים עם בריונים ש"ירדו לחייו".
כך היינו מנחמים את האבלים. לאחר ביקור ניחומים קצר בבית האבלים (בה הורקנו את דם פניהם של המשפחה שרצתה לטמון עצמם באדמה מבושה על ה"פולשים" המוזרים) היינו מחפשים גינה ציבורית שתקלוט אותנו אליה יותר בשמחה.
כך גם ישבנו שלושה שבועות לפני כן בשבעה של ורד, שמתה ממנת יתר.
היינו יושבים ומדברים על המת. תוך עישון מאסיבי של מריחואנה. לפעמים שכחנו את המעמד והפכנו את הסיטואציה ל"מושב לצים" אך לאחר מכן היינו נזכרים והרבה שותקים. מהרהרים במצבנו העגום. ושואפים עוד קצת לריאות. כדי לא להרגיש את הכאב.
פתאום יצא אלינו מהבניין גבר מעניין. זקן ופיאות סתורים. בגדים זרוקים, ציצית ענקית וכיפה גדולה סרוגה.
רק דמיונו לאורי שיחרר מאתנו את מגן הקשיחות שעטינו כשהתקרב לכיווננו.
"היי, אני יוני" הוא נתן צ'פחה לאביב, ומעך את כתפיו של זיגי השברירי.
יוני ישב וסיפר לנו קצת על אורי, אחיו, בילדותו, וגם על עצמו.
בסופה של שיחה, נשרכנו אחריו לביתו שמצוי בחווה חקלאית בהתנחלויות.
באין בית- נהיינו שם בני בית.
השאר היסטוריה.
אני אישית נהייתי חרדית ממש. הקמתי בית יפה, בעל אברך ומשפחה בת 9 נפשות.
15 שנים אח"כ, כשבועיים לפני פורים:
"אימא, את לא יודעת למה אני מתחפשת!!!"
בתי בת ה-12 נכנסה הביתה בהתלהבות יתירה לאחר יום לימודים משמים.
"יופי. סוף סוף החלטת? נו... בואי נשמע.." התקרבתי אליה תוך ניגוב הידיים מהכנת הארוחה.
"אני מתחפשת עם רותי. היא תהיה ליצן ואני- פאנקיסט." עיניה בורקות.
נשימתי כבדה עליי, העולם הסתחרר לרגע, ניסיתי לגשש בידיי ולמצוא ספה להתמוטט עליה.
"מה זה בעצם פאנקיסט?" שאלה בתי נוכח פניי החיוורות.
כמה רגעים של שתיקה. פלאשבקים מרצדים מול עיניי.
"פאנקיסט זה....זה....סוג של ליצן..." שלפתי באיטיות את התשובה שענתה לי אמי לפני שני עשורים ויותר.
"ליצן? את בטוחה? אז למה קוראים לזה ככה?" ניסתה בתי לעמוד על סיבת חיוורוני.
"אולי זה ליצן עצוב" חשבה בתי בקול.
"כן. כן. בדיוק" נתפסתי על התשובה במהירות "ליצן עצוב. ליצן מאוד מאוד עצוב".
כשהייתי בת שמונה הלכתי עם אימא לקנות תחפושת לפורים.
בין המדפים הגדושים מצאה אימא פאה ששערותיה היו עשויות שרוכים מבריקים וצבעוניים.
עיניי נדלקו.
"נעשה אותך פנקיסט". אימא פסקה.
"מה זה פאנקיסט?"
"סוג של ליצן." פטרה אימא.
בימים הקרובים היינו עסוקות בלמצוא כל מיני בגדים רחבים ודהויים שאינם בשימוש.
בבוקר המסיבה בבית הספר איפרה אותי אימא בעיגולים צבעוניים מסביב לעיניים. קרעה מעט את המכנסיים הרחבים שמצאנו בקרן הרחוב. שמה לי כובע ופפיון. ענדה לצווארי שרשראות רבות וצבעוניות, ו..שילחה אותי לדרכי, תוך שהיא מזכירה לי "פ-א-נ-ק-י-ס-ט", מילה שהתקשיתי לזכור אותה.
כשהגעתי לכיתה זכרתי לומר שפאנקיסט זה סוג של ליצן. וכל הבנות הרימו כתפיים בספקנות והמשיכו לבחון את יתר התחפושות.
לאחר 8 שנים:
הילה ואני הלכנו ברחוב דיזנגוף בתל אביב. סוג של שופינג שעזרתי לה לערוך לקראת אירוע.
ליד הכיכר נעצרנו לשתות מילקשייק. מביטות בטיפוסים המעניינים המאכלסים את אותה הכיכר.
פתאום, בצעד "מגניב" מתקרבת אלינו טיפוסית מתוך המוזרים.
"היי הילה. מה המצב?" היא ניגשה לחברתי.
"שני, אני לא מאמינה..." הילה ניסתה להסתיר את בהלתה.
שני קירבה את פיה לאוזנה של הילה. בודקת שאף אחד מחבריה לא קלט דבר ולחשה.
"תקראי לי אנג'י".
הילה חייכה בהבנה והתחילה לגלגל שיחה עם חברת העבר, שנראה היה ששמחה לרענן קצת את סדר יומה האנרכיסטי בשיחה קלה.
כשזו התרחקה סיננה לי הילה, מבלי להפנות מבטה אליי: היינו יחד בכיתה לפני שנתיים. ופתאום היא נהייתה פאנקיסטית. ונעלמה. אף אחד לא ידע היכן היא כיום, והנה כך....מסכנה.
"פאנקיסטית?" גלגלתי בהנאה את המילה המוכרת-לא מוכרת על לשוני.
למעשה, שני הזו והפאנקיסטים שאיתם התרועעה, לא הזכירו במאומה שום ליצן שהכרתי. אפילו התחפושת שלי מגיל שמונה לא דמתה להם כלל.
החברה שישבו בחבורה ועישנו בשרשרת נראו אחרת לגמרי:
היו ששערם היה צבוע בכל גווני הקשת, היו שגילחו את שערות ראשם, והיו שהשאירו מן כרבולת קוצים ענקית מתוחה בג'ל באמצע (שנקראת מוייקן בשפתם). הם עטו מעילי עור. או טי שירט'ס עם לוגו של להקות רוק כבד. מגפיים גבוהות , צמידים מלאי ניטים קוצניים ושלל פירסינגים "קישטו" את פניהם בכל מקום שאיננו מקובל בציבור הרחב.
מראם היה כועס. עיניים ברקו במרד... בועטים בכל מוסכמה.
וכל זה מאוד..... סיקרן אותי!
האם היה זה מהנטייה האנתרופולוגית שלי.
או שסתם מסקרנות נעורים חסרת גבולות.
חשתי משיכה חזקה להכיר אותם מבפנים.
שני, ששמה כעת היה אנג'י הייתה מבחינתי הצוהר.
לאחר שסיימנו את "מסע הקניות" ונפרדתי מהילה, עשיתי "אחורה פנה" וחזרתי לאותה כיכר. קראתי לשני, וביקשתי ממנה ש"תכניס אותי לעניינים".
היא הביטה בי מבודחת מכף רגל ועד ראש, אומדת כמה מאמצים, זמן וכסף יעלה לנו לעשות לי "טרייד אין", ובהתלהבות "מיסיונרית" ניגשה לעבודה.
כמה ימים היינו צמודות.
היא עשתה לי "קורס מזורז" ולימדה אותי את רזי המקצוע הבטלני.
תוך ימים מספר, בעזרתה האדיבה הייתי חלק, ממש חלק.
היה לי כשרון נדיר לקלוט ניואנסים חברתיים.
למעשה, לא הייתי צריכה לעשות הרבה בשביל להיכנס פנימה, כי המכנה המשותף של החבורה הזו היה ש: "ברחוב אין קריטריונים". קצת לקלל, לשנוא את כולם, לעקוץ את האחר, אבל תמיד לקבל אותו פנימה, שיתקלקל יחד אתך עוד מישהו, זה טוב למצפון שקצת נותר.
תקופה הזויה.
אמנם התחילה כמחקר. אך מהר מאוד גיליתי שבכוחה של ההתנהגות המרדנית לפרוק הרבה מתחים. כעסים מן העבר וההווה. מריבות עם ההורים, חוסר קבלה חברתית.
חשתי חלק. ולא הצלחתי להתנתק.
גם לא לאחר שברחתי באימה מהכיכר לאחר שאחד ה"חברים" לחש באוזני בגילוי לב שהדברים שהוא הכי אוהב זה "דם, סמים ורוקנרול" (ועוד כמה דברים שלא כאן הבמה לפרטם).
שנתיים אחר כך:
ישבנו כמה חבר'ה, בגינה מתחת לביתו של אורי. אחד החברים שלנו, שמת כשאיבד עצמו לדעת לאחר שהסתבך בעסקת סמים עם בריונים ש"ירדו לחייו".
כך היינו מנחמים את האבלים. לאחר ביקור ניחומים קצר בבית האבלים (בה הורקנו את דם פניהם של המשפחה שרצתה לטמון עצמם באדמה מבושה על ה"פולשים" המוזרים) היינו מחפשים גינה ציבורית שתקלוט אותנו אליה יותר בשמחה.
כך גם ישבנו שלושה שבועות לפני כן בשבעה של ורד, שמתה ממנת יתר.
היינו יושבים ומדברים על המת. תוך עישון מאסיבי של מריחואנה. לפעמים שכחנו את המעמד והפכנו את הסיטואציה ל"מושב לצים" אך לאחר מכן היינו נזכרים והרבה שותקים. מהרהרים במצבנו העגום. ושואפים עוד קצת לריאות. כדי לא להרגיש את הכאב.
פתאום יצא אלינו מהבניין גבר מעניין. זקן ופיאות סתורים. בגדים זרוקים, ציצית ענקית וכיפה גדולה סרוגה.
רק דמיונו לאורי שיחרר מאתנו את מגן הקשיחות שעטינו כשהתקרב לכיווננו.
"היי, אני יוני" הוא נתן צ'פחה לאביב, ומעך את כתפיו של זיגי השברירי.
יוני ישב וסיפר לנו קצת על אורי, אחיו, בילדותו, וגם על עצמו.
בסופה של שיחה, נשרכנו אחריו לביתו שמצוי בחווה חקלאית בהתנחלויות.
באין בית- נהיינו שם בני בית.
השאר היסטוריה.
אני אישית נהייתי חרדית ממש. הקמתי בית יפה, בעל אברך ומשפחה בת 9 נפשות.
15 שנים אח"כ, כשבועיים לפני פורים:
"אימא, את לא יודעת למה אני מתחפשת!!!"
בתי בת ה-12 נכנסה הביתה בהתלהבות יתירה לאחר יום לימודים משמים.
"יופי. סוף סוף החלטת? נו... בואי נשמע.." התקרבתי אליה תוך ניגוב הידיים מהכנת הארוחה.
"אני מתחפשת עם רותי. היא תהיה ליצן ואני- פאנקיסט." עיניה בורקות.
נשימתי כבדה עליי, העולם הסתחרר לרגע, ניסיתי לגשש בידיי ולמצוא ספה להתמוטט עליה.
"מה זה בעצם פאנקיסט?" שאלה בתי נוכח פניי החיוורות.
כמה רגעים של שתיקה. פלאשבקים מרצדים מול עיניי.
"פאנקיסט זה....זה....סוג של ליצן..." שלפתי באיטיות את התשובה שענתה לי אמי לפני שני עשורים ויותר.
"ליצן? את בטוחה? אז למה קוראים לזה ככה?" ניסתה בתי לעמוד על סיבת חיוורוני.
"אולי זה ליצן עצוב" חשבה בתי בקול.
"כן. כן. בדיוק" נתפסתי על התשובה במהירות "ליצן עצוב. ליצן מאוד מאוד עצוב".
נערך לאחרונה ב:
